תתמוגג בנועם ייסוריך. פרק 1

התעוררתי בתחושה שקרה משהו בזמן שישנתי.
הבטתי בבגדים החמים שהיו מונחים על השידה ליד מיטתי, במחליקיים ובראי שמולי ואז נזכרתי. סידרתי את המיטה, התלבשתי ואז פזלתי לעבר השעון. "אימא למה לא הערת אותי?!" צרחתי. רבע שעה אחרי שמונה, היום היינו אמורים לנסוע להחליק על הקרח, מה שקרה פעם בחודשיים לפחות. זו הייתה הזדמנות להראות מה היכולות שלי- או במילים אחרות, להשוויץ.
לא היו לי הרבה הזדמנויות כאלו, וכשהיו לא ניצלתי אותן לרוב. עכשיו זה משא נקמה קצרצר במקובלות. האוטובוס כבר לקח את בני כיתתי או שאת כל השכבה לזירת ההחלקה, בשמונה.
סיימתי לאכול ולהסתרק ברישול ואז זינקתי אל תוך המושב האחורי במכונית של אימא. "סעי."
אמרתי. אימא לא עשתה כלום, ישבה בזרועות שלובות ליד ההגה. "תסיעי אותי בבקשה לזירה." אימא הציצה בפנים שלי בעזרת המראה ואז נאנחה והחלה לנסוע. "לורל, בפעם הבאה- תשתדלי יותר." היא אמרה ופנתה ימינה. עוד כמה רחובות והגענו.
בדרך התבוננתי בנוף של הסתיו. כל העצים בגינה של המורה שלי היו בעלי עלים יפים ביותר, שנשרו ללא הפסקה כמעט, בצבעים עליזים כגון: אדום, צהוב וכתום. היה נחמד לראות הוכחה ממשית לחורף הקרב. אהבתי את החורף. בחורף בדרך כלל אימא הייתה גם נחמדה יותר.
בערך לקראת סוף הדרך הנוף החל להשתנות לבתים יותר עשירים וגדולים. לרובם היו ברכות.
הזירה עצמה היה מקום עשיר וגדול (אבל ה "בריכה" שם הייתה קפואה) היו שם הרבה אנשים, בעיקר בימי ראשון. אימא עצרה את המוכנית, חיבקה אותי ונישקה אותי בלחי ואז מיהרה לנוע ממני. ניגבתי מהלחי זכר לנשיקה והבטתי במכונית המתרחקת בשאלה. "אוקיי."
נכנסתי לזירה.
התפלאתי לראות שהמקובלות לא הגיעו ורוב הכיתה שלי לא הגיעה, רק ילדים מהשכבה וכדומה. ניגשתי לילד מהכיתה שלי ושאלתי בקול שמח אך מעט מאוכזב, "איפה כולם? ברנדה לא הגיעה, אני מקווה?" הוא צחקק וענה בקול מעט מעצבן, "יש הופעה של איזשהו זמר. רוב הבנות טסו לשם. ידעתי שאת תבואי." זה נאמר בלגלוג, אני אחת הבנות היחידות שלא אהבה הופעות של זמרים ולקים ורודים מפה ועד להודעה החדשה. עזבתי אותו וניגשתי לספסל הקר והרטוב שליד הזירה, צבעו היה כחול בוהק. הוצאתי את המחליקיים בזהירות מהתיק ונעלתי אותם לאט מאוד ובדייקנות שלא תיתכן, כאלו שחיי תלויים בזה. לא שמתי לב אבל הלשון שלי יצאה החוצה בשעה שעשיתי זאת. "סליחה. אני מקווה שאני לא מפריע לך." הרמתי מבט במהירות. לפני עמד בחור גבוה שרירי מעט, בלונדיני בעל תספורת קצוצה ועיניים ירוקות כמו העלה הירוק האחרון שנשר מהעץ. התפתיתי לומר 'וואו'. "כן?" שאלתי בקול אדיש ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני, שילך להתמזמז עם ברנדה. הוא יותר מדי לוהט בשבילי.
"אני רק רוצה לומר שיש פה עוד אנשים שרוצים להחליק, ואת עשר דקות מנסה לנעול את המחליקיים." הוא צחק ואז עזר לי לעמוד. הוא כבר נעל אותם, החבר שלו לא.
"לא הבנתי למה את מעריכה את הזמן, הרי את יודעת," הוא הביט בעייני. "הזמן הוא לא משחק. הוא הלול להיגמר." אני לא רציתי להראות מגוחכת. "בפעם האחרונה שהייתי פה שברתי רגל, לא רציני." כנראה הוא הבין כי התבונן בזירה כמו על חיית טרף. "דבר משוגע זה, אבל משגע. נו טוב, טום אתה מוכן?" הוא קרא לחברו והם קמו והתחילו להחליק.
הבחור הביט בי במשך דקה. כבר חשבתי שהוא עומד לעזור לי. הנחתי רגל אחת על הקרח ואז בתנועה חלקה התחלתי להחליק עליו. כנראה הוא רצה שאעשה זאת לבד, כדי ללמוד. עוד מבט אחד ממנו והשתכנעתי שאני צודקת.
בהתחלה החלקתי רגיל, כמו כולם, אבל ככל שביטחוני גבר התחלתי להחליק עם יותר סגנון וחן. נהניתי. כבר שכחתי כמה כיף להחליק. התבוננתי בבחור שוב הפעם הוא התקרב אלי.
"את מכירה את טום?" הוא שאל וחייך חיוך עקום. אני הנהנתי והבטתי בחברו שוב. הוא למד איתי בחוג דרמה. "טום סיפר שקוראים לך לורל." טום לחץ את ידי. "היית רואה איך היא הופיע שם לפני שבועיים! זה היה מדהים." הוא אמר בהתלהבות וזקף אגודלים לעבר הבחור.
"זה אחי, ג'וש ריבר." טום חייך אל הבחור שעכשיו יש לו שם.
"אני החבר של טום. אני עומד להיות אתכם בחוג דרמה השבוע.
אני שתקתי כל הזמן הזה, רק חשבתי מה נראה לי כל כך מוזר בהתנהגותו של ג'וש.