REPLAY – תנגן את זה שוב

יום שבת 14/6/2014 20:25.
שימלת מיני השחורה והזולה שוכבת לה על המיטה ורק מחכה שאני אלבש אותה. לצידה שכב שפתון בוהק והמסקרה שהשעלתי מאמא. כאשר סיימתי לשרוף את השיער ולנסות לשנות את סיגנונו, כיביתי את המחליק ורצתי אל אבר המיטה. התלבשתי התאפרתי במהירות בישמתי את עצמי בבושם שהוא אוהב.. כי ידעתי, ידעתי את זה שאני יאגור אומץ ואבקש מימנו להפגש איתי לאחר המסעדה שאנו הולכים אליה כדי לחגוג לאליס יום הולדת.
הוא לא היה שם מין הסתם, אין לו קשר לבנות שלי בכלל. כמובן הוא מכיר כל אחת ואחת שם.., עם הניסיון שלו להתחיל עם כל אחת ואחת שם, ללא ספק הוא מכיר אותן. אך, ניסיונו נכשל… בערך. כן, לצערי הרב רק בערך.. אני האחת והיחידה מבין כולנו שנפלתי לבור ואני הקורבן לסיפור הזה.

"נווו…. אתה אוהב את זה?" שאלתי את אבא שהיה עסוק כולו באייפון. הוא הרים את מבטו לעברי ושאל :"תגידי לי את האמת.. את יוצאת עכשיו עם מישהו?" הלוואי.
גילגלתי את עיניי וחזרתי בחזרה לחדר לשים לק ולקחת את הקלאצ' הבאג' שהיה כבר מוכן מלפני.
אבא חיכה לי כי הוא היה הטרמפ שלי ל"מסעדת סקובר" שעל הים, בדרכנו אל המכונית הוא הבהיר שהתלבשתי יפה והוא מאכל לי שאני יהנה.
אך לפני שרגליי הזוהרות בזכות האבנים הנוצצות שהיו לי על סנדלי הערב דרכו על ריצפת המכונית והשטיחים השחורים שהיו עליו, צליל של הודעת וואצאפ נישמע שהקפיץ לי את הלב השבור .
"מה עושה?"
"בדרך למסעדה"
"ואז אני רואה אותך!"
"קבענו.."
"רציני?"
"כן.. למה לא"
"יאלה נדבר סביבות 11 מתאים לך?"
"מתאים לי.. ביי בינתיים"
"♥"
זה הייה הוא. האותו אחד שבזכותו הלב שלי היה שבור לחתיכות קטנטנות שעם כל יום ויום כל חתיכה הייתה נישברת לעוד שתיים. זה היה כאילו הוא קרא את מחשבותי. אני זאתי שרציתי לקרוא לו אבל הוא עשה את זה לפני. כל הודעה מימנו היתה מזרימה לי אנרגיה לגוף והמון אושר כאילו אני אייפון עם 2% סוללה והוא המטען שלי, שמעלה לי את אחוזי האנרגיה והאושר.
לעיתים קרובות המטען הזה נעלם לי לכן אני מוצאת את עצמי ללא סוללה מוטלת וחסרת יכולת לעשות כל דבר.
במילים אחרות, הוא זה ששלט בי ואני כל פעם הייתי תלויה בו.

סקובר- מקום רועש עם הרבה הרבה אנשים, צחוקים, חברים. גם לי היה את כל זה.. אבל הרגשתי לא שלמה מספיק עם עצמי. אני צריכה לראות אותו ! אני חייבת להטעין את עצמי…
כפי שציינתי מלפני כן, הודעות מימנו היו מטעינות אך ברגעים שאני יושבת פיזית לידו.. ברגעים האלה שאני פוגשת אותו והוא נותן לי חיבוק של שלום…כשאני שומעת את קולו, זה כאילו החליפו לי סוללה לחדשה יותר.

השעה התגלגלה לעשרה לאחת עשרה בלילה ואני הודעתי לחברות במסעדה שאני נוסעת. כל מה שעשיתי בזמן הזה זה היה לשבת, לראות את החברות שלך אוכלות, ולדמיין איך בעוד כמה שעות את הולכת להרגיש אותו, להריח את בשמו לדבר ולחייך אליו, אל היצור הזה – שאני ישב לידו וארגיש שהוא כל העולם שלי . העולם האפל שלי. קנדל, שהייתה היחידה שידעה ותמחה בי בכל התקופה השבורה הזאתי, היא ידעה כל שלב ושלב לגביו. היא הייתה הפסיכולוג שלי בזמן הזה. היא עודדה אותי תמיד וידעה איך לדבר איתי, רצתה לטובתי והייתה שם בישבילי.
כשקמנו שתינו מהשולחן הסובב רק בנות, חלקן רווקות וחלקן לא.. הלכנו לשירותים למטרות אחרות שלא בשבילן השירותים נועדו. שלא תבינו לא נכון, פשוט לדבר..
"אז מה איתו..? ניפגשת איתו.. לא ניפגשת איתו..?" קולה החד שנישמע מאבר לדלת התא של השירותים שאליו ניכנסתי כדי להתרוקן קצת מהשתייה הקרה ששתיתי בשולחן. סיפרתי לה את כל מה שהיא צריכה לדעת, קנדל שהייתה לא הכי מנושא בתחום הגברים אך ידעה כל פרט הקשור אליהם, כל מילה ופירושה שיוצאת מיפיו של אותם הגברים המסובכים.

"אמ.. איפה אתה?" הודעה נישלחה מימני לגלקסי המיושן של אותו האיש המוזר שנותן לי להרגיש דברים מוזרים.
יצאתי מהמכונית של הוריה של אלינור, אשר הסכימו להקפץ אותי עד לשכונה שלי, בירכתי לשלומם והלכתי לדרכי. טועה מתי הוא יענה לי … הלכתי ישבתי בספסל אחד ואז בשני ואז גם בשלישי.. תוך כדי שאני חופרת לו איפה הוא ושאני לא מתכוונת לחכות לו הרבה. יום למחרת בשעה שמונה פאקינג בבוקר היה לי מתכונת אבל לא אכפת לי שהשעה עכשיו מאוחרת ואני צריכה ללכת לישון. אני חייבת לראות אותו.
דיברתי פה ושם עם קנדל שהייתה עסוקה לא פחות מימני, לכן העדפתי שלא לחפור לה. בסופו של דבר אני אסתדר לפעמים גם לבד.
הוא לא ענה לי… לאף אחת מי חמשת ההודעות ששלחתי לו. תמיד פחדתי לחפור לו, שחלילה לא יפסיק לדבר איתי, שחלילה אני יאבד אותו.
בעיקרון, אני אף פעם לא הבנתי מה מצאתי בו. לא הבנתי לעולם למה אני אוהבת אותו.. אנחנו היינו באותו בית הספר לפני שעזב לא דיברנו וגם לא הרגשתי דבר אליו. אבל אחרי שהוא עזב לצבא.. אני הלכתי לאיבוד בתוך יער המחשבות המפחידות וחסרות תועלת.

השעה הייתה כבר 1 בלילה והוא לא בא והוא גם לא עונה. היה לי קר, רציתי ללכת הביתה לקחת כרית ולחזור לאותו הספסל הבטון הזה שישבתי בו בשביל לחכות לו. רציתי לחכות לו, רציתי לשבת שם עד שהוא יגיע.. אולי הוא מתעקב אולי משהו, חס ושלום, קרה לו? אולי.. אבל כבר לא היה לי אכפת כל כך פתאום. ישבתי וחיכיתי לו שעה וחצי ולא רציתי לחכות לו יותר.. רציתי ללכת לאנשהו ולא לחזור. רצוי לאי בודד בשביל להיות לבד ולא להתעסק בשום דבר. לשכב על החוף בשפת הים ולהנות מרעש הציפורים הנודדות לאותו האי של שלווה, חום ואהבה. עם שמיים כחולים ונוצצים מקרני השמש היפה. לראות את האופק שקשה כל כך לראות בגלל השמים הכחולים והמים הצלולים המשתלבים ביחד.. ובהם, כמובן, בהם על אותו האופק אני יראתה אותו מנסה לחתור אליי עם סירה בשביל להגיד לי שהוא מצטער על כל הסבל שהעניק לי.. הוא חותר וחותר, מזיע, צועק את שמי ומנסה להעיר את תשומת ליבי. אך פתאום, בטעות.. מגיע כריש רעב.. ובום. נהיה שקט פתאום.. כריש שהיה החבר הכי טוב שלי, הציל אותי מכל הצרות. הוציא אותי מכל בעייה. היה שם בשבילי.. לעומת, לעומת.. אותו הילד העיוור שלא רואה את ים הפנטזיות שלי אליו.
איכשהו בבת אחת, אני הייתי גם עצובה, גם שמחה שזה נגמר ככה, גם ככל הנראה הבנתי שזה הסוף לכל זה..

הגעתי הביתה, הלכתי והורדתי את האיפור המיותר שחיסה חצי מעיניי ,את המסקרה ואת העיפרון שכיסה את עיניי הכתנות והאודם האדום שהבליט את שיניי הלבנות. השעה הייתה כבר כמעט שתיים וחצי לפנות הבוקר, שלפתי את השימלה השחורה מגופי ותליתי אותה על הכיסא. אותה השימלת המיני שבסה"כ לפני מספר שעות רצתה כל כך לעבור איתי חוייה מסויימת בסוף הערב ולעזור לי להרשים אותו, חזרה עם הרגשת חסר עונים. היא לא הרשימה אף אחד, בכל מקרה.. אף אחד שהיה מתוכנן להרשים.
כיביתי את האור, פתחתי חלון שבחדר ולקחתי את האייפון.. כיסיתי את עצמי בשמיכה הרכה והירוקה שהיתה והדלקתי את האייפון.
"סתם את לא מבינה איזה סיפור.. עצרו את חבר שלי והייתי צריך להביא לו איזה משהו כי ההורים שלו לא בעיר."
באמאשלך. תעשה לי טובה. וגם לעצמך.
זאת הייתה התשובה האחרונה שלו להודעה ששלחתי לו … "למה אתה לא עונה? זה מלחיץ… קרה משהו?!"
כן, קרה. הבחור נפל על כל הראש, נפתח לו הראש, והוא איבד את המוח. אי אפשר היה לרשום לפחות.. אני מתעקב או משהו בסגנון? או אתה יודע מה.. בסדר קורה, אבל איפה הסליחה שלך.. ? שהיה. חסר תועלת. פשוט חסר תועלת. גם ככה הכל נגמר, כאן ועכשיו.