תן לי סימן- וואן דירקשן פרק 2

מה שבהחלט אפשר לומר עליי זה שמרגע שראיתי את לואי נסגרתי בפני כולם, כאילו עברתי טראומה. ולואי כל כך אדיב עכשיו, הוא מתנהג אליי כמו אל ציפור פצועה.
מאז שלואי הגיע לבית הקברות הוא הסתובב איתי במשך כל היום ולא עזב אותי לרגע, הצלחנו קצת לגשר על השנה האחרונה ורק הייתי צריכה שהוא יהיה כדי להקשיב ולדעת מה קרה.
אחרי סופ"ש אצלי בטי השכנה הגיעה מונית. יצאתי מהבית בשקט, ידעתי שכבר אין לי ברירה ואין למה לריב.
נסעתי 3 שעות בשקט, נהג המונית ניסה לדבר איתי אבל הייתי שקועה במוזיקה בפלאפון ובנוף המתחלף ממחוז צפון יורקשייר ללונדון.

יום לפני:
"אלנה, יש לך יש לך טלפון.." בטי קראה לי מחדר האוכל. "הלו?" עניתי לטלפון, מי יכול להתקשר אליי לטלפון הביתי של בטי?..
"אלנה זה לואי, את מקשיבה? זה חשוב" "אני מקשיבה" עניתי בחשש.
"בתור אחיך הגדול ממך בשנה החלטתי שאת באה לגור איתי" לרגע נעצרה לי הנשימה, למה שאני אגור עם לואי? כבר אין לי קשר איתו ופתאום הוא מתעניין בחיים שלי? "לו.." לואי קטע אותי מיד "אלנה אין לך מה התווכח אני מזמין מונית למחר, תתארגני" ניסית להשחיל משפט "אבל אני בכלל.." לואי שוב קטע אותי בהצהרה "אלנה דיי, לא טוב לך שם והבנים כבר הסכימו איתי שאת צריכה לעבור ללונדון" "אמ.. איזה בנים?"
"חברים שלי ללהקה, וואן דיירקשן.. אנחנו חמישה" "לואי אין סיכוי בחיים שאני באה לגור איתך ועוד עם עוד חמישה בנים בבית!" ניתקתי על לואי את הטלפון לפני שינסה שטויות אחרות.

ירדתי מהמונית בלונדון וחיכיתי בתחנת הרכבת בלונדון שלואי יבוא לאסוף אותי.
אחרי שסירבתי למונית ולגור איתו הוא שלח מונית בלי התראה מוקדמת והבנתי אין למה לריב עם הבחור הזה.
חיכיתי שם כמעט 45 דקות והתחנה כבר התרוקנה לגמריי מאנשים.
"אלנה?" שמעתי קול קורא לי מעליי, הרמתי את הראש ולא זיהיתי את הבחור.
זה היה בחור עם עיניים ירוקות עמוקות עם גומות קטנות בלחיים ושיער ארוך שפעם כנראה היה מתולתל קשור בסרט מסביב לראש.
"מי..מי אתה?" אמרתי בחשש, הבחור בהה בעיניי התכלת-טורכיז שזהרו קצת מדמעות מפחד הקרבה לבחור.
"אל תפחדי, אני הארי.." "חבר של לואי" הוסיף כשראה שהשם שלו לא מוכר לי והושיט יד ללחוץ את היד שלי ואני רק הסתכלתי עליו מנסה להבין איך הבחור מכיר אותי.
"לואי שלח אותי לאסוף אותך" עכשיו הכל מובן.. "אל תגיד שהוא שכח אותי" אמרתי בחצי חיוך.
הבחור חייך אליי שורה של שיניים לבנות ולקח את המזוודות ממני "בואי, את בטח מוטשת"
כבר לי היה אכפת לי מי הבחור, אם הוא מכיר את לואי או לא.. הצלחתי לבטוח בעיניים שלו והוא היה כל כך נחמד שלא הפריע לי שלא הכרנו.

נקודת המבט של הארי:
ממבט ראשוני אלנה נראית כל כך עצובה, אבל כשהסתכלתי לה בעיניים הצלחתי לראות שמחה, שובבות, היא כל כך יפה ואני לא מאמין שלואי לא הכיר לי אותה!
עזרתי לה לצאת מהאוטו ולפני שפתחתי את הדלת לפניה נעמדתי מולה. "אני יכול לראות שאת מפחדת ממה יהיה, אני רוצה שתאמיני לי שאני אומר שהכל יהיה בסדר. אנחנו ממש נחמדים.. באמת! ולמרות שאני לא אובייקטיבי אני נורא מתכוון לזה." החזקתי לה את היד והסתכלתי לה עמוק בעיניים "ואם את צריכה משהו, כל דבר, תדעי לפנות אליי".
אני לא חושב ששמעתי את אלנה אומרת יותר מ5 מילים היום אבל העיניים שלה מדברות יותר טוב מכל שיחה אחרת שניהלתי.
פתחתי את הדלת והכנסתי את כל הדברים של אלנה לכניסה לבית "חבר'ה יש אורחת!" צעקתי בבית ותוך רגע התאספו כולם לכניסה.
"וואס הפנינג?! אני זאין, את תשני בחדר שלי, אל תדאגי את תאהבי אותו!! בואי אני אראה לך!"
אלנה הפכה לקרח והסתכלה עליי לתשובה "אממ.. אה.. אבל לואי אמר..אני באמת מעדיפה ש.." עצרתי את אלנה לפני שבאמת תבין לא נכון את המצב.
"אלנה זאין התארס וגר עכשיו עם פרי, הוא יצא מהלהקה, אבל הוא פה בערך תמיד"
"כי אנחנו כל כך אוהבים אותו!" אמר נייל וחיבק את זאין ברגל "אל תעזוב אותנו.!"
"זה נייל, אל תביאי לו את האוכל שלך, זה לא יחזור אלייך" אמרתי לאלנה עושה הכירות קצרה.
"אני אזכור את זה" אמרה בגיחוך. "ואני ליאם" אמר ליאם מתקרב לאלנה "אני מנהיג החבורה, הכי חכם, מאורגן.." "ועניו" הוספתי. לשחצנות של ליאם אין גבול.
"אז, אחות של לואי.. לא דומים.." אמר נייל לאלנה. "יותר טוב ככה. איפה לואי בכלל?" אלנה אמרה מחפשת אותו עם העיניים.