Need For Speed – פרק 3

-נואליה-

הבטתי מבט מהיר מסביבי לפני שעיקלתי מה קורה, התרחקתי כל כל הרבה מהמפטונס, הגעתי לקווינס, השכונה הכי מסוכנת בניו יורק, מלאה בהכי הרבה פשע.
״מצטערת, אני מסתלקת מפה״ גמגמתי בפחד, החרדה תפסה כאחוזת אימה בכל איבר שבגופי, פלאשבקים מאותו הלילה שהפך לי את החיים חזרו למוחי.
קשה כל כך היה לפספס את הפחד הניכר על כל סנטימטר בפניי, הפחד שיתק כל איבר שבגופי, פחדתי כל כך …
״אני..ני.. אסתקל מפ..פה״ גמגמתי בשקט, צמרמורת בלתי נשלטת עברה בכל רמח איבריי.
״את לא חייבת ללכת כל כך מהר״ עוד אחד הצטרף ונעמד לצידו, צלקת מכוערת נמשכה מאפו עד קו לסתו התחתונה, העיניים שלו חפרו עמוק כל כך בנישמתי.
עוד אחד נוסף הצטרף לשני הגברים שמולי, מבטם מאיים, לא יכולתי להתיק את עיניי מהאקדח השחור האחוז בחוזקה בידו. הם הקיפו אותי, הרגשת קלאוסטרופוביה החלה למלא אותי לאט, זה הרגיש שהם סוגרים עלי לאט לאט.
הם מסתכלים עלי עכשיו בעיניים רעוותניות.
זאת הייתה טעות לצאת מהבית, להתרחק מהמפטונס, מהמקום הכי בטוח, ולהגיע לכאן…
״בבק..קשה, תנו לי ללכת״ הם התקרבו אלי, החיוכים המשועשעים שעל הפניהם ניראים בעיניי כל כך רשעים, מפחידים.
״למה?, אפשר גם להנות!״ הוא אומר בחיוך מסופק.
׳לעזאזל׳ קיללתי בתוכי כל כך הרבה פעמיים, הפחד שיתק אותי, לא מצאתי את האומץ לברוח, לא כשהוא מנופף בחופשיות באקדח השחור המבריק תחת או הירח, האחוז בכף ידו הגברי.
״ילדה קטנה, עזבת את אמא?״ הקולות שלהם התערבבו במוחי, מקניטים, ״היא בסך הכל איבדה את הכיוון״ אמר אחר, גורם לי לסובב את מבטי אליו.
הם סגרו עלי, נהיה פתאום כל כך חם, התחלתי להזיע, ״אל תפחדי, ילדה יפה״ הכל ניראה כמו סיוט, סיוט אימתני שאי אפשר להתעורר ממנו.
סרט רע, הסיוט שכל כך פחדתי ממנו, פתאום עכשיו קורה.
״היי, היי ,מה הולך פה?״ קול זר ושונה נשמע מחוץ למעגל הגברים שסובבו אותי.
״טאפז, מה הולך פה?״ הוא נכנס למרכז המעגל , מפרק את אסיפת הגברים הקטנה שהקיפו אותי.
הפחד לא נעלם לגמרי, אבל הרגשתי יותר רגועה שהוא התערב.
״רק נהנים לנו קצת, לא משהו שאמור להפריע לך ויקטור״ ענה מי שנראה המנהיג של הכנופיה הקטנה.
״כדי מאוד שזה לא יפריע לי!״ ענה עצבני, ״אתה יודע שאני לא אוהב שמפריעים לי פה בשכונה טאפז״ אמר בקול עצבני , מנופף בידו בעצבים לעבר הגבר שעמד מולו.
הרגשתי כל כך מוגנת כשהוא עמד חוצץ ביני לבינם.
הסתכלתי במהירות מסביבי, מחפשת אחרי נתיבי מילוט אפשריים, עיניי נתקעו על פרארי ספורט אדומה ומבריקה החונה מאחורינו במרכז הכביש, הדלתות פתוחות כלפי מעלה, וגבר נוסף נשען על מכסה המנוע.
העיניים הכחולות שלו הביטו בי בדאגה.
״ילדה״ הוא סוף סוף פנה לעברי והביט לתוך עיניי, העיניים החומות שלו הקרינו רוך.
״הם עשו לך משהו?״ שאל ונעץ בי את עיניו החמות וכהות שהבריקו תחת מנורת הרחוב הישנה, הניצבת פה לוודאי כבר שנים.
״לא״ מלמלתי לעברו, עדיין כל כך מזועזעת ממה שכמעט היה יכול לקרות כמה שניות קודם לכן, לפני שהגיע.
״יש להם מזל, אחרת האקדח היפה שלי היה מביע את דעתו״ הביט בהם עצבני, ״תפסיקו לעשות בלאגן בשכונות שלי, תסתלקו מפה״ סינן לעברם יחד עם כמה קללות שלא הבנתי את המשמעות שלהן.

״בואי אחרי, אל תדאגי בנוגע לחבורת אדיוטים האלה, אני יטפל בהם כבר אחר כך״ אמר עם חיוך קטן, כל שמץ של עצבים שהיו על פניו כמה רגעים קודם לכן נעלמו.
הוא התקדם אל עבר הפרארי האדומה, נכנס למושב הנוסע ליד הנהג.
אותו אחד שנשען על מכסה המנוע פתח בשבילי את הדלת למושביים האחוריים, ונכנס אל מושב הנהג.
הבטתי על האוטו המבריק, הססנות מלאה אותי לרגע קל, כל כך פחדתי מכל מה שקרה הרגע.
״אנחנו לא נושכים״ הוא סינן לעברי, עיניים כחולות בהירות כמו קרח הביטו לתוך עיניי.
העיניים האלה… גרמו לי להרגיש בטוחה ובסדר עם עצמי באיזה שהיא מידה מטורפת.
נכנסתי אל המושב האחורי, סוגרת אחרי את הדלת האדומה בטריקה קלה.
״אני ויקטור״ הביט אלי דרך המראה האחורית אותו הגבר שהציל אותי מהגברים ההם.
״וזה שון״ הצביע בידו אל עבר הבחור שישב מאחורי ההגה השחור, הוא עשה לי שלום קטן עם היד, אבל לא הביט לעברי.
״נואליה״ מלמלתי בבישנות לעברם, העיניים הכחולות שלו הפעם כן הביטו לעברי דרך המראה האחורית.
״אז נואל, איפה את גרה?״ שאל ויקטור בחיוך, משתמש בשם חיבה, זה גרם לשון לצחוק, אז לא יכלתי שלא לגחך גם.