תן לי סימן- וואן דירקשן פרק 1

הסיפור שלי מתחיל במוות.
יש הרבה לפני המוות, אבל מה ששינה לי את החיים הגיע מסיום חיים של אחר. של אמא שלי אם לדייק.
קוראים לי אלנה טומלינסון ואני בת 19. אני אחות של לואי טומלינסון המפורסם כמו שתיארתם לעצמכם.. אבל הסיפור שלי מתחיל לפני שלואי התפרסם, את מבינים..
אמא שלנו נטלי חלתה בסרטן לפני 4 שנים, מאז אמא גוססת בבית כי אין לנו כסף להרשות לעצמנו להוציא על הטיפולים היקרים. מאז אבא התחיל להשתכר ולהמר וזה לא עוזר למצב הכלכלי בבית. מאז היינו אני ולואי ברשות עצמנו, עובדים בעבודות מזדמנות ומחזקים אחד את השני.
לפני שנה לואי התפרסם בגדול מהאקס פקטור וראה בזה כרטיס יציאה מהבית לחיים חדשים- הבעיה היחידה… הוא השאיר אותי לבד עם אבא מכה ואמא שמתבודדת בחדר כל היום.
הסיפור שלי מתחיל במוות.
יש הרבה לפני המוות, אבל מה ששינה לי את החיים הגיע מסיום חיים של אחר. של אמא שלי אם לדייק.
לפתע אמא נכנעה לסרטן ונפטרה באמצע הלילה. אחרי בריכת דמעות וניסיון ללא הצלחה לספר את זה לאבי ללא לחטוף אגרוף בפנים- התקשרתי ללואי.
לואי לא דיבר איתי כבר שנה, ולמען האמת לא רציתי לדבר איתו חזרה. ולמרות הניתוק הזה בנינו- להלוויה הוא חייב לבוא, זה מה שאמא הייתה רוצה.
לואי נמצא עכשיו באמריקה ואני בבית הקטן שלנו בדונקאסטר באנגליה.
ב3 פעמים הראשונות לואי לא ענה, או יותר נכון ניתק עליי..
בפעם הרביעית הוא ענה.
"לואי." אמרתי באנחה חזקה שסוף סוף ענה לי.
"נזכרת להיות אחות?" ירה לואי בלי לחשוב פעמיים.
"מה זה אמור להביע? לא אני עזבתי את כולם בשביל כסף!" צעקתי על לואי. ניסיתי לדבר איתו בנחת ובלי עצבים ולספר לו את החדשות וכל מה שהוא עושה זה לעצבן אותי.
לואי הבין מה אמרתי וכנראה הפנים את זה. היה שקט בטלפון במשך 3 דקות ארוכות ואז אמרתי מהר לפני שפרצתי בבכי- "לואי. אמא נפטרה, הלוויה מחר. אני מקווה שתגיע.."
לואי לא אמר כלום. אולי בגלל ההלם, אולי בגלל האטימות מהריחוק במשך השנה ואולי כי נגמרו לו העקיצות. ניתקתי את הטלפון לאט ונעלתי את הדלת באמבטיה לפני שפרצתי שוב בבכי. לואי הוא כל מה שנשאר לי, איך אני אסתדר עכשיו בבית עם אבא לבד? נהייתי כל כך פחדנית. הצלחתי להישאר חזקה במשך 4 שנים, פתאום אני כל כך חלשה. כל כך בודדה.

נקודת מבטו של לואי:
השעה 4 בבוקר, ארזתי בשקט מזוודה עם כל הדברים ששייכים לי בדירה הקטנה שלי ושל שאר הבנים בניו יורק, סיימנו סיבוב הופעות לפני שבוע ואנחנו צריכים להתחיל להקליט אלבום חדש בעוד שבוע. אני לא יודע לאן בדיוק אני הולך, אני רק יודע שלפחות פרידה אחרונה צריכה להיות כמו שצריך. מעניין מה אלנה עשתה כל השנה האחרונה, פעם היינו כל כך קרובים וכשהתחלתי להתפרסם היא הפסיקה להתקשר.. אני חייב לחשוב על עצמי ולהתקדם בחיים.
היחיד שסיפרתי לו מה קרה הוא הארי שמתעקש לבוא איתי לפחות להלוויה.
כשהייתי מוכן ליציאה ירדתי למטה עם המזוודה ולקחתי את המפתחות של האוטו שלי מחכה להארי שירד ונצא לאנגליה.
לפתע ירדו ליאם,נייל וזאין עם מזוודות מרוקנים את כל הדירה מכל החפצים והבגדים שמפוזרים בבית. "אני לא מבין.." אמרתי בשקט
"אין מה לא להבין, אנחנו באים גם" אמר ליאם בהצהרה ולקח ממני את המפתחות של האוטו.
"ליאם.. אתם לא יודעים את כל הסיפור… זה מסובך" אמרתי מסתכל על הרצפה, מה יקרה שיפגשו את אלנה? את אבא?
"זה לא מסובך לואי, אמא שלך.. נפטרה.. אנחנו אחים שלך ואנחנו איתך עד הסוף, עכשיו בוא נצא לפני שנפספס את הטיסה ואז אף אחד לא ילך." אמר הארי אוסף את המזוודה שלי ממני ומכניס הכל לתא מטען במכונית.

נקודת מבטה של אלנה:
לבשתי שמלת תחרה שחורה עד הברכיים ונעלי בובה עדינות, את השיער החום עם גווני הבלונד-חום בהיר אספתי לקוקו נמוך. עליי שמתי משקפי שמש עבות רק בגלל שיש לי פנס בעין ואיפרתי כמה שיותר את הלחי והמכה האחרונה שספגתי מאבא.
הכל שקט הבוקר, כאילו הציפורים ראו את המוות והחליטו לא לצייץ לזכר אמא.
נעמדתי מול הקבר הטרי של אמא, לא ציפיתי שלואי יגיע. וכמובן- הוא לא בא.
אני לא יודעת למה אני ממשיכה להתאכזב ממנו, אני כבר רגילה שהוא מאכזב.
בטי השכנה שהיא גם הייתה החברה הכי טובה של אמא, היחידה שידעה על האלימות בבית ועזרה לי לברוח מהתקפי הזעם של אבא כשנגמר לו השתייה.
ארזה לי מזוודה עם כל הדברים שלי וגם כמה דברים של אמא שידעה שאני לא אפרד מהם ואמרה שלי שהכל מחכה לי בבית שלה, כי לבית שלי היא לא תתן לי לחזור לבד.
התיישבתי על ספסל בגן ליד בית הקברות, מטרייה מעליי כי עוד יורד גשם מהבוקר, נשארתי לבד בבית הקברות, לבד בעולם.
בזווית העין ראיתי חמישה בנים מתקרבים לכיווני אבל לא נתתי לזה תשומת לב רבה. גבר אחד התיישב לידי. "אפשר להתחלק איתך במטרייה?" שאל אותי.
הפנתי אליו את המטרייה והסתכלתי עליו, לואי.
ישבנו ככה בשקט במשך רבע שעה, כל אחד במחשבות שלו.
ואז לואי התחיל לדבר. "אז אלנה.." מיד הפנתי את המבט אליו "אל תתחיל עם זה לואי, אני לא רוצה לריב יותר"
לואי מיד התרכך יותר, מלטף לי את הפנים ומנה להוריד לי את המשקפי שמש ואני מונעת ממנו.
"התכוונתי לשאול מה עם אבא, איך תסתדרו, איך הסתדרתם עד עכשיו?.."
לואי הזה.. ברגע אחד קמתי מהמקום שלי והורדתי בעצמי את משקפי השמש, "איך אבא?! איך הסתדרנו!? אתה לא יכול פתאום לחזור לחיים שלנו כאילו כלום לא קרה!" התמוטטתי על הרצפה בבכי.
לואי התיישב לידי על הרצפה "אלנה.. אני לא יודע מה לומר, אני מבין עכשיו.. ויש לי כבר רעיון". לואי חיבק אותי חזק וניגב לי את הדמעות כשחשב שאני לא רואה אותו בוכה בעצמו.