אלים רדומים, פרק 52: הצייר

כשהכרתי אותו, גילו היה מעט מעל חמישים שנים. הוא היה גבר ג'ינג'י, מוצק וחסון, בעל ידיים חזקות ומיומנות. הוא היה מצייר ומרכיב דברים במהלך ימים שלמים. כשהתוודע לעיקרון המנדלה (maṇḍala), הוא התלהב מהדרך לפרש את הקיום על בסיס צורה גיאומטרית של ריבוע החסום בתוך מעגל. ”המעגל הוא הקיום כולו. הריבוע הוא המשמעות שהתודעה מייחסת לקיום כדי להקנות יציבות לתפיסתו. האדם בונה בית מרובע על הקרקע.“

הוא ניסה למצוא את ארבע הצלעות של הריבוע – ארבעת המרכיבים של משמעות החיים. אולם גאוותנות והיקשרות אל הנאות החושים הפריעו למכרי לקבל את האמיתה שהתודעה משיגה חוכמה נשגבת אך ורק הודות להתפתחות מוסרית. הוא לא חש שביעות-רצון מן התורה של ארבעת הרגשות האינסופיים: רצון טוב, חמלה, ושמחה ואי-תשוקה הנלווֹת אליהם, שבה הגדיר בודהה, כמו קודמיו, את ארבעת המרכיבים של משמעות החיים. רצון טוב וחמלה הם הקורה השמאלית והקורה הימנית של מסגרת הדלת שנפתחת אל תוך בית הלימוד; שמחה היא המשקוף, ואי-תשוקה היא סף הדלת.

שמחת חיים הייתה מוכרת היטב ומובנית לצייר. במזג אוויר נאה, הוא היה לוקח כן-ציור ואוכל, ויוצא יחד עם אשתו לטיולים בדיונות, המכוסות ערבה מדברית, קיקיון, קקטוסי ענק, ועשבים עונתיים המתייבשים במהרה. שם, בני הזוג היו מוצאים מנוח וטבע, הראויים לתיאור בציור.

כאשר השיחה נגעה לרצון טוב ולחמלה, הוא היה מזעיף את פניו. כמו רבים, הוא היה מבסס את האנטיפתיה שלו כלפי אנשים אחרים על מגרעותיהם, אך למעשה הן היו גם מגרעותיו שלו. בשל כך, הוא לא הבין למה נחוצים קור-רוח ומתינות, הנובעים מאי-תשוקה, ומאפשרים להתעלות מעל תשוקותינו. כשם שהתקרבנו במהרה בזכות התעניינותו של הצייר במנדלה, כך גם התרחקנו במהרה כשהכרנו זה את זה יותר לעומק. העילה להתרחקות סופית הייתה, כפי שלעיתים קורה בחיים, מקרה שבו רציתי לעודד את מכרי. באותה העת כמות ההזמנות שהוא קיבל הייתה מועטה, והוא התקשה להתפרנס. אני, לעומתו, התקבלתי למשרה טובה, והייתה לי כמות מסוימת של כסף פנוי, שאותו ניצלתי כדי להזמין ממכרי ציור גדול של מנדלה. הוא הכין את העבודה תוך ימים ספורים, ושרבט צורות לא מוקפדות. מסרתי את הכסף, אך סירבתי לקחת את התמונה, באומרי שעבודה כזו היא זלזול בעקרון המנדלה. מכרי נעלב, ויחסי הידידות הסתיימו. לעיתים התראיתי ברחוב עמו ועם אשתו, אך בשיחותינו הקצרות לא הוזכרו לא מנדלה ולא נושאים רוחניים. עבר כעשור, ומכרי הוותיק נקש בדלת דירתי. הוא החזיק ציור של מנדלה. אולם, הפעם הוא שילב בעבודה מגוון רעיונות וצורות מקוריים שלו. בעודו מסיט את מבטו, הוא אמר: ”הנה, קח. הייתי אמור לעשות כמו שצריך זה מכבר, אבל לא הצלחתי להתפנות לכך“.

החלטתי להעניק את הציור במתנה לידידי שהעביר שיעורים קבוצתיים של פסיכותרפיה. רציתי שניצוץ הרצון הטוב שהתלקח בליבו של הצייר יעבור הלאה, והצעתי להפוך את הציור לחומר לימוד. ידידי אהב את הרעיון. יד הגורל הייתה שלא התראתי יותר עם הצייר, וידיעות עליו הגיעו אליי רק דרך מכרים משותפים. כעבור כמה שנים נודע לי שהוא לקה במחלה קשה ונפטר במהרה.