שכונה פרק 26

ישבתי על הספסל,מולי ישב בישיבת צפרדע אסף מנסה לדבר איתי, אך לא יכולה להוציא מילה אחת מהפה!
"יעלי" אמר את שמי וקבר את ראשו על בירכיי, הרגשתי את הדמעות שלו זולגות.. אנשים מתחילים לצאת מהבתים לברר מה פשר המהומה והצעקות.
כל החבר'ה התאספו סביבי,נועה משמאל ושיר הדרמתית מימין.
"מה יש לה למה היא לא עונה"בכתה שיר בקולי קולות. כמה שרציתי להגיד להם אני בסדר תפסיקו לא יכולתי
"מצטערת"לחשתי לאחר כמה דקות,אסף הרים את ראשו והסתכלתי עמוק לתוך עיניו האדומות
"אני כל כך מצטערת אספי" קולי היה שבור ובקושי נשמע בתוך הרעש
"על מה יפתי נסיכה שלי את תפסיקי" אמר מלטף את פני בעדינות. אני מפגרת,התנשקתי עם אדם שלא מכירה וכמעט הוא נכנס בתוכי ויש לי חבר,אספי שלי.
"מצטערת"לחשתי שנית והדמעות לא איחרו לבוא.
"תפסיקי להצטער לא עשית כלום" נעמד אסף. ישבתי כמה שניות,העייפות שטפה את גופי..נעמדתי במקומי מול אסף שלא מפסיק לקלל את עצמו
"אספי"לחשתי ותפסתי את לחייו השמנות לצורה של דג
"אני רציתי לעשות את זה ואני מצטערת שהוא נגע בי" המשכתי ללחוש,איבדתי כל טיפת כוח שהייתה לי בגוף.
"אבל אני.."
"אסף"הגהתי את שמו בעצבים "אני רוצה לבית" אמרתי
"בואי"החזיק את ידי
"אני יודעת את הדרך"אמרתי בעצבים צועדת לעבר הבניין שלי. ראיתי ששיר תופסת את אסף בידיים ועומר בידיוק בא
"יעל"צעק לעברי,אני המשכתי בשלי רק רוצה להגיע לבית.
הגעתי לבניין המוכר,עולה מדרגה אחת וממולי בדהרה ירד עדן במדרגות
"תגידי לי איפה היית?" שאל בצעקה
"עדן.."
"את שמעת את היריות?חיפשתי אותך בגג איפה היית את מפגרת?" צעק עלי
"עדן די"צעקתי בכל כוחי,אך עדיין הקול היה חלש
"איפה היית?" הדביק אותי בחוזקה,הדמעות שוב ירדו והמבט הנוקשה שלו הפך לרך יותר.
"מצטער"הוריד את מרפקו מבטני,רצתי במעלה המדרגות בכל הכוח שנותר,סליחתו של עדן נשמעה. פתאום כולם מתנצלים,כולם נזכרו להגיד את הסליחה שלהם..כאילו שזה משנה משהו!
הגעתי לקומה הרביעית והאחרונה,נפלתי על בירכיי באמצע המדרגות וזעקתי את נשמתי. בכיתי והוצאתי את כל הכאב שהיה שמור בתוכי
"ילדה שלי" אמא יצאה למדרגות ואחריה אבא. ידייה על שפתייה מתקשות לקבל את העובדה שאני מתנהגת כמו פסיכופטית.
"בואי" הרים אותי אבי על ידיו הגדולות והחמות. הוא הניח אותי על המיטה ושם את ידו על המצח
"היא רותחת" אמר
"ירין תביאי מד חום דחוף" צעק אבא בקול
"אחח" צרמו לי האוזניים מכאבים.
אמא דחפה לי מד חום בפה עד שנשמע הצליל הקטנטן.
" 42.7" אמר אבא
"מהר לבית חולים"צעקה אמא,ידייה רעדו וכל כך כאב לי עליה שהיא סובלת,לא הרגשתי שום כאב מיוחד
"תלכי לכיון האוטו אני בא"אמר אבא,ירדתי בזהירות במדרגות,צעד אחר צעד ומושכת באפי בכל שנייה שעוברת.
הגעתי לקומה השנייה ואבי כבר היה מאחורי עם תיק גדול. הוא הרים אותי שוב וצעדנו לעבר האוטו.
היום הזה כל כך יפה, הסתכלתי על העננים הלבנים שזזים לאיטם
"מה יש לה?" רץ לעברנו עדן
"לא יודע נוסעים לאיכילוב,מוצאי שבת תבואו אתם" אמר אבא במהירות
"לא!אני בא איתך" צעק עדן,אבא הסתכל עליו כמה שניות והסכים
שמו אותי מאחורה ושכבתי לאט "גם אני רוצה" שמעתי קול מבעד האוטו
"אני לא יודע.."
"בבקשה" התחנן הקול המוכר..הקול שאני רוצה להתעורר לידיו כל בוקר ולישון איתו כל ערב.
הדלת נפתחה ואסף הרים את ראשי בעדינות וישב ליד החלון, והניח את ראשי על בירכיו.
התחלנו בנסיעה המהירה..שילזרתי כל רגע ורגע מהיום המגעיל הזה
איך שהוא נגע בגוף שלי-בהסכמתי
איך שהוא נישק אותי-בהסכמתי
הוא הפשיט אותי-גם בהסכמתי. לכל דבר הסכמתי ואני אשמה שאסף מרגיש חרא, אני אשמה שיש נקיפות מצפון לעומר,אני אשמה בהכל!
דמעות לא הפסיקות לנזול מעיני והרגשתי איך העולם מתמוטט.
"תישני יפה שלי תישני" לחש בליטופי שיער.. שקעתי לתרדמת ארוכה מאוד…