אוייבת

אתם בטח מכירים את ההרגשה הזאת של הריקנות, אני שוכבת על המיטה ולא יודעת איך להמשיך, איך לקום איך ללכת, אני לא יודעת איך לדבר. אני מרגישה אבודה, אני יודעת כבר שבוע ולא עשיתי עם זה שום דבר עדיין. כמה זמן אפשר לשמור את הסוד לפני שאני אתפוצץ? מאז שהייתי קטנה אמא שלי התייחסה אלי כאל טיפשה, היא אף פעם לא העריכה אותי מספיק, אבל האמת היא שאני פשוט הייתי שחקנית טובה יותר, תמיד מתעלים על המורה שלך וזה מאוד קל כשיש לך מורה שלא מודע לעובדה שאתה לומד ממנו. אז למדתי לשקר בלי למצמץ עזבו למצמץ בלי לחשוב על זה אפילו, לפעמים אני נדהמת בעצמי מהמהירות שהשקרים יוצאים לי מהפה בלי לשים לב, אחר כך השגחתי עליה בצורה הכי טובה " שמור את החברים שלך קרוב ואת האוייבים שלך קרוב יותר" הטקטיקה הטובה ביותר שאי פעם למדתי, מגיל 8 אני שומרת על אמא שלי כמו אוייב, וזה עובד, למדתי להכיר אותה יותר טוב ממה שהיא מכירה את עצמה, אני יודעת מה היא אוהבת, מה היא עושה בכל זמן נתון, איפה היא נמצאת, חבל שהפרופיל שלי נמוך ולא יכולים לגייס אותי לשב"כ כי אני מבטיחה לכם שיכולתי להיות המרגלת הכי טובה שאי פעם הייתה. תחשבו על זה שנייה מגיל 8 עברו כבר 9 שנים, 9 שנים של שקרים, משחק יוצא דרך, ריגול ברמה גבוהה ביותר, וידעת כל דבר, אני מכירה כל מחשבה שעוברת לה בראש היום, למה לחיות 9 שנים עם כזה סוד אתם בטח שואלים את עצמכם, כי 9 שנים ישבתי וציפיתי לרגע שבו היא תפשל, תחתוך קצוות, תמהר, להזדמנות שלא תחזור על עצמה, ולפני שבוע זה קרה תפסתי אותה. אבל היא שוב לא ראתה אותי, שוב הייתי זהירה מידי, היא לא שמעה שנכנסתי הבייתה, היא לא ראתה שהייתי שם, שמעתי הכל, אבל לה לא היה אכפת. ושוב יום אחרי, סיגריה בתוך הכיור, היא שוב פעם פישלה, שוב פעם פיספסה, זה לא קורה בדרך כלל הרי היא לא מעשנת והיא לא שותה אף פעם שתי כוסות קפה אפילו אחד היא לא מסיימת, ושוב תפסתי אותה ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.
מה אני אמורה לעשות? אני רוצה לחשוף אותה אבל שאתה מכיר את האוייב שלך טוב כל כך אתה יושב וחושב למה הוא פישל עכשיו? למה אחרי 9 שנים להשאיר עקבות?
למה עכשיו לדבר ליידי בפלאפון איתו כאילו אני סתומה?! אז עזרתי אומץ וניסיתי, ישבנו לאכול היום ארוחת בוקר ביחד ותוך כדי ההכנות טלפון, " דניאל סופר" נכון אמא כי אני מפגרת. את לא עובדת שם כבר שלושה חודשים והוא עדיין מתקשר לשאול אם יש לחם בסופר: " הוא לא מבין שאני לא יודעת אם יש לחם אני לא בעבודה" לפחות תשני את המשפט אמא. אז ענית וכמובן שיש קול של גבר בקוו השני ככה שגם שאת משנה את המספר וכותבת דניאלה אני יודעת שזה הוא, ודיברתם, כי הוא יותר חשוב מהרעב בוקר שלי, פילרטטת איתו מול הפרצוף שלי בלי לשים זיין על מה שאני ידע. אני כבר בת 17 אולי תפסיקי להתייחס אלי כאל ילדה אוטיסטית שלא שומעת על מה את מדברת. אז דיברתם ודיברתם ודיברתם וכמובן שבשלב כלשהו הסתגרת בחדר שלך ושל אבא, כן אבא זה ששם בשבילך כבר 17 שנה שמתוכם את רוב שנות הנישואים שלכם בגדת בו והוא לא חשב לשאול אותך אפילו פעם אחת הוא האמין בך, הוא מאמין בך. כשחזרת שאלתי אותך מי זה היה, ישר התחלתי עם השאלה מי זה היה ולא מי זאת כדי להראות לך שאני מבינה, אבל את בחרת באוטזים שהמצאת לי ואמרת לי שזאת חברה, אז המשכתי ואמרתי שיש לה קול מאוד גברי, את ישר האשמת את הסיגריות ואמרת שברור שכן ושזה מה שהן עושות. מתחתי את הקו ואמרתי לך שמאוד לא מנומס לדבר לחברה בלשון זכר אבל את שוב עשית ממני מפגרת ואמרת שהיו שתי שיחות פתאום הראשונה הייתה מאלוהים יודע את מי האשמת והשנייה מ"החברה שלך" וכמובן שביקשת ממני להפסיק להאזין לשיחות שלך עם "חברות שלך".
עבר שבוע מאז, אני לא מסוגלת לקום מהמיטה, אני נגעלת לראות אותה ולא יודעת מה לעשות.
לעמוד מהצד ולתת לה לבגוד או לפרק משפחה במילה אחת "בוגדת"?