תתאהבי בי שוב.

לא קרה כלום. הכל בסדר.
לא משנה מה אני מרגיש. הכל בסך הכל אותו דבר.
הסתובבתי אחורה והתעלמתי מהכל. זה לא משנה, אמרתי לעצמי.
מאחורי לא היה רק ביתי, מאחורי היו הרפתקאות מילים שלא נאמרו, טעויות וחברים.
משפחה כבר לא הייתה לי, רק החליל שלי ואני.
נאנחתי ונגעתי במעקה הקר. ידי החליקה עליו והחדירה בי תחושה מוכרת. "לא."
אמרתי והתחלתי לרוץ כשהמעיל השחור שלי מתנופף מאחורי.
המדרכה הלחה מהגשם שירד אמש ניסתה לעצור אותי. בכל מקום הזכרונות.
הנשיקה הראשונה. מצמצתי בניסיון להתרחק מהזיכרון. החיבוק האחרון של ההורים.
אחותי. חברתי. הניסיון שלי להיות חזק.
"לא!" צרחתי והתחלתי לרוץ, מתעלם מהגשם שהחל לרדת. "לא."
העננים הקיפו אותי.הרגשתי אשמה ומבוכה כאשר ראיתי אותם אז עצרתי. מכל מקום עמדו אנשים שהכרתי, אנשים שמתו. "תאהבו אותי שוב! אני מתגעגע אליכם ואתם מופיעים פה משום מקום כמו כדי לעצבן אותי." צרחתי ודחפתי אותה, את חברתי המתה. "זוזו! "רצתי כאשר דמעותיי מרטיבותה את המקום שבו פעם נישקה אותי נערה.
נאנחתי בכבדות ורצתי למסילות הרכבת, במרחק רבע קילומטר מהמקום.
"תתאהבי בי שוב! תקומי לתחייה, לא משנה, העיקר שתתאהבי בי שוב." לחשתי כשאני רץ, בוכה. דחפתי אנשים בדרכי, הפלתי ילד. "תתאהבי בי שוב."
באמצע הריצה שלי נזכרתי בחבר שלי, שון. "אתה יודע מה צריך לעשות, תעשה אותו."
אני אכן ידעתי.
לא עצרתי גם כשהמכונית הופיעה באור ירוק, רק רצתי. "עוד חמש דקות."
בכיתי. "תתאהבי בי שוב." בכל מקום ראיתי אנשים עם הפנים שלה, בכל מקום.
רעדתי אך רצתי. "תאהבי אותי שוב."
הגעתי למסילות. עוד דקה הרכבת תגיע.
"אתה לא חייב לעשות את זה." הסתובבתי, היא עמדה שם במעיל הצהוב שלה.
"אני חייב… את מתה, כולם מתים. אני לא יכול יותר!" קרסתי על המסילות החלודות בכאב.
"אתה לא." היא נעלמה.
"תתאהבי בי שוב, אז אני לא אעשה זאת." אמרתי והרכבת הגיעה.