אלים רדומים, פרק 56: האש בעלטה

בדרכי הביתה מאיזור התעשייה התיישבתי מול מדורה לילית קטנה שילדים הבעירו תחת סככה שעמדה בשולי הדרך. ירד גשם, והקור חדר לעצמות, אך להבות האש נסכו בי מייד התלקחות חום פנימי מענגת. האזנתי לפצפוץ הקרשים, הרחתי את ריח האש, עניתי על שאלות כלשהן שהילדים שאלו, והמשכתי בדרכי. העלטה והקור הטחוב הקיפו אותי, אך שררו כבר רק בחוץ. בפנים נותרה המדורה שחילצה אותי מתוך צינת מזג האוויר.
כעבור מספר שנים, כשעבדתי בתור סניטר בבית חולים, חוויתי תחושה דומה, אך הפעם היא לא הייתה קשורה למזג האוויר, אלא לקולות. המסדרון בבית חולים הוא מקום די רועש. אנשי צוות, חולים ומלוויהם מדברים. לפעמים לקולות השיחה מצטרפים בכי, אנחות, ולעיתים רחוקות יותר – צחוק. מרעישות גם מעליות, עגלות ומיטות ניידות הנעות אנה ואנה. כל אלו מקימים שאון. יום אחד, כשעברתי ליד אחת הדלתות שמעתי מוזיקה. זה היה קונצ'רטו לצ'לו מאת באך. הייתה תקופה שבה האזנתי לקונצ'רטו זה, ואימנתי את היכולת להבדיל בין התפקידים השונים, ולקלוט את ההרמוניה המאחדת אותם. והנה, כששמעתי אותו שוב, הוא פשוט הזכיר לי על קיומו, והעניק את התחושה שכל הרעש נותר הרחק אי שם.
כאשר ניתחתי חוויות אלו, באתי לידי ההכרה שזיכרון והחוויות הנוכחיות יוצרים יחדיו דבר שלם ודינמי. אפשר לומר כי הזיכרון הוא פסל שיוצק את התחושות בהווה. כמובן, הגדרה כזו הובילה אותי במהרה לזיהוי השטחיות של הסברה שזיכרון הוא מן ”קופסה שחורה“ של חוויות. אין ספק בכך שזיכרון הוא מרכז חי ופעיל של מודעות עצמית, וליתר דיוק, הוא לא שייך לעבר. השאלות שהתודעה מעלה בפני עצמה מהוות את השלד של הזיכרון.
נשאלתי שאלה מסוג זה על-ידי מלצר במסעדת לילה, שבדרכו למקום העבודה עבר דרך השער הכניסה למתקן תעשייתי-מסחרי שאבטחתי. זה היה ערב קיצי נאה. עמדתי להיפרד לשלום ממקום העבודה שבו ביליתי זמן רב ומהנה במדיטציה, בלימודים, ובתקשורת הן עם תופעות מעניינות הן עם אנשים מעניינים. החל מיום המחרת הייתי מיועד לעבור לשמור בעמדה אחרת, ולא ידעתי אם אסתדר במקום החדש.
מצאתי מספר שברי אריח מול הבודקה, ובניתי בעזרתם מן מערה קטנה בחול ליד הגדר. בתוך מקדש המערה שבניתי העמדתי נר, וכשהדלקתי אותו, הפסים על הקירות הוארו בצורה יפה. בעודי יושב על אבנים חמימות התחלתי לחזור על תפילה. המלצר שנכנס דרך השער השתופף על עקביו לידי, והסתכל על הנר בשתיקה במשך זמן רב (הרעיון שלי היה שהנר יסמל מדורה בתוך מערה). לבסוף, הוא שאל:
”זה כמו אור בסוף המנהרה?“
”יכול להיות“, עניתי.
הוא המשיך לשבת עוד זמן מה, כשהוא מהרהר במשהו, ואחר כך נעמד, ניפנף לי בידו לשלום, והתקדם לעבר המסעדה דרך דמדומי הערביים שכבר הספיקו לרדת.