שעת לילה

את הסיפור שלי התחלתי לכתוב בלילה באיזה מוצ"ש אחד.
לקראת 2 בלילה ג'סיקה, חתולת הזבל, החליטה שממש בא לה בזה הרגע ליטופים בבטן- והעולם יחרב אם זה לא יקרה.
מי שקצת מכיר חתולים יודע שאם הם רוצים ליטופים, הם יקבלו אותם. זו אחת הסיבות שאני כל כך מכורה אליהם.
לאחר שהעירה אותי ביללות מעצבנות, ועלתה ללא הזמנה על המיטה, התחלנו בסשן הליטופים האהוב עליה. היא קימרה את גבה ביללה ידידותית, ועשתה סיבובים סביב ראשי. בעודה מתחפרת בשמיכת הפוך שלי ומתרפקת עליי בגרגור נמרץ, הבנתי שאני הלילה כנראה לא אירדם. שונאת את הלילות האלה. מרוב מאמץ להירדם אני רק נהיית יותר ערנית.
התהפכתי שוב ושוב במיטתי, ומחשבותיי נדדו אל קצה המיטה הזוגית הענקית שלי, והריקה.
אז כן, אני הקלישאה החיה של הרווקה התל אביבית שחיה בגפה אחרי שנים של מעבר דירות אינטנסיבי עם שותף כזה או אחר, בת 28, מתכחשת לגיל ה29 שמתקרב. מגדלת חתולה, ולפעמים מרגישה שרק היא מבינה אותי.
משלא הצלחתי להירדם, ניגשתי לסלון ותפסתי את הלפטופ שהיה זרוק על הספה כמו חולצה מלוכלכת. פתחתי את המחשב, נכנסתי לקובץ שהוכן מבעוד מועד, והמילים החלו לזרום. את תחילת הסיפור הזה כתבתי כבר אינספור פעמים. המון פרקים ראשונים של איזה ספר ללא שם, שהיה אמור למעשה כבר להתפרסם. כך לפי התכנית השאפתנית שנרקמה במוחי הקודח.
כבר שנה שאני כותבת את הפרק הראשון, ומוחקת, ומתקנת, ושוב מוחקת. ואז זונחת אותו לתקופה, מנסה להתעלם מהבערה הפנימית שבי, שקוראת לי לחזור לשבת על התחת ולכתוב את הפאקינג ספר שחלמתי עליו.
באותו לילה, כשהמוזיקה של בוב מארלי מתנגנת ברקע, סיימתי את הפרק הראשון. ידיי ריקדו ותופפו על המקלדת, והרגשתי כיצד המחשב קורע תחת הרגש המתפרץ שעובר במרץ אל המקלדת, ממלא את המסמך האלקטרוני במילים שכה רציתי לבטא כבר זמן רב.
הסיפור שלי יהיה עמוס בקלישאות ושמאלץ שלרגעים תרצו להקיא בגללו. אבל אני מאמינה כי אמת מגיעה תמיד ללב האנשים, איכשהו, גם אם היא אמת שנאמרה כבר מיליון פעמים בשירים ובסרטים.
אז לכל הבודדים שחיים בגפם, הבודדים שנמצאים בזוגיות, אלו שוויתרו ואלו שנאבקים, למודי הניסיון ואלו שבעצם עליהם נכתבו כל השירים, אודה לכם אם תמשיכו לקרוא כי את פיסת לבי אני מגישה לכם על מגש של כסף.

לפני כשנה וחצי בערך התחלתי לצאת לדייטים. בהתחלה באופן מתון, גבר פה גבר שם. עד שהמפגשים הפכו ליותר ויותר תדירים ואינטנסיביים. כיום חברותיי מכנות אותי בכינוי המפוקפק "מלכת הדייטים". אין ספק שזכיתי בתואר הזה בכבוד. מספרים זה הרי הכל, לכן אציין ואומר שעד כה יצאתי ל-למעלה ממאה דייטים. יש שיאמרו שיצאתי ליותר אבל אני כבר לא סופרת.
כל דייט ראשון או שני שבסופו הבנה כי דרכינו לא יפגשו לעולם, הוא עוד מסמר בארון הרווקות המעוצב שלי, בו נראה לי שבסוף אקבר. עוד גבר שלא יהיה האחד שלי. הבנה שכזו היא אינה עניין של מה בכך. מיני פרידות קטנות ומכאיבות. ככל שמספר הדייטים עלה החרדה שלי גברה. כן, זה לא דבר פמיניסטי ומודרני לומר, אבל בתחת שלי- אני מתקרבת לגיל 30 וזה הגיל שמאז ומתמיד ידעתי שבו כבר אהיה נשואה.
לכל אחד יש את נקודת הזמן שהוא הציב לעצמו למימוש מטרותיו- ונקודת הזמן שלי קרובה מאי פעם, ונראית כמו אור רכבת בקצה מנהרה- והיא מתקרבת לדרוס אותי.