בחוף הים בדרך למים נשרפתי…

חשוב לפני להבין- מדובר על אבא ובן, לכן יש לקרוא במין זכר.

בחוף הים בדרך למים נשרפתי. נשרפתי מהחול מהחם, נשרפתי ממך. אחכ מעל המים, הים והגלים המתעתעים ראיתי השקפות של עצמי, או שלך. אבל זה אותו דבר. זה אותם זכרונות ואותן כאב שמשאיר בי כוויה צורבת, אחכ מחלימה ומשאירה צלקת. ועוד צלקת. ועוד אחת קטנה. זו אותה היסטוריה ששורפת אותך ואותי כמו חול הים הזה. שדופקת אותי, ואותך.
יש לי שמש בעיניים, מסנוורת אותי בשעה הכי לזקה שלה ביום, אבל אני, אני רואה הכל שחור לבן.

ועכשיו, מעל המים הכחולים עולה בי הכל עם כל גל וגל. ואז, שקט.
שקט כמו הפעם הראשונה שאתה מתרגש, שקט כמו שיר טוב בבוקר. השקט שבי. דפוק בפנים, מלא אישיות אבל מקפיד על דיסטנס עם העולם.
ככה נרדמתי מעל המים והתעוררתי, שוב, לשקט. לבוקר, ללילה. בלי מסכות בלי בגדים בלי העמדות פנים. חצי פנים. חצי אישיות. חצי שבור וחצי משןגע. שקט. לא רוצה להשמיע. לא לשמוע ובטח שלא להקשיב. אגואיסט. לא לראות ושלא יראו אותי. לא רוצה שיקשיבו ולא שיבינו, אני זה מספיק.
המון שקט ומיליון מחשבות.

עשיתי הרבה, הכאבתי, חייתי מתתי קצת וחזרתי לחיים. ואז שוב מתתי. צעקתי לחשתי כאבתי ונפלתי, נפלתי מהרגליים.
אבל קמתי, ואז נפלת אתה. קמת שוב, ודיברתי. וצעקתי, יצאתי מפרופורציות. איבדתי את השפיות בשניה שאתה איבדת אותה. ואז הלכתי, והלכת גם אתה..

שוב הגלים האלה מכים, לא מוותרים. טיפשים. הים טיפש אבל גם החוף. הוא יודע אבל לא מודה שהוא כלום בלי הים הזה. כלום ושום דבר. בלי הים הזה שמחשל אותך למרות כל הפגמים, הליכלוך. הליכלוך וכפות הרגלים הרבות שדרכו עליו. ובלי שידעתי או שמתי לב, הים הזה, שכל כך קשה, כיסה אותי בצדפים. כן כן אותי, את החוף, בצדפים כל כך יפים שאפילו לא טרחתי להרים אותם, ולבחון אותם. לראות שזה לא שחור לבן. להקשיב להם ולתת להם את המקום הנכון.