אני צריכה לחסוך כסף

באוטובוס ישבתי במושב בתנוחת הלוטוס, חבויה מאחורי שורות של מושבים כחולים ומאובקים. השמש טיגנה את הכביש ואת כל הצמחייה שמסביב, יכולתי להרגיש את השמש על העור שלי, שורפת אותו בשניות אחדות. אך יש עוד זמן עד שזאת תהיה הבעיה שלי, כל עוד אני באוטובוס הממוזג, ואם הפקקים ימשיכו אז עד שארד מהאוטובוס השמש כבר תתחיל להתחבא מאחורי הבניינים החדשים שבנו בשכונה שלי.

מלבד מחשבות על החום לא היה לי הרבה על קו המחשבה, למרות שברקע הייתה תחושה של אי נוחות על כך התלבשתי בבגדים זרוקים ולא התאפרתי בכלל היום. אם הייתי יודעת שאלו הדאגות שלי לפני כשנתיים הייתי מותחת ביקורת עצומה על כך שבגיל 22 סוף סוף נשברתי והתחלתי להתאפר כמו שצריך ביום יום, ועוד מרגישה בחיסרונו של המייקאפ שקניתי בספורה בזמן השהייה שלי בחול.

אני כאן כדי לחסוך כסף, אני חושבת, כדי לחזור חזרה ללימודים בחול ולהישאר שם. אני לא שייכת לכאן, אני משכנעת את עצמי, אף פעם לא הייתי שייכת לכאן. הכביש המהיר רק ממשיך, עצים ושלטים חולפים ברקע, אך אני מספיקה לקרוא אותם ואפילו לנסות לקרוא את החלק שכתוב בערבית, סתם כדי שלא אשכח את מה שלמדתי בחטיבה לפני עשור כמעט.

אם אני כאן כדי לחסוך כסף, אני ממשיכה לחשוב, למה אני לא מצליחה לעבוד כמו שצריך ועל הדרך גם לא מפסיקה לקנות דברים, בעיקר אוכל. לאן נעלם האוכל הזה בכלל אם אני לא עולה במשקל. בארץ לקבל הערות על כך שאני רזה הן עניין שבשגרה, באירופה אני נראית כמו כולם וזה מרגיש נכון. אני לא צריכה להרגיש לא נעים על הגובה, על צבע העיניים, על הרזון.

בגיל שלי רק חוזרים מהטיול הגדול, כולם ממלצרים עכשיו. אני מנחמת את עצמי. אולי חלק מתחילים לעשות תואר. נכון, יש לפחות חמישה זוגות מהתיכון שכבר התחתנו ועוד כמה שהביאו ילדים. אבל לי אין לאן למהר עדיין. אבל למה אני מרגישה כל כך מאחור. האוטובוס עוצר בחריקה ואני מבינה שאבלה עכשיו זמן רב במחשבות בפקקים.

אבל אני לא יכולה להשוות את עצמי לאחרים, אם יש לי מטרות שונות מאנשים אחרים. הלוואי ולא הייתי מרגישה כמו זקנה בגיל שלי. אני מצמידה את המצח לחלון הלוהט. אני מרגישה את הרטט של המנוע , תחושה מוכרת עוד מהילדות, כנראה גם למה נשארתי בתנוחה לפחות דקה לפני שחזרתי לשבת בגב ישר.

אבל לא משנה איך מסתכלים על זה, אני ישנה על הספה אצל ההורים, ולמרות שסיימתי חצי מהתואר ועוד בחול, למרות שיש לי ניסיון במקצוע כלשהו, אני מתקשה לעבוד ולמצוא עבודה ולחסוך. אם אני רוצה לחזור ולסיים את התואר אני חייבת לתפוס את עצמי בידיים. אני רוצה לעצור את הזמן לכמה שניות ולצרוח. נכון אני לא יודעת מה יקרה, לא יודעת אם אצליח, וכמה זמן יקח לי להצליח, אבל אני חייבת להפסיק להציף את עצמי. הנפש שלי כמו מדבר, כל גשם גורם להצפה.

אני מסתכלת באפליקציה ורואה שעוד חצי שעה אני בבית,אני מפעילה מחדש את המוזיקה ומנסה להתרכז בדברים אחרים. אולי מחשבות על אנשים, על החתולה הקטנה בבית. האושר אולי קטן אבל הוא קיים ועוד בערך חצי שעה אהיה עסוקה בלנסות לשכנע את הגורה שאימצנו לא לנשוך אותי.