החיים

"הם בוחרים אותך, הם רוצים אותך, הם לא שואלים אותך. ושלא תבין לא נכון, אני אסירת תודה. באמת. אני קמה כל בוקר ומודה על זה שקמתי. זה בכלל לא מובן מאליו. אבל זה שונה, אני ואתה, לא אותו המצב. אתה קם כל בוקר וזה ברור לך. ברור לך שאתה נושם, ברור לך שאתה קם מול המראה ורואה את אותו הדבר, זה ברור. אבל כשאני קמה זאת הפתעה, כשאני נושמת לבד אני אסירת תודה, וכשאני קמה למראה ורואה את אותו הדבר אני המאושרת באדם.
אז למה אני עושה את זה בכלל? מי אמר שתרופות, זריקות וכדורים ישנו את המצב?
הרי כך או כך זה יחסל אותי, זה רק עניין של זמן, לא כך?
מחלה זה לא דבר שנעלם, בטח שלא מחלה סופנית כמו שלי.
המחלה שלי כמו חיית טרף, ואני? אני רק הטרף הקטן והחסר אונים שמסתובב לידה. כשהיא בוחרת בך, אין לך ברירה, חיית טרף לעולם לא תוותר על מה שסימנה כשלה.
לפעמים, לפעמים המחלה מעדיפה להתחבא, מעדיפה לבוא ולתקוף את הטרף הקטן כשיהיה יותר בשל.
אז הטרף גדל, וכך גם היא. הטרף לומד על העולם, והיא? היא רק לומדת עליו.
וכשמגיע הרגע, הרגע שהמחלה מחליטה שהיא למדה הכל אבל הכל עלייך היא מחליטה לתקוף. לפעמים הטרף נכשל, אז הוא הולך ומתחבא לעוד כמה שנים. שנים בהם הטרף החסר עונים חושב שזה נגמר. אז עוברות עוד כמה שנים, הטרף גדל בשקט בזמן שהחייה הטורפת, המחלה, גדלה ולומדת על כל תא ותא בגופו החלש.
וכשמגיע הרגע, הרגע שהמחלה, החייה הגדולה, מחליטה שהיא למדה בכל עלייך, הטרף הקטן, היא תוקפת, שוב. אבל הפעם, הפעם זה שונה, הפעם היא חכמה וחזקה יותר ושום כדור, זריקה אוכל חרא שתיקח ייגן עלייך.
כך או כך, זה עניין של זמן, המחלה תמיד תנצח.
אז למה אני לא מסכימה לעבור את הטיפולים? כי אחרי הכל כולנו טרפים קטנים שמשחקים במשחק אכזר שנקרא החיים.
והחיים? החיים לא שואלים אותך אם אתה רוצה בזה או לא. זה הם רוצים אותך, זה הם בוחרים בך, וכשהם בוחרים בך, שהם נותנים לך מתנה כל כך מופלאה שנקראת חיים, יש להם רשות לקחת לך אותה באיזה דרך שהם ירצו, באיזה גיל שהם ירצו." היא סיימה וחייכה את החיוך הקטן שלה. היא העבירה את ידה בשיערה הריק משיערות ועצמה את עינייה הכחולות, "אני רק אסירת תודה, זה הכל. החיים זה לא דבר מובן מאליו, בכלל לא.'