תשכחי מהעבר,תחיי את הווה פרק 2

בהפסקה יצאתי מהכיתה ללוקר.
"אמה" טום קרא לי.
"מה?" אמרתי לו והתקרבתי אליו ואל חברים שלי.
"אני לא חוזר היום הביתה ישר אחרי בית ספר,תשימי לב שדניאל חוזרת איתך ואם היא הולכת לחברה תבדקי לאיזה חברה" הוא אמר.
"סבבה" אמרתי והלכתי.
רק באותה שניה,שהלכתי,שמתי לב,כולם פשוט השתתקו שבאתי,כל החברים של טום,זה טיפה הצחיק אותי והרגשתי שעולה לי חיוך מטומטם על הפרצוף.
בדרך חזרה לכיתה ראיתי שני בנים רבים מכות. זה היה ברמה של מכות לא כאלה נוראיות אז התעלמתי ועברתי דרכם,טעות.
"ילדה זוזי,את לא רואה שאנחנו באמצע משהו" אחד מהם אמר לי,נראה לי שהוא בכיתה י"ב.
השני הרים את הראש,הוא היה נראה לי מוכר,בטח מהכיתה.
המשכתי ללכת,מתעלמת.
נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקומי ללא מעש.
"תקראו למישהו!" פתאום נשמעו צרחות מבחוץ.
יצאתי החוצה וראיתי את הבחור שהיה נראה לי מוכר שרוע על הרצפה והנער מי"ב בועט בו.
"אדם,למנהל,עכשיו!" צרחה מורה שהגיעה משום מקום.
"את" היא אמרה לי "תקחי את איתן לאחות".
איתן.
איתן.
התאפסתי תוך 5 שניות ועזרתי לנער ששמו התברר כאיתן.
איתן.
כל פעם שאני חושבת על השם אני מאבדת ריכוז.
"מה קרה לך?"שאלה האחות את איתן.
אך איתן רק ישב שם בלי יכולה לפתוח את הפה.
"היה מכות" התחלתי להגיד לאחות "אני לא יודעת על מה.השני היה מי"ב,הוא היה כל כך אגרסיבי,אני לא יודעת למה.לא ראיתי מה בדיוק קרה אבל היו כמה תלמידים שכן,אפשר לשאול אם זה יעזור לך לרקע של הפציעות" סיימתי.
"תודה גברת…"
"אמה" השלמתי אותה.
"ל…א צריך… לל…" איתן התחיל להגיד ומיד גנח מכאב.
"אל תתאמץ לדבר.שתבריא הכל יתברר" האחות מיהרה להגיד ומיד פנתה אלי "את קשורה אליו או שהמורה שלחה אותך?" "המורה שלחה אותי" מיהרתי להגיד.
"אוי. איתן תענה לי רק אם הראש.יש לך בבית ספר קרוב או קרובת משפחה?" האחות שאלה.
הוא הנהן לחיוב.
"אחות?" היא שאלה.
שוב הנהון לחיוב.
"יופי.אמה לכי תבקשי מהמורה לחפש את אחות של איתן" האחות אמרה לי ואני הייתי בדרכי לצאת.
פתאום איתן אחז בידי והניד את ראשו לשלילה.
"ל…לא" הוא אמר.
רעדתי.זה החזיר אותי כשלושה חודשים אחורה. לרגע שאני ראיתי את איתן שלי נגמר אט אט.
דמעה זלגה לי על הלחי ואחריה עוד כמה.ואז שחור.
"אמה? את בסדר?" שמעתי את קולו של טום.
"מה קורה כאן?" שאלתי והתחלתי להישתעל.
"אמרו לי שבכית ואז התעלפת" טום אמר לי.
פתאום הרגשתי שלמישהו בעולם עדיין אכפת ממני,שיש לי עוד תקווה.
"איפה אני?"שאלתי.
"בחדר שלנו" הוא אמר והחזיר אותי למציאות בה אני חולקת חדר אח מאמץ.
"נזכרתי פתאום במשפחה שלי" אמרתי והרמתי את הראש,טום כבר לא היה שם.
כל מה שחשבתי,שלמישהו עוד אכפת,הכל התפוגג.