הצעיר שהוכיח שוב- “לחיי העם הזה!”

בוקר יום ראשון, אחרי סופש מוצלח וגדוש, אני יושב וחושב איך אני יכול לחתום סופית את הסופש רגע לפני שחוזרים לשגרה השוחקת של השבוע. אני מרים טלפון לחבר טוב ועולה לנו הברקה משותפת לנסוע ירושליימה! אין דרך טוב להתחיל ככה שבוע- ישיבה חברית במחניודה, בירה טובה או שתיים, לאכול איזה שלש-ארבע קובות, ומכאן בכל הכח מתחילים שבוע ובלי תירוצים! הגענו העירה, חנינו את הרכב במקום נוח וצעדנו לכיוון השוק. השעה אחד עשרה ורבע, מגיעים למסעדת "אריכא בשוק"- אין על אריכא בעולם! בתור סועדים קבועים באריכא אנחנו מתישבים לנו בשולחן הקבוע שלנו-במרפסת כמובן. הרצל, בעל המקום מזהה אותנו עם החיוך האדיב שלו, ותוך כדי אומר למלצר לסדר אותנו. זאת הארוחה שחיכיתי לה-אין על המרק קובות האדום של הרצל! אחח איזה כיף פה, שוק מחנה יהודה, אוירה ירושלמית מושלמת של יום ראשון בבוקר, באויר הנקי ניחוחות של תבלינים ומאפים מהבסטות השונות, ומוזיקה טובה מתנגנת לה ברקע…
לאחר שעה פלוס של ישיבת סעודה טובה ושיחת דיומא הומורית, הגענו לשליו של השובע הטוב הזה שחיכתי לו, ובעודי לוקח לגימה נדיבה מהבירה הקרירה שלי, לפתע אני שומע קול התנגשות חזק, וברקע רעשי צפירת רכבים ובהלה של אנשים. אני מסובב את הראש כדי להבין מה קרה, ובזווית העין שלי אני רואה אדם מבוהל עומד על הכביש וליידו עגלה גדולה הפוכה, וממנה נשפכים עשרות חצילים על הכביש. במין רפלקס כזה, ובלי לחשוב יותר
מידי, קמתי במהירות ורצתי החוצה מהמסעדה לכיוון הכביש על מנת לעזור לבחור האומלל שאוסף לבדו את החצילים בעוד הנהגים הזועמים שהוא חוסם להם את הכביש צופרים ללא הפסקה. אני מגיע, ותוך כדי ההמולה סביבי, במהירות אני אוסף וממלא את הארגזים בחזרה בחצילים השפוכים על הכביש, תוך כדי שאני מרגיע את הבחור הנסער ומשתמש במשפטים כמו "הכל טוב" ו"תוך שנייה מסיימים", בעודי מתקרב להשלמת העבודה מתחילה בי תחושת בטן מעט מוזרה בקשר למה שקורה כאן. בעיצומו של ראבק איסוף החצילים וחשיבה מעמיקה מה הדבר הלא ברור שמציק לי, אני מרים את ראשי עוד פעם למעלה לכיוון הבחור ומבין הכל. זהו, השלמנו את העבודה. הרכבים חוזרים לנסיעה וכל הארגזים על העגלה מלאים בחזרה בחצילים. אני מביט עוד פעם בבחור תוך שהוא מרים בכח את העגלה מהכביש למדרכה. הבחור, שנראה בתחילת שנות העשרים לחייו, בעל חזות מזרחית חזקה, תספורת קיצונית לראשו, לבוש ג'ינס משופשף וחולצת פולו צמודה לשריריו- הוא אכן בן מיעוטים! באותם רגעים לא משתחררת לי מהראש המחשבה הזו, שאותו אדם שייך אל האומה הזאת שמלאה בהסתה אנטישמית לדקור ולבצע פיגועים במדינת ישראל כמעט על בסיס יום-יומי, ושאני חושב על זה, דווקא לבחור הזה יש את החזות למחבל ההכי קלאסי שיש, ואפילו, יכול ליהיות שהוא יהיה המחבל הבא שידקור סתם ככה איש חף מפשע, הרי זה כל האדיאולוגיה שגדלה סביבו בכפר… ואחרי כל זה- אני, עם החוש היהודי-רחמני שלי רץ אליו לעזרה בלי טיפת היסוס ומחשבה על כל זה..
בזמן שהראש שלי מתפוצץ במחשבות, אני מחליט פשוט לגשת אליו. תוך כדי ההתאוששות שלו מהלחץ של המקרה אמש אני מגיע לכיוונו, ומיד מצתלבות לנו העיניים. התקרבתי אליו בבטחון גמור, אחזתי בכף ידי בעוצמה את כתפו תוך שעיני נעוצות בעיניו, ובטון נמוך ומשדר בטחון אמרתי לו – "אני רוצה שתענה לי באמת" אמרתי, בזמן שהוא מקשיב בהרתעה, "אם המקרה שהיה פה הרגע, היה בדיוק הפוך ולי הייתה נופלת העגלה, האם הייתה בא לעזרה?" שאלתי בתקיפות והמשכתי תוך שאני מגביר קולי-"האם אתה בתור ערבי הייתה בא ככה לעזור ליהודי??" הבחור, שניהיה בהלם מוחלט קפא לכמה שניות, בלע את הרוק, ואז בתון נמוך בעל מבטא ערבי ענה- "בטח,ביאמת" תוך שהוא שם את היד על הלב. שהוא אמר את צמד המילים "בטח" ו"באמת" ניסיתי בכל הכח לחשוב שאמת שזה מה שהוא התכוון ויעשה, אבל האמת שמשהו בתוך הלב שלי ללא שליטתי חשב אחרת ואפילו הפוך, לעולם אני לא אצליח להסביר את התחושה הזאת, אבל פשוט מאד המילה "אמת" לעולם לא תצליח לצלצל לי עם העם הזה, לעולם!
נעצתי עוד כמה שניות בודדות את עייני בשלו על מנת לנסות לחלוב את האמת, הרפתי את ידי מהזרוע שלו, ואמרתי – "אני לא יודע מה אתה באמת הייתה עושה במצב כזה" אמרתי תוך כדי שאני נותן לו כמה צ'אפחות מצלצלות על העורף הגלוח שלו, והמשכתי "אבל לפחות אל תשכח מה יהודי עשה בשבילך היום.." לאחר מכן הבחור הביט בי וחייך חיוך צנוע.
הסתובבתי וחזרתי לעבר השולחן שבו ישב חבר שלי שהביט בתדהמה על כל אשר התרחש. התיישבתי, לקחתי עוד לגימונת מהבירה והגיע הזמן לזוז כי יש עוד דברים לעשות היום…
אז לבסוף ככה אני פתחתי את השבוע שלי, לא רע, אבל מעט מבולבל, ושאני חושב על זה מבולבל אך מסופק, מסופק מכך ששוב הוכח שאין עם כעם הזה, ועוד יותר זה שהדגשתי את זה לצעיר ערבי שכזה…