רק בישראל- פרק 7

ניב:
ישנתי שלוש שעות לפחות, והתעוררתי מצלצול בטלפון שלי. כנראה שהיו כמה לפני זה, כי אחרי שנגמרה השיחה ראיתי שהיו עוד שלוש שיחות שלא נענו. זה היה דור המציק, שאמר שהבטחתי להתקשר אחרי שאני אסיים את השיחה ומאז כבר עבר חצי יום.
"יודע מה, אני לא אתנצל, אני אעשה דבר יותר טוב מזה."
"כן וזה מה יא מניאק?" הוא אמר מיואש.
"אני אבוא איתך בערב." אמרתי. שמעתי את השתיקה שלו מהצד השני ואז הוא צחק קצת. הוא שאל אותי מה גרם לי לשנות את דעתי, ואמרתי לו שלא ישאל שאלות מיותרות ושפשוט ישמח שאני בא. תכלס, אני לא רוצה להשאיר חבר בצרה כשהוא ככה לבד. גם אני יכול להוציא את החליפה של החתונה של ההוא ושל ההיא, לשים המון אפטר-שייב על עצמי, להיות כל כך מחופש ומצועצע, אבל תכלס קצת לשתות, קצת אוכל טוב, והרבה אנשים יפים. למרות שכולם מבוגרים, זה עדיין משהו. אני בטוח שדור מכיר עוד אנשים שם, עוד ילדים שבטוח הוא יוכל להתחבר איתם בשנייה שנגיע לשם, אבל הוא תמיד רוצה להיות בטוח שהוא לא יהיה לבד. פעם חשבתי שיש לו חרדות נטישה, אבל אז הבנתי שהוא פשוט לא אוהב להיות לבד כמעט אף פעם. אפילו כשהוא ישן אם אתם מבינים אותי.
"מתי אני צריך להיות, ואיפה?" שאלתי. הוא אמר לי שהוא ישלח לי את הכתובת, ושאני צריך להיות שם בסביבות תשע. סעמק, יש לי באמת אולי שעתיים להתאפס על עצמי. טוב, קפה שחור חזק ואני מסודר.
כשישבתי עם קפה שחור ועם עוגה שאמא אפתה לכבוד תחילת הלימודים, ישבתי מול דף נייר שעליו ציירתי את החודש הקרוב. אנשים היו צוחקים עליי שאני מתכנן דברים כאלה, אבל אני אוהב לפרוש לעצמי את החודש הקרוב מול העיניים כדי לדעת מה לעשות מתי. בתקופות מבחנים זה תמיד היה עוזר לי- אני בנאדם כזה שהולך לאיבוד מאוד מהר, שהמוח שלו יכול להכניס שלושים מחשבות בבת אחת בלי שאני בכלל אוכל להתאפס. תמיד הייתי צריך לפקס את עצמי למצב שאני יודע מה היה ונגמר ומה עוד צפוי לבוא, כך שאוכל להתכונן. לפעמים הייתי יושב עם דור ומחליט על המסיבה החודשית, מפגש חברים או מפגש שכבתי גדול שאנחנו נוהגים לעשות אחת לחודש, תמיד בסופי שבוע- לפעמים הוא ספונטני מבחינת מי מביא מה, ולפעמים זה כל כך מאורגן שאם היו נותנים לי לארגן ערב גאלה לאיזה משהו, זה היה בצורה הטובה ביותר.
עכשיו, הייתי צריך לפרוש את החודש הזה כי יש המון דברים שאני מתכנן- זה חודש יום ההולדת, משמע אני צריך לתכנן לעצמי דברים, צריך להבין שאנשים יתכננו דברים, וצריך להכין את עצמי לשלושה מפגשים לפחות של הדודים והדודות שירצו לבוא, לנשק על הלחי וללחוץ אותה, להגיד כמה גדלת ולתת מתנות. בדרך כלל זה בבית עם על האש, מעניין אם הפעם זה ישתנה.
"שוב מסדר את החיים שלך?" בא אבא מאחוריי. צחקתי וסובבתי את גבי להסתכל עליו. הוא הוציא חלב מהמקרר והרתיח מים. אבא לא אוהב קפה שחור, רק נס. הוא התקרב אליי בחיוך, מסתכל על לוח השנה שציירתי כשאני נשען עם היד על השיש.
