הרהורים בעת מלחמה

טרטורי ההתראה והאורות המהבהבים בטלפון חדלו. אני ממתינה לאזעקה. בינתיים מעיפה מבט אל המרפסת היורדת לגינה. חתולה אפורה שרועה על הכורסה. בגנדרנות מלכותית היא משנה תנוחה, מסבה את ראשה להביט בי בשוויון נפש. זנבה מתרומם לרגע, כמו להתפאר בטבעת הלבנה שמקיפה אותו, וחוזר לנוח על המושב. היא מרימה כף, מקרבת לפיה, מלקקת ומלטפת את פניה הלוך ושוב, מרחיבה בהדרגה את שטח המגע, קודם הסנטר, אחר-כך הלחיים ואז המצח. אני רוