the best worst thing פרק 3

"אנחנו לא נפרדים" הוא אמר בקול החלטי."אני לא יתן לזה לקרות" הוא אמר קצת יותר בשקט. התחבקנו, החזקנו ידיים ונכנסנו אל הבית.

הבית היה שקט. "אמא?" קראתי אל תוך החלל. "במטבח" שמעתי אותה עונה והקול שלה נשמע כאילו היא בכתה. "הכל בסדר?" שאלתי. "כן בטח חמודה" היא ענתה וניסתה להעלות חיוך על פניה. "איפה אבא?" שחר שאל בשקט. "הוא לא ישן היום בבית"אמא אמרה בקצרה והתאפקה לא להתחיל לבכות. לא יכולתי לפענח את ההבעה על פניו של שחר. אולי סוף סוף זה קורה? הם מגרשים?מה זה אומר לגבינו? איך המצב הדרדר כל כך? עד לפני שנתיים היינו משפחה מאוחדת, אוהבת, תומכת… ואז אחות של אבא שלי נרצחה… מאז הוא פשוט לא אותו בן אדם… ברגע שהשיבעה נגמרה הוא רצה לעבור דירה. להשאיר הכל מאחור. אמא לא הסכימה. היו להם ריבים ענקיים על זה אבל עדיין ראו שהם אהבו אחד את השני. היום המצב שונה… הוא עובד עד שעות ממש מאוחרות, כמעט לא נמצא בבית. וכל פעם שהוא חוזר יש צעקות. אותם ריבים שוב ושוב ושוב.
עליתי לחדר שלי ונכנסתי להתקלח. אם יש משהו שמרגיע אותי, זה מקלחת חמה. גמרתי את המקלחת ונכנסתי לישון. יום ארוך מצפה לי מחר… היום הראשון ללימודים…
קמתי לקול השעון המעורר. אני לא מאמינה שזה היום הראשון!!!! אני כל כך מתרגשת!!!! והיום אני גם נפגשת עם רון!!! הוא כל כך מושלם… פתחתי את הטלפון וראיתי שהוא שלח לי הודעה. "בוקר טוב ובהצלחה היום" איזה חמוד!! "בוקר טוב ובהצלחה בשנה האחרונה שלך!" עניתי וכיביתי את הטלפון. "ארוחת בוקר" שמעתי את אמא מלמטה. ירדתי וראיתי אותה. היא נראתה נורא. לא נראה לי שהיא ישנה הלילה. "בוקר טוב יפה שלי" היא אמרה וחיוך עלה על פניה. "בוקר טוב, איפה שחר?" שאלתי. "עוד לא קם" היא אמרה ביאוש. "שניה אני חוזרת" אמרתי וחיוך זדוני עלה על פני. עליתי לחדר של שחר ונכנסתי בשקט. "בוקררר טובבבבבבב" צעקתי לו באוזן והתחלתי לקפוץ עליו. "בסדר בסדר אני קם" שמעתי אותו ממלמל. "רק רדי ממני שאני יוכל לנשום שמנה" הוא אמר לי. ירדתי ממנו, אמרתי "קום כבר שמן! ארוחת בוקר כבר מוכנה!" וירתי למטה. "הוא ער" אמרתי לאמא עם חיוך ניצחון על הפנים. אחרי כמה דקות שחר ירד מלטה. סיימתי לאכול ועליתי למעלה להתארגן. לבשתי חולצה לבנה של בית ספר, ג'ינס ושמתי את המגפיים השחורות שלי.
"צריך לצאת" שמעתי את שחר צועק מלמטה. "באה" צעקתי חזרה. תיקונים אחרונים באיפור, תיק ויצאנו. בית הספר היה במרחק 5 דקות נסיעה אז הגענו ממש מהר. ירדתי מהאוטו וראיתי את כולם עומדים ליד הכניסה מחכים לנו. "שלום לכם אנשים!" אמרתי וחיבקתי את כולם. "מוכנים ליום הראשון?" מאיה שאלה וכולנו הנהנו. "יאללה בואו נכנס" עמית אמר והתחלנו להתקדם לכיוון השכבה.,
-נקודת המבט של עמית-
היום הראשון. אני לא מאמין. התקדמנו במסדרונות וראינו את הזייניקים הקטנים. אני לא אשכח את היום הראשון שלי פה. איך הזמן עובר… זה פשוט מטורף… נכנסתי לכיתה ולא האמנתי למה שראיתי.