"בן, יש לך עתיד בזה, בתיכנונים, בסידורים. אתה יכול להיות איזה ראש לשכה ממש טוב, לארגן לבוסים הגדולים את הלו"ז, לארגן ישיבות שלא יחפפו. אני רציני לגמרי, תראה איזה משוגע אתה." הוא אמר וגרם לי להסתכל על הדף שעיצבתי. הסתכלתי על המילים שמוקפות בריבוע, על המילים המדוגשות, על הסדר הברור בין הימים והתאריכים.
"זה רק שרטוטים של לוח השנה, זה לא עניין, אתה עושה מזה סיפור יותר מידי גדול." אמרתי לאבא. הוא גיחך והסתכל עליי, ואז טפח לי על השכם. הוא הנהן לרגע בשקט ואז חזר להמשיך להכין לעצמו את הקפה.
"אגב, תרשום את העשרים ושלושה לחודש, אתה לא יכול לעשות כלום בתאריך הזה."
"מה יש שם?" שאלתי והסתובבתי אליו, מניח את שתי ידיי על ברכיי ומסתכל עליו. כל כך נוח כשיש כיסאות בר במטבח ואפשר לנהל בו שיחה נורמלית.
"אני לא סגור על הפרטים של איפה ומתי, פשוט אמרו לי לשמור את התאריך הזה."
"אבל זה יוצא הסוף שבוע לפני היום הולדת, אתה באמת מצפה שאני אתקע את החיים שלי דווקא בסוף השבוע הזה?"
"זה רק יום אחד, זה יוצא יום שבת, אל תתווכח עם זה, בבקשה, אני בכוונה מודיע לך עכשיו."
"אבל…" התחלתי למחות.
"זה קשור ליואב, אתה באמת רוצה עכשיו להגיד לא?" הוא אמר לי. הסתכלתי עליו שותק, מרכין את ראשי ומהנהן. הוצאתי מיד את כל הדברים שרשמתי לעשרים ושלוש, תוכנית שבעיקרה הייתה להתאושש מההאנגאובר שהיה אמור להיות יום לפני זה. אני צריך להגיד לדור ששום דבר מסיבתי לא יכול לקרות בסוף השבוע הזה כי אני לא אוכל לתפקד. הקומקום סיים לרתוח ואבא מזג את המים החמים אל הכוס. שתיקה הייתה באוויר, לעזאזל, רק מזכירים את השם שלו וכל הבית נהיה שקט.
"אבא," שאלתי אחרי שתיקה, "למה דווקא בתאריך הזה?"
"אני לא יודע, אני באמת לא יודע, אבל דוד גדי אמר שחייבים לעשות את זה בתאריך הזה, אחרת זה לא יעבוד. יש שם משהו, אף אחד לא רוצה לגלות. אני חושב שרק הוא בעצמו יודע. עבר מייל משפחתי בין כולם."
"אז מתי נחגוג איתם?" שאלתי. נהייתי כמו הילד הקטן הזה, שדואג ליום ההולדת שלו. טוב, יום הולדת שמונה עשרה זה חתיכת סיבה למסיבה. תמיד היה לי חשוב לשתף את כולם ביום ההולדת שלי, בחיוכים, בצחוקים, לתת לכולם להרגיש שייכים ליום אחד. אני לא יכול לחגוג בשקט, לא מכיר את המונח הזה.
"שבוע אחרי, אני מבטיח לך, אתה לא תישאר מקופח."
בשמונה וחצי בערב התחלתי נסיעה שוב לכיוון תל אביב, נוסע במונית שדור אירגן, שומע את הרדיו של הנהג מתנגן ודווקא אוהב את המוסיקה. לא חשבתי על כלום חוץ מזה שאני מגוחך בחליפה, שחם לי איתה, ושהייתי מעדיף עכשיו לשבת בבית עם סרט טוב ולהירדם מולו במיטה הגדולה שלי. במקום זה, אני בא לעזור לחבר. אבל בשביל דור- תכלס גם אז יכולתי להגיד לו כן, אבל כל העייפות גרמה לי פשוט לרצות להתנגד לו. ברור שאני רוצה לבוא ולעזור לו בכל דבר, אבל כמעט ולא יכולתי לתפקד. היה לילה ארוך, אנשים שמקיאים כי הם לא יודעים לשתות, קופצים כמו משוגעים בבוקר בלי טיפה אחת של אנרגיה אלא רק מתוך האדרנלין. זה כאילו כשאתה שמיניסט העולם מתנהג אחרת.
"לא שיקרת כשאמרת שיהיה יפה פה." באתי מאחורי דור כשקלטתי אותו עומד ליד הוריו. הוא הסתובב בחיוך, נתן לי חיבוק ואז לחצתי את היד לשני הוריו המכובדים. ההורים שלו מסודרים טוב, יודעים ללכת לאירועים הנכונים. הם אמרו לי שהם שמחים לראות אותי, שזה מפתיע אותם שדור בחר להביא דווקא אותי לכאן כי זה לא הערב הכי מעניין שיש. את זה אמא שלו אמרה לי בלחישה ובחיוך. אני מת עליה, היא מקבלת אותי כמו בן בית. כשהלכנו שנינו לקחת משהו לשתות לתחילת הערב, שאלתי את דור אם הוא כבר יודע מה זה האירוע הזה. הוא אמר שזה אירוע של שליחים ציבוריים כמו אבא שלו, אבל אירוע כזה "לכל המשפחה", עם הופעה חיה של מישהו. קצת כמו ערב תרומה למען העלאת מודעות למשהו. הוא עדיין לא ידע להסביר טוב מזה. טוב- הופעה חיה, אוכל טוב, זה רק הולך ומשתפר.
"אתה מת גבר? מעייפות אני מתכוון?"
"אני שפוך אחי," נאנחתי, "ישנתי שלוש שעות ואני עדיין מרגיש חצי מת."
"הלוואי עליי. ישנתי שעה וחצי במקרה הטוב." צחקתי ולקחתי את שתי כוסות הבירה שנתנו לנו. הסתכלתי על דור בחיוך ואז על המקום, מחייך לעצמי שהשעה היא תשע ומשהו בערב ואני כאן, ממש האלפיון העליון.
"יש שולחן לצעירים?" שאלתי אותו כשהתחלנו ללכת לכיוון השולחנות.
"לא ממש, אתה יושב איתנו. ראיתי כאן כמה צעירים מסתובבים, אבל לא יותר מידי. מה? מחפש לעצמך איזה מישהי?"
"לא מחפש ולא נעליים פשוט…" אמרתי ואז ראיתי את קיילי. הסתכלתי בשוק מעבר לכתף של דור, וכשהוא שם לב שקפאתי הוא סובב גם את מבטו. הוא הסתובב אליי בצחוק והסתיר לי אותה. הוא שאל אותי מה קרה בנסיעה של שנינו. אמרתי לו שזו הייתה נסיעה קצרה, תוך כדי זה שאני מסתכל בחטף עליה, מתיישבת בחיוך בשולחן לצד בן שנראה צעיר ושני הורים. זה כנראה אחיה. הם רק שניים? אמרתי לו שאני הולך אליה לרגע, והוא עצר אותי.
"מה אתה מחפש שם? תכלס? תקפוץ עליה עכשיו? כששני ההורים לצידה."
"דור אני חייב, אני חייב ללכת." אמרתי, לא מבין מה זה, לא מבין למה אני חייב לגשת אליה ולהגיד משהו. איפה הלשחק קשה להשגה, איפה הלהגיד לה מחר שראיתי אותה אבל שהייתי עסוק מכדי לבוא, איפה לחפש טוב טוב במוח איזה משפט להביא לה שלא תסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח? כי לבוא אליה ככה, כולי מבולבל, רק יגרום לי לפלוט משפט כמו "את גן ואני פרח אז בואי נהיה יחד".
"מה קורה לך? כולה ילדה חדשה, אתה מכיר אותה פחות מעשרים וארבע שעות, לעזאזל למה אתה מתחרפן, מה היא עד כדי כך יפה?" היא לא עד כדי כך יפה, היא לא מלכת היופי, אבל האופי השותק שלה, הנימוסים שלה, התלתלים. אני מכיר אותה כלום של שעות, דיברתי איתה אולי כמה משפטים שאותם גם עצרתי באמצע כי פשוט לא ידעתי איך להמשיך, אבל זה כי נתקעתי, ואני בחיים לא נתקע מול בחורה.
"אתה מכיר אותה או משהו לפני? זה הקטע? היא מזכירה לך מישהי?"
"הקהל מתבקש לשבת לתחילת ההופעה." שמעתי קול במיקרופון. איבדתי את ההזדמנות שלי, זה כנראה הגורל. התיישבתי נאנח במקום, מביט בה בעוד מבט אחד כשהיא מחייכת וצוחקת עם אחיה, והסתובבתי להסתכל על הבמה. חייב לשכוח מזה שהיא מאחוריי. היא לא קלטה אותי, טוב שכך.
הם התחילו לשיר, ואני התרכזתי במילים, בהופעה, בשירים, חלקם אני מכיר, חלקם אני פחות. המשכתי לשתות מהבירה, אבל הרגשתי שאני הולך לאיבוד, שאני כבר באמת לא מאופס.
"אני הולך לשאוף קצת אוויר." לחשתי לדור. הוא הסתכל עליי והנהן. שנייה לפני שקמתי הוא שאל אם יש לי חפיסה של סיגריות.
"השתגעת? הפסקתי מזמן," אמרתי לו, "אני מתכוון לאוויר אמיתי." צחקתי. זה הצחוק האמיתי הראשון שהעליתי על פניי. קמתי ממקומי, זז בין השולחנות ויוצא החוצה, מתיישב על המדרגות ונושם קצת אוויר נקי. הרכנתי את ראשי, חושב על מה שעובר עליי. מזל שדואגים לי גם לטרמפ חזרה, אני לא מסוגל לנהוג או לחשוב בעצמי, הייתי עושה תאונה. זה היה יום ארוך מידי, הרבה יותר מידי ארוך. ישבתי שם, מביט בחנייה העמוסה במכוניות, פשוט יושב ומחכה, מחכה שאני אהיה בסדר יותר. אני לא יודע למה אני רואה אותה ומתחיל לפחד וחייב לגשת, אני גם לא יודע למה אני מרגיש שאני מאבד את השפיות שלי כרגע.
"אדם צריך שתהיה לו מילה, קצת מקום בעולם, אהבה לא נשכחת…" שמעתי מישהו מזמזם, "וקול אמיתי לתפילה, ורגע מושלם, כדי לתת ולקחת." נעלי העקב נשמעו חזק יותר, ירדו במדרון שמתאים לאנשים הנכים על כיסאות הגלגלים. ראיתי את השמלה המתנפנפת, שמלה ארוכה, תכלת, פשוטה כל כך, נעלי עקב גבוהים שאני לא מבין איך לא נופלים מהן. היא התקדמה לשורה השלישית של המכונית כשאני כבר שומע פחות ופחות את קולה ששר. היא פתחה את המכונית, וחיפשה משהו. דקה אחר כך היא כבר נעלה את המכונית וחזרה על עקבותיה.
"קיילי!" קראתי. היא סובבה את מבטה וקלטה אותי. חייכתי ונופפתי בידי לשלום. היא צחקה והחזיקה את מה שהיא לקחה מהאוטו בשתי ידיה. זה היה נראה כמו ארנק.
"ניב," היא נאנחה בחיוך, "מה אתה עושה פה?"
"שכחת שורה." אמרתי לה מיד. בואנה אני מחליף אותה במשפטים המוזרים שאומרים על התחלת השיחה? היא הסתכלה עליי לא מבינה. קמתי לקראתה, יורד שתי מדרגות למטה כדי להיות באותו המפלס איתה. חייכתי אליה ותחבתי את שתי ידיי בכיסי מכנסיי. היא הסתכלה עליי לרגע, עדיין דוממת.
"ולא לפחד מהפחד." אמרתי לה. היא צחקה והרכינה את ראשה, וכשהרימה אותו חזרה ראיתי אותה נושכת את שפתיה. אם יש דבר שאני לא יכול לעמוד בפניו, זה זה. לא מסוגל. הייתי חייב להיעמד, למרות שהייתי מוכן בשנייה אחת לזרוק את עצמי עליה, מוכן כמו שהרבה זמן לא הייתי מוכן. והתעצבנתי על עצמי, שאני יודע שהמחשבות עליה עכשיו לא יצאו הרבה זמן, ויודע שלא התנהגתי ככה מול בחורה הרבה זמן, אבל מהרגע שהיא צעדה לרחבה, לתוך המעגל, עם הרעמה המטורפת שלה, ועצרתי לרגע מהריקוד וחייכתי, שנייה של עצירה שאיש לא ראה, ידעתי שהיא עושה לי משהו.
"זה מהשירים היחידים שאני יודעת, לפחות כמעט את כל המילים בעברית, ולא מתבלבלת. הם הרגע שרו אותו, יצאתי החוצה כי…" היא נאנחה, "כי לא יכולתי להיות שם בפנים, לשמוע אותו ולא להתחיל לבכות, לחשוב על התקופה בארצות הברית, על החברים שעזבתי. אני יודעת שאני פה אולי שבוע, וכמה דרמות אני עושה, וכמה מחשבות אני לא מפסיקה לחשוב, אבל אני באמת מתגעגעת. יש את הדברים הקטנים האלה שמזכירים לך בנאדם, מזכירים לך מקום, אירוע, תקופה. זה אחד מהם."
"קיילי אני רוצה לבקש ממך משהו." אמרתי לה מסתכל על עיניה. היא הרימה את מבטה, וראיתי דמעה בוגדנית בעיניה. יכולתי לגעת בה באותו רגע, בחרתי שלא. היא הנהנה אליי בשקט.
"תני לי את ההזדמנות להכיר אותך," אמרתי והסתכלתי עליה, "בעוד יומיים אני בא לאסוף אותך ונצא. מה את אומרת?"
"אתה מציע לי לצאת?" היא שאלה באנגלית. צחקתי ונגעתי במרפקה, מספיק קרוב אליה כדי להרגיש מסופק מהשיחה הקטנה שהתנהלה בינינו. היא צחקה גם היא, מוציאה עם הצחוק את הדמעה שהייתה לה בקצה העין, כל כך יפה גם כשהיא בוכה.
"כן, כנראה שכן." החזרתי לה באנגלית.
"אז כן, בכיף, אני אשמח לצאת איתך." היא אמרה. חייכתי חיוך קטן והסתכלתי עליה, מוקסם מיופיה. ליטפתי לרגע את ידה ואז שאלתי אם היא רוצה לחזור פנימה, שהשיר כנראה נגמר. היא הנהנה אליי, אז עלינו יחד את הכמה מדרגות שמפרידות בינינו לבין הכניסה, ופסענו בחזרה לאולם, כל אחד הולך למקומו. נזכרתי שלא לקחתי ממנה את מספר הטלפון שלה, אבל אני יכול לפגוש אותה עוד יומיים בבית הספר לפני שנצא. כל רגע כזה כנראה יעלה לי חיוך אחד גדול על הפנים. עכשיו כבר המוח היה רגוע יותר. אני לא יודע אם עזר לי לראות מישהי במצב קצת יותר קשה, כדי להעמיד את עצמי בפרופורציה על המחשבות שמתחוללות אצלי, אבל זה בהחלט עודד קצת.
"נשמת את כל האוויר של תל אביב, אה יא דבע?" שאל אותי דור כשהתיישבתי לצידו.
"תרגיע," צחקתי, "כולה הזמנתי בחורה לצאת." הוא סובב את מבטו בשנייה והסתכל עליי מחויך.
"תשבע." הוא צחק והגניב את מבטו לאחור להסתכל על קיילי. צחקתי ולקחתי עוד שלוק מהבירה. זה לא העניין של אני לא מחכה רגע, אלא זה העניין שאני לא יכול להסביר מה כל כך מושך אותי בה.