אני לא רוצה לחזור הביתה

הנה הגיעה השעה,
הוא צריך לחזור הביתה מבית הספר,
הוא שוב שואל כל חבר שלו האם הוא יכול להיות אצלו..
לפחות להישאר עד הערב..
ואם זה לישון אצלו. .
אז זה מבורך.
אחרי שהילד האחרון ששאל סירב,
הוא ידע,
הוא ידע אבל העדיף לשכוח, לברוח..
אבל אין ברירה..
הביתה הוא צריך לחזור,
ליבו דופק עם כל צעד לביתו,
גופו רועד מפחד.
עם כל צליל,עם כל סיבוב המפתח,
גופו משתקק,
המוח אומר לו לברוח,
ליבו פועם בחוזקה.
סיבוב אחרון והדלת נפתחה,
הבית מסודר, נקי, ריח של בישולים מגיע מהטבח..
בית רגיל לא..?
הוא נכנס לבית באיטיות,
מוריד את התיק מגבו,
הוא מוריד את מעילו מגופו,
הסימנים הכחולים מאתמול לא נעלמו,
וגם לא יעלמו..
כי כל יום הם מתחדשים..
והנה אבא ואמא שלו מתקרבים אליו..
לא מחייכים,
לא שואלים לשלומו,
הם רק כועסים..
על מה?..
את זה כנראה גם לא נדע.
הריח של האוכל של נדף מהשולחן גרם לו לרצות להתיישב ולאכול הכל,
אבל הוא ידע..
שאסור לו,
לא מרשים לו לאכול,
והנה אביו גורר אותו מידיו וזורק אותו לחדרו,
על הריצפה הקרה,הקשה..
דמעות קטנות וקרות ליטפו את פניו של הילד,
והנה אמו מגיעה עם התיק בית ספר שלו,
אך במקום להניח את התיק במקום היא שופכת את התיק,
את המחבות,
הקלמר,
היא זורקת עליו,
גופו רועד,
דמעותיו חונקות אותו,
הדלת נטרקת בלי שום מילה,
הילד לוקח באיטיות את המבחן מהריצפה,
הוא קיבל מאה, הציון הגבוה מכולם,
חיוך קטן עלה על פניו,הוא התגאה בעצמו,
אבל הוא ידע שהוריו לא התגאו בו,
לא עכשיו..ולא אף פעם.
הנה הבוקר עלה,
הוא עדין נעול בחדרו,
הוא מתעורר מוקדם ודופק על דלתו שיפתחו לו,
הוא רץ לבית הספר שעה מוקדם יותר,
העיקר לא להישאר עם הוריו,
כל הילדים צוחקים עליו..
כי הוא מגיע מוקדם..אז הוא חנון..
אבל הם לא יודעים שהוא עובר התעללות בבית
הם צוחקים עליו כי הוא תמיד מגיע עם מעילים..
אבל הם לא יודעים שהוא מנסה להסתיר את הסימנית הכחולים על ידיו ורגליו.
הם צוחקים עליו כי הוא תמיד אוכל הרבה בבית ספר,
אבל הם לא יודעים שבבית הוא בכלל לא אוכל.
הנה הגיעה השעה
הנה שוב הפעמון מצלצל,
מסמן על היום שנגמר,
ושוב הוא צריך לחזור הביתה מבית הספר,
והוא שוב שואל כל חבר שלו האם הוא יכול להיות אצלו..
לפחות להישאר עד הערב..
ואם זה לישון אצלו. .
אז זה מבורך….