רק בישראל- פרק 8

קיילי:
"בואי נעשה שני דברים לפני שאנחנו מתחילים." אמר לי ניב כשנכנסתי לאוטו. הסתכלתי עליו מבולבלת. זה היה אחרי חיבוק קצר ומחמאה מצידו על זה שהתלבשתי נורא יפה. בסך הכל שמתי טייץ וחולצה לבנה שאני ממש אוהבת, לא הייתי בטוחה כמה משקיעים כאן לדייט. השקעתי בשרשרת שתתאים עם החולצה, זה מה שעשיתי. הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לענות לו- לא חשבתי שצריך לשים חוקים ישר על תחילת הדייט. אחר כך הוא כבר הפתיע.
"דבר ראשון אני רוצה שתיקחי את זה." הוא צחק. הוא חייך אליי והוציא את השעון שלו מהיד, וכשנתן לי להחזיק אותו, הרגשתי את משקלו. "זה שעון שאבא שלי קנה לי, לפני כמה שנים. אני מת עליו, לא אכפת לי שהוא יקר ולא אכפת לי שלבית הספר לא הגיוני ללכת עם אחד כמוהו, זה חלק ממני. כמו שבחורה לא מורידה תכשיט מהצוואר."
"אז למה אתה נותן לי אותו?" שאלתי אותו לא מבינה, מעבירה את האגודל על השעון.
"אני לא רוצה להסתכל על הזמן, אני לא רוצה שהפגישה הזו תהיה מוגבלת בזמן. אני יודע שלומדים מחר, גם נהיה הגיוניים אם אנחנו כבר מרגישים שהזמן בורח בין האצבעות, אבל ממה שאני זוכר מהפעמים האחרונות שיצאתי עם בנות," הוא אמר וגרם לי לעקם את פרצופי, "הייתי מתישהו כבר מתחיל להסתכל על השעון."
"לא יצאת לפגישות כל כך ארוכות?" שאלתי אותו ושמתי את השעון בתא קטן בתוך התיק.
"שלוש שעות זה המקסימום מבחינתי, לא יכולתי להתרכז אחר כך והאמת, רציתי גם לשמור את זה מאוד קליל. לזלוג מעבר לזה, זה כבר יותר מידי בעיניי, זה כבר לדבר על יותר מידי, בלי להשאיר טעם לעוד."
"אז מה פה? אתה רוצה פגישה אחת ארוכה שיימאס לך ממנה אחר כך?" שאלתי אותו בחיוך קטן.
"את הרי יודעת את התשובה, יש סיבה שאת שואלת?" הוא חייך אליי. הנהנתי אליו בשקט ושמתי את התיק על רצפת המכונית.
"מה הדבר השני שאתה רוצה שנעשה?" שאלתי אותו והסתכלתי עליו. הוא צחק והוציא את הטלפון שלו מהכיס. הוא אמר לי שאת שלו הוא כיבה בנסיעה לכאן, והוא מבקש שאעשה את אותו הדבר. שוב, הוא לא רוצה שמשהו יקטע את הפגישה שלנו, הוא לא רוצה שהזמן ישחק תפקיד. הרבה פגישות טובות שלי נקטעות בגלל זמן, בגלל ששנינו אומרים שכבר מאוחר, שכבר ההורים בבית דואגים, או אלף ואחד תירוצים שבסופו של דבר אתה אומר כי אתה מבין שאתה רוצה לקלוט את מה שעברת הערב. בנאדם לא סתם יסיים פגישה, הוא צריך לחשוב. בני האדם ידועים באהבה שלהם לחשוב. הנהנתי אליו בחיוך, לוחצת על מתג הכיבוי בטלפון ומכניסה גם אותו לתיק. לא הלחיצו הבקשות שלו, זה לא שהוא יסע עכשיו ויעשה שטויות בלי שיהיה לי למי להודיע. סמכתי עליו, מהיכרות קצרה. פשוט ידעתי שאני אהיה בסדר.
הוא התחיל לנסוע וביקש ממני לבחור שיר מהשירים שיש לו באייפוד. הרבה זמן לא ראיתי בחור עם אייפוד, כבר כולם שומעים ישר מהטלפונים הסלולרים. בחרתי שיר מתוך רשימה ארוכה של שירים שהוא אוהב, שירים שחלקם דמו לטעם שלי, וחלקם לא, ואז נשענתי על כיסאי ונשמתי עמוק. שאלתי אותו לאן נוסעים, והוא אמר שנכנסים לתוך תל אביב. ממש עוזר לי, יש שם יותר מידי דברים. אבל האמת, אפילו אם הוא היה אומר שם של מסעדה לא הייתי יודעת איפה זה. רחובות עוד מילא, רחוב ראשי כאן, מחלפים עמוסים של בוקר. אבל שמות של מסעדות- הצחקתם אותי.
"כמה פעמים נכנסות לך מילים באנגלית לתוך משפטים?" שאל אותי ניב בחיוך. צחקתי ואמרתי לו שהמון, שאני לא שולטת על זה. הוא ביקש ממני לספר קצת על החיים בארצות הברית ועל איך שההורים חינכו אותנו לתרבות מסוימת ולדת היהודית. אז סיפרתי לו- על החגים שחוגגים שם, שחלק מהחברים שלי בבית הספר לא חגגו כמוני, ועל מה שהקפדנו לעשות בערבי שישי לדוגמא. סיפרתי לו על זה שהקפדנו לדבר בבית עברית, שעה שבועית, או יותר אפילו, למרות שהאנגלית כבר כל כך התפשטה בבית.
"הרבה יותר קל לי לדבר באנגלית, גם בבית הספר שהיה חלק מאוד גדול מהזמן שלי, אף אחד שם לא מדבר עברית, בטח לא טוב כמונו. אז בגלל שאתה כבר מדבר כל הזמן אנגלית, גם אחר כך בבית אתה לא משנה את הדיבור. וזה קשה… הייתי מוצאת את עצמי חולמת באנגלית, חושבת באנגלית."
"אף פעם לא קרה לי, למרות שההורים מקפידים איתי מאוד על כל העניין של האנגלית. הם אומרים שבלעדיי זה, אני ממש לא אסתדר בעולם, ואני רוצה להצליח בחו"ל."
"להצליח? אתה כבר חושב על עבודה בחו"ל?"
"מתי שהוא אני חושב להעתיק את החיים שלי לשם, אני לא יודע לכמה זמן, אבל אולי עבודה ולימודים, ללמוד באחת מהאוניברסיטאות היוקרתיות בחו"ל, להתמקצע במקצוע שמעניין אותי."
"ומה מעניין אותך?" שאלתי והסתכלתי עליו. הוא לא יכול היה להוריד את מבטו מהכביש.
"מעניין אותי ללמוד מנהל עסקים, דבר שקצת קשה לי ללמוד אותו בבית הספר, בטח כי אין מגמה עליו וזה."
"אבל חשבתי שזה אחד מבתי הספר הכי טובים באיזור, שיש בו הרחבות להמון מקצועות, והמון מבחר של שיעורים."
"מנהל עסקים זה לא אחד מהם. יש הגברה של מדעי החברה, שזה משתייך לשם, אבל קורס ספציפי, או מגמה ספציפית של זה, אין. אני לומד על זה בעיקר מההורים." הנהנתי אליו בשקט ואז הוא המשיך לספר על העבודה של אבא שלו שתמיד מסקרנת אותו, ועל זה שאמא שלו גם הלכה בעקבותיו. היא התחילה במדעי החברה אבל בתחום אחר, הבן אישי אחר, והגיעה לשם כי זה סקרן אותה אחרי שפגשה את אבא שלו. הם ביחד מאז האוניברסיטה, כמעט ובלתי נפרדים.
"איזה סיפור מקסים." אמרתי לו בחיוך חולמני מעט. חשבתי על זה, שלא יצא לי לשמוע מהרבה חברים סיפורים על ההורים שלהם, כאילו זה תמיד סיפורים מחוץ לתחום. מעדיפים לדבר על הדברים שקורים להם ביומיום, וכמעט ולא לדבר על המשפחה. המשפחה שלי זה הדבר הכי מעניין לדבר עליו- כל טיול או אירוע, כל נסיעה או חוויה שחווינו אנחנו כצוות, זה מה שמעניין לדעת לגביי. הרבה פחות מעניין לשמוע מה אני לומדת או מה מעניין אותי, אל מול כל מה שהמשפחה הזו עברה בשנים האחרונות, בין אמריקה, לאסיה ולאירופה, בין אנשים שמדברים בעשר שפות שונות. למדתי גם מכל זה, אהבתי תרבויות. כבר כמעט ותיכננתי לעצמי מסלול טיסה לאחרי צבא, לפני לימודים, אבל אני ממש בטוחה בזה שאני לא יכולה לתכנן כלום לעוד שלוש שנים, כי אני יכולה להיות במקום אחר לגמרי.
"זה עוד רחוק?" שאלתי את ניב כשהרגשתי שאנחנו נוסעים הרבה זמן. הוא צחק ואמר שלא, שאנחנו ממש קרובים. בזמן הזה הוא שאל עוד כמה שאלות מתעניינות על החיים שלי ועל איך שהתרשמתי מבית הספר. חימם לי את הלב לדעת שכל כך אכפת לו. כמה דקות אחר כך הוא עצר את המכונית ברחבה לא גדולה של מכוניות, יצא מצד אחד ואני יצאתי בעקבותיו. הלכתי אחריו, מחממת את זרועותיי כשאני מצמידה את ידיי לגופי, וכשהוא קלט את זה הוא הוריד את הג'קט שלו מגופו. זה לא שציפיתי שהוא יעשה את זה ובגלל זה לא הבאתי ג'קט, פשוט באיזור הזה הרבה יותר קר מברעננה. לכו תבינו.
"זה בשבילך." הוא אמר והחזיק בשקית קטנה כשנכנסנו לכניסה. הוא אמר שלום בקבלה ולחץ את ידו של הפקיד. אותו פקיד חייך אליי ואני הסתכלתי על ניב לא מבינה. הסתכלתי מסביב על הפוסטרים, והורדתי את ראשי להסתכל על רצפת הפרקט. לעזאזל, לא תיכננתי להוציא כל כך הרבה אנרגיות בערב הזה.
"אתה לא רציני." צחקתי כשפתחתי את השקית וראיתי לרגע מה נמצא בה, וכשהסתכלתי סביב על התמונות של הרקדנים. הוא אמר לי שפה אפשר להתפרע ואף אחד לא דופק דין וחשבון, וכל מי שמגיע לכאן, באמת יודע לרקוד. הוא אמר שהוא לא למד כאן, אבל בא מידי פעם לכמה שיעורים כי הוא מוצא את הריקוד למשחרר יותר מספורט או כל דבר אחר. טוב, כמעט כל דבר אחר, חוץ משחייה שאליה הוא מכור. הוא אמר לי שיש משהו בלזרוק את הגוף שלך, בלא לתת דין וחשבון, ובאהבה שאתה מקבל משאר הרקדנים, שהיא לא תחרותית ולא מתנשאת, ושאי אפשר שלא להתאהב פה באנשים.
"פשוט שילמתי מראש על טייץ וחולצה מתנפנפת, או איך שאתן הבנות קוראות לזה. אני אבין אם תחליטי לשבת בצד אבל…"
"אתה צוחק עליי? איפה אני מחליפה בגדים?" אמרתי לו בהתרגשות. הוא צחק והפנה את מבטי לתאי הלבשה, והלכתי לשם בחיוך ענק, כמעט מקפצת מרוב שמחה. לא רקדתי מאז שהגעתי לארץ, דבר שהקפדתי לעשות כמעט בכל שבוע שם בארצות הברית. זה יותר טוב לי מארוחה או סרט, זה באמת להבין אותי ולדעת מה יעשה לי טוב.
אחרי החימום כדי שהשרירים לא יתפסו, כשעמדתי לצד ניב וצחקתי על חוסר שיווי המשקל שלו, המוסיקה התחילה לתפוס קצב, והאנרגיות התחילו לעלות. לא היו שם הרבה חבר'ה, כמה כאלה שאתה יכול לומר שזה הגיוני שיבואו למקומות האלה, וכמה קצת יותר קלאסיים, לא לבושים בבגדים גדולים ועם המון פירסינגים עליהם, כאלה שרואים שהם רוצים קצת להתפרק ממציאות מאוד מאופקת. אני מצטערת על הסטיגמות, כנראה ראיתי יותר מידי סרטים. המדריכה התחילה ללמד ריקוד, קצת קצב, קצת תנועות, למטה, למעלה, לקפוץ. קלטתי את התנועות מהר, יש לי זיכרון תנועתי חזק. פשוט ניסיתי להבין איך אני מצליחה לגרום לזה להיראות יותר זורם. אז התחלתי, לנוע לצד אחד, לחכות לביט הנכון, לקפיצה הנכונה, ורקדתי, פשוט רקדתי. היא סיימה את הקטע הזה, ועברה לקטע של זוגות. הסתכלתי מיד על ניב שחייך אליי חיוך מאושר, נתתי לו כיף קצר ונעמדתי לידו כשהיא מלמדת את התנועות, מתחיל אותו דבר, ונמשך קצת אחרת, הרמה פה, הרמה שם, ובעיקר, והיא הדגישה את זה, תעשו את זה מהר, תעשו את זה טוב, תעשו את זה בועט. אז נעמדתי מולו, התחלתי לזוז, ואז תפסתי בשתי ידיו להרמה הראשונה. צחקתי אחרי שהוא אמר שאני שוקלת כלום.
"שוב!" שמעתי אותה צועקת. כבר הייתי באנרגיות אחרות, האנרגיות האלה שלא משנה לך שהוא רואה אותך מזיעה את החיים שלך, את פשוט נהנית, ואת רוצה שהבנאדם הזה ייראה אותך שמחה בצורה הזו. אז זזתי שוב, הוא הרים אותי עוד פעם, הקפיץ אותי לצד שני, ולפני שהיא המשיכה ללמד את הקטע האחרון כדי לשלב את כל מה שלמדנו יחד, פשוט רקדנו שנינו למוסיקה וצחקנו, שני חברים שפשוט כיף להם.
זה נגמר אחרי זמן שהרגיש כמו עשר דקות, אבל כנראה שזה היה יותר. לא היה שעון בסטודיו ואף אחד מאיתנו לא הורשה להסתכל על השעון. הלכתי אחרי ניב, שהוציא מהתיק שלו שני בקבוקי מים. הוא באמת חשב על הכל. נשענתי לרגע על הקיר, מסדרת את הנשימה שלי, ושותה שלוקים מבקבוק השתייה. כבר סיימתי חצי. אחרי שסגרתי את הבקבוק פשוט התחלתי לצחוק, צחוק נהנה, צחוק מאושר. הוא הסתכל עליי בחיוך וקלטתי אותו נושך את שפתו התחתונה. פניתי לבחורה שעמדה משמאלי וביקשתי ממנה דאורדורנט אם יש לה. היא חייכה אליי ונתנה לי בקבוק של דאורדורנט ספריי. ריססתי אותו קצת ואז לקחתי את השקית שלי. הרגשתי את הגוף החם של ניב עומד לידי.
"אני אקפוץ להחליף בגדים ונצא?" שאלתי אותו כשהוא קרוב אליי. הוא הניד את ראשו לשלילה. הסתכלתי עליו צוחקת ולא מבינה.
"אני רוצה להסתכל עלייך עוד קצת ככה." הוא אמר.
"ככה?" צחקתי, "מזיעה לגמרי, השיער אסוף בצורה כל כך מכוערת, אתה לא יודע שהתלתלים שלי לא יסתדרו עכשיו חזרה?"
"באמת לא אכפת לי." הוא אמר. הסתכלתי עליו מחויכת, מצחו היה עם קצת עיגולי זיעה, אבל העיניים החמימות שלו שבו אותי. התרחקתי ממנו קצת, רואה שהפרצוף שלו השתנה, ואז חייכתי אליו.
"תן מבט אחרון, אני גם אלך לשטוף פנים, נורא חם לי כרגע." הוא צחק ושחרר אותי לשירותים, ללכת להסתדר, לשטוף פנים, לנגב את הזיעה, להחליף בגדים. בדרך שאלתי את עצמי למה התרחקתי, למה לא נתתי לרגע הזה לקרות, למה הייתי חייבת לחשוב שככה זה פשוט לא טוב. אולי הרגשתי שאני לא יפה מספיק, לא מושכת מספיק, אולי הרגשתי שאם עכשיו הוא ינשק אותי, אני אהיה כל כך מגעילה שהוא יילך לאחור. גם כשפירקתי את הגולגול, והשיער הפרוע נחשף בפניי, שאלתי את עצמי לרגע מה הוא ימצא בי.
כשחזרתי, גם הוא כבר הספיק לחזור לג'ינס הכהה שלו ולחולצה האפורה. הג'קט שלו היה אצלי, אז החזקתי אותו ביד והגשתי אותו אליו. הוא צחק ואמר שממילא יהיה לי קר ברגע שנצא, ושהוא לא רוצה שאצטנן. חייכתי והשארתי את זה אצלי כשיצאנו מהמבנה. הלכתי לצידו, כבר באיזור החושך שאיתו כמעט ולא רואים כלום, שותקים. אני חייכתי, חיוך שלא עלה על פניי מאז שהגעתי לארץ. הרמתי לרגע את מבטי אליו וקלטתי שהוא מסתכל על הרצפה.
"הכל בסדר?" שאלתי אותו. הוא הרים לרגע את ראשו וצחק. הוא נענע את ראשו לשלילה ואני הסתכלתי עליו בפנים קצת יותר עצובות. הרגשתי שעשיתי משהו. מה, יש נפילת מתח? כל האדרנלין נפל בשנייה? עכשיו נהיים עצובים?
"אני פחדן מולך." הוא אמר לי כשהוא מסתכל עליי, "אני פשוט פחדן. אני לא מסוגל לעשות כלום," הוא אמר בקול נוגה, "כי אני כל הזמן אוכל את עצמי בלשאול מה תחשבי ומה תגידי. אני לא רוצה להרוס כלום, וזו פגישה ראשונה, אבל זו הפגישה הראשונה הכי מוצלחת שהייתה לי בכל ימי חיי. אני מפחד לפשל, ואני מפחד שאני מרחיק אותך כשאני אומר את זה, לכן אני אסתום את הפה… עכשיו." הוא אמר ושתק. הוא שיחק עם שתי אצבעותיו. נזכרתי לרגע במה שכולם אמרו, שהם מזיזים את השכבה, שהם מתנהגים ככה וככה לבנות, שהביטחון העצמי בשמיים. איפה זה מול הבנאדם שעומד מולי עכשיו? ולמה דווקא אני?
"אתה יודע…" נאנחתי בחיוך קצר, "הייתי בשתי מערכות יחסים רציניות בחיים שלי," אמרתי והוא הרים את ראשו והסתכל עליי, אחרי שהוא נשען על המכונית, "שניהם לא נישקו אותי בפגישה הראשונה שלנו." הוא הנהן אליי והסתכל לרגע על דלת המכונית. התקרבתי בצעד אחד אליו ונגעתי בידו. הרגשתי אותה קפואה ולכן לקחתי גם את היד השנייה שלי ואחזתי בידו.
"אתה קפוא," אמרתי בחיוך, "כולה ספטמבר." הוא צחק והמשיך להסתכל עליי. ראיתי אותו גם קצת רועד, מפוחד. הוא חייך אליי ואני הרכנתי את ראשי ונשכתי את שפתיי, מכורה למבט הנוגה שלו ולחיוך שלו.
"אתה זוכר שביקשת ממני שני דברים לפני שהתחלנו את הפגישה הזו?" שאלתי אותו.
"כן, מה… את רוצה להדליק טלפון?" הוא שאל. גיכחתי והסתכלתי עליו.
"יש לי דבר אחד שאני רוצה לבקש ממך." אמרתי. הוא הנהן אליי בשקט, מחכה לשמוע מה אני רוצה. "תתקרב." ביקשתי והרמתי את מבטי אליו, מסתכלת על עיניו ולא מסירה את מבטי ממנו.
"את בטוחה?" הוא שאל אותי כשאני מרגישה את נשימותיו החמות מתקרבות אליי.
"תתקרב כבר." לחשתי לו והסתכלתי על שפתיו. נשכתי את שפתיי בקטנה ואז הוא קירב באחת את שפתיו ונישק לשפתיי, מחזיק עם ידו הקפואה את הלחי שלי, שכנראה חיממה לו קצת את היד. הוא היה כל כך בטוח, ואני הלכתי לאיבוד אחר המעשים הבטוחים שלו. הוא נשך לי את השפה והתחושה הזו עינגה אותי, חיממה אותי. לא הייתי מסוגלת לעזוב אותו.
כשלבסוף שפתינו התנתקו, האף שלו עוד נגע באפי, והרגשתי את נשימותיו קרובות אליי, נושמות מהר. התרחקתי לרגע ממנו, רוצה להביט בעיניו ובהבעת פניו. הוא נשם עמוק ואז חייך חיוך אחד גדול, גדול יותר מכל החיוכים שאי פעם ראיתי על פניו.
"איך זה פה בישראל? אומרים משהו אחרי נשיקה מדהימה?" שאלתי. הוא צחק והתקרב אליי, מחבק אותי חזק, עוטף אותי בגופו. הוא ליטף את ראשי, וכשהתרחקתי קצת, עדיין בתוך חיבוקו, נתתי לו עוד נשיקה קצרה על השפתיים. לא חשבתי שהנשיקה הראשונה שלי בישראל תהיה במגרש חנייה באיזור מסוים בתל אביב, בלילה כזה, אבל הרגשתי, שלא חשוב איפה אני, ולא חשוב מה הזמן, אני מאושרת.