To Fight For It – פרק 1

-תיאה מקווין-

הכדורים הלבנים מחליקים בעדינות במורד גרוני עם שלוק גדול של המים הצוננים שלגמתי.
הכדורים האלה שומרים עלי בחיים, לפחות בינתיים.
נשארו לי בסך הכל עוד שבעה חודשים ספורים ובודדים, ההורים שלי מנסים להסתיר זאת ממני, אבל קשה להתעלם מהבכי של אימי הקורע את הלילות.
אני פותחת לרווחה את חלון חדרי הגדול, קרני השמש האחרונות פוגעות בכתפיי החשופות, מחממות ונספגות בעורי הבהיר והחיוור שלא ישתזף לעולם.
אני עוצמת את עיניי התכולות בהירות, ונושמת עמוקות לראותיי, מתענגת על ריח החורף הקרב ובא.
בקרוב השמש הלוהטת תפסיק לחמם בעז, והחורף יכה בחוזקה בעיירת שוחכת האל הזו.
״תיאה אנחנו יוצאים בעוד חמש דקות, את מוכנה?״ קולה הנשי והעדין של אימי נשמע מעומעם מבעדו השני של דלת העץ של חדרי, מהדהד שניות ספורות ובודדות במסדרון הארוך של בית הקרקע שלנו.
״עוד דקה״ אני משיבה בקריאה קצרה.
אני סוגרת במהירות את החלון הפתוח לרווחה שמולי, מסיטה את וילון המשי הכהה ומעלימה את נוף החצר האחורית מעיניי.
לקחתי את הסריג השחור והדק שלי שמתאים לעונת מעבר זו ויצאתי מחדרי.
״אני מוכנה״ קראתי בחיוך להוריי שנמצאו במבואה ליד הדלת הראשית של הבית, לובשים עליהם את הסריגים הדקים המתאימים לבגדיהם.
וכולנו יוצאנו אל הטיוטה הכסופה והישנה של אבא החונה בחניית הבית, כדי להגיע בזמן לתפילות אחר הצהריים של הכנסייה השוכנת בלב העיירה.

תמיד אני מרגישה בעוצמה מוזרה שאני נכנסת מבעד לדלתות העץ המפוארות והכפולות של הכנסייה.
שורות שורות של ספסלי עץ עמוסים בתושבי העירייה, וכמעט את כולם אני מכירה או מזהה.
העיירה הזו קטנה, ומספר התושבים בה לא עולה על 9,500 איש.
העיירה הכי קטנה שנמצאת באורגון.
אני מתיישבת ליד הוריי במקומות האחרונים הפנויים בספסל האחורי, ליד שכנינו הנחמדים וחברתי הטובה ביותר מלאני, שמחייכת לעברי ומנופפת לשלום בידה.
אני מנופפת לה בחזרה עם חיוך קל על שפתיי הורודות ומצטרפת לכולם לשירה של המקלה הקהילתית ששרה מזמורים מספר ׳שיר השירים׳.