תשכחי מהעבר,תחיי את הווה פרק 1

__רדו לרציתי להוסיף__

"איתן? אתה בסדר? איתן?" צעקתי לאיתן ששכב שרוע על האדמה.
"סאנשיין" הוא קרא בשם החיבה שלי "תברחי,אני בסדר"
"אני לא עוזבת אותך" אמרתי תוך כדי הליכה לכיוונו.
"אמה,הם באים.רוצי,תברחי" הוא אמר,חסר כוחות.
"לא,לא" צרחתי וראיתי את עיניו של איתן נעצמות אט אט. "לא!.תקרא לי סאנשיין,תקום,בוא איתי.איתן." צרחתי שדמעות זולגות מעיניי.

זהו.
איתן נהרג.מצאו אותי.אימצו אותי.
בלי לדעת על העבר הקשה שלי.
איתן ואני היחידים שנשארו במשפחה שלנו.
דארקנס וסאנשיין, שמות חיבה.
תאומים.

"אמה,קומי" האח החדש שלי העיר אותי בצרחה שהעיפה אותי מהמיטה.
"בוקר טוב" טום אמר לי.
פניו היו קרובות לפני בצורה מטרידה,בהתחשב בעובדה שאנחנו בני אותו גיל.
"תן לי לקום לפני שאתה דוחף את הפנים המכוערות שלך לפרצוף שלי" אמרתי וקפצתי מהמיטה.
"תתארגני מהר" הוא אמר והלך.
פתחתי את הארון שעדיין היה מצומצם מאוד,למרות שאני פה חודשיים.

נכנסנו לבית ספר וטום מיד הלך לחברים שלו.
"תהני" אמרה לי דניאל,האחות הקטנה יותר במשפחה,והלכה.
הלכתי ללוקר שלי ומשם לכיתה,מתעלמת לגמרי מהמבטי רחמים שאני מקבלת מתחילת שנה.
"היי אמה" ניגש אלי בחור בכיתה.אני די בטוחה שאנחנו יחד בכיתה.
"היי…" אמרתי,משאירה לו מקום שימלא בוא את שמו.
"ערן?" הוא אמר מובך.
"כן,בדיוק,ערן" אמרתי כאילו שכחתי.
"אז… מה המצב?" הוא אמר מובך פי כמה.
"בסדר… נראה לי?" אמרתי,לא מבינה לאן הוא חותר.
והצילצול הציל את שנינו מהמצב המביך.