אל תלעגו לי

אני זוכר את כיתה א', בה אני הייתי בבית הספר הראשון שלי המגניב, החתיך, המוכשר.
הייתי הכי מצטיין בכיתה והייתי ילד טוב ונדיב.
אבל יום אחד הוריי הודיעו לי שבכיתה ב' אני אהיה בבית ספר אחר, בגלל שאנחנו עוברים דירה, כל כך שמחתי, אבל הכל קרה לרעה.
ביום הראשון ללימודים, הילדים התחילו להתלחשש אחד בין השני ושמעתי חלק אומרים "היי תראו ת'חנון!" או "תראו את המכנס שלו, עוד מעט הולך ליפול!" והילד שלידו צחק ואמר "ואז נצלם את זה ונראה לכולם!" נפגעתי אבל חשבתי, אה לא נורא! זאת רק תחילת השנה!.
אבל ביום למחרת, אפילו הבנים התרחקו ממני במבטים נגעלים ומוציאים לשונים ומכנים אותי בשמות מוזרים "חננה" "לוזר" וכו'.
הילד שיושב לידי בכיתה, אלון, אפילו הוא לא רוצה לשבת לידי, הוא מעדיף לשבת ליד יעל הקטנה.
ואני נעלב, מסיט את מבטי לצד, מנסה להרגיע את עצמי, אה לא נורא! עוד מעט יגלו כולם איזה כיף להיות איתי ואני אתגבר על זה במהרה.
אבל ביום למחרת נעשה אפילו גרוע יותר, ילד זרקו עליי שאריות של אוכל שנשארו להם מהסנוויץ' וחלק אפילו שפכו עליי מים וצילמו אותי בפלאפונים שלהם, קראו לי מטומטם ומטורף, וחלק קראו לי גם אידיוט. אבל מה אני עשיתי? כואב לי בלב, שאת חיי לא אוכל להמשיך ככה.
אחריי שבוע החלטתי שאני מתמודד עם זה.
הלכתי לבית הספר בזקיפות וחייכתי לכולם בבוקר טוב, אבל כולם רק הסיטו את מבטיהם ומיהרו לדבר עם הראשון שפניו יראו ויזהו, ולהחזיר לי בוקר טוב לא רצו.
אחריי זה אלון וגל התקרבו אליי בלעג ובצחוק ואני רק צעקתי "אל תלעגו לי!" ושניהם רק הביטו אחד בשני והתפוצצו מצחוק, חיכו אותי בקולות מוזרים והמציאו עליי שמות "הילד עם הקול המוזר" ומאז אני ברחתי, ואני לומד בבית, בשבילי זאת טראומה קשה ועד היום איני מצליח לשכוח אותה.
מידי פעם מרגיע אותי הליטוף, החיבוק והנשיקה של אמא, ולפעמים רק מילים טובות, שייסלקו את הרעותש נשארו בנפשי, אבל הן לא הולכות, אולי רק לכמה דקות.
וזהו זה, אלה החיים שלי, ושום מילים של "אל תלעגו לי" לא יעזרו כאן… כי לעג זאת טראומה לכל החיים.