More Than This| פאנפיק על הארי סטיילס| פרק 1

ישבתי על המיטה בחדרי הלבן, בוחן את תמונתה של חברתי, שבשבילה הייתי רק צעצוע. בדיוק כך היא קראה לי. בשבילה, מה שקרה ביננו, לא היה כלום. בראשית זה היה יפה- באמת האמנתי, שסוף סוף מצאתי אהבה. את אהבת האמת- שאף פעם לא מסתיימת. אף על פי שכל אחד התנגד לצמד שאותו אנחנו יוצרים, בעקשנות עמדתי באמונתי, שהם לא צודקים. ש-16 שנים של הבדל זה רק מספרים חסרי ערך.
כמה טעיתי…
החברים צדקו. המשפחה, המעריצים גם הם.
הם ידעו כי בדרך זו תגמר מערכת היחסים ה"גדולה" שלנו.
האהבה, שבה האמנתי כמו אידיוט עיוור, לא שם לב לכל השקרים, הבאים משפתיה הוורודות.
כל הזמן כולם חזרו: "הארי, היא תשבור את ליבך, מתי סופסוף תראה זאת בעינייך? אתה עף לכל הנהון שלה, והיא לא מעריכה זאת." לא רציתי להקשיב לזה. כאשר בנאדם מאוהב, הוא לא נותן למחשבה לפרוץ לראש שהאהבה פעם תעזוב. שתזנח אותך, משאירה בתוך רק זכרונות וכאב לא נגמר.
עכשיו אני יודע, שזה אני שטעיתי. כבר שבוע אני מנסה להבריא את ליבי השבור, שוכב לבד בין 4 קירות. הבנים כל הזמן באו לנסות לתקן את ההרגשה העצמית שלי, אך אף אחד מהם לא אמר את ה"לא אמרתי?" האופייני מה שהרגע היה מאד מתאים.
הם הזהירו, אני לא האמנתי.
היום נשארו רק זכרונות, תמונות ומחשבה, שהטרידה את מוחי: "מה עשיתי לא נכון? למה כל מה שהיה ביננו, פתאום נהיה חסר ערך?"
כאשר קרוליין הודיעה, שזה הסוף והיא אף פעם לא באמת הרגישה כלפיי הרגשה יותר גדולה, הלב שלי התנפץ למילניוני חתיכות קטנטנות, נותנות לי כאב לא לדמיון. אף פעם אף אחד לא פגע בי כך.
אף פעם לא הרגשתי כל כך חסר תועלת.
העברתי את האצבע שלי על פניה של הברונטית, המחייכת אליי מאחת התמונות שצילמתי.
את השאר קרעתי וזרקתי, אך לא יכולתי לעשות זאת לתמונה הזו. אני זוכר את היום הזה טוב.
ביום הזה, בפעם הראשונה היא הצהירה, שהייתי מישהו חשוב. שלידי היא הייתה מאושרת ולא הרגישה את הבדל הגילאים. היא התייחסה אליי כמו אל בחור מבוגר, ולא ילד. שעל זה אהבתי אותה אפילו יותר.
לצערי הרב היה זה בכלל הפוך.
היא העמידה פנים, אני באמת אהבתי.
למשמע השיר "Free Fallin" של ג´ון מאייר הבא מניידי, בלית בררה אחזתי בחפץ .
לא דמיינתי לעצמי, שזו היא מתקשרת, מבקשת לשיחה, שהייתה גורמת לכך, ששוב היינו יכולים להיות זוג, אפילו שאף פעם לא היינו.
למען האמת, כאשר ראיתי על המסך את השם ´בו באר´ הרגשתי אכזבה.
שוב, מאז שהיא עזבה.

"מה יש, לואי?" הרמתי לאזני את הטלפון.
לא הייתי עושה את זה, אך לואי היה החבר הכי טוב שלי, התייחסתי אליו כמו אל אח גדול.
ליאם, נייל וזאין גם היו חברים טובים, אך אם לואי היה לי קשר הכי טוב.

"איזו תחנת משטרה?! אני כבר בא!" צעקתי, לא מאמין למה שהרגע שמעתי, איך לואי הגיע לתחנת משטרה? הנער הזה אפילו בזבוב לא היה פוגע.
כנראה משהו נורא קרה, אם הוא ביקש ממני לא לומר לשאר הבנים.
ברגע הזה שכחתי מלב שבור ועצב המקיף אותי מכל צד, קרוליין הפסיקה להיות החשובה, כרגע מה שחשוב בשבילי, זה בו באר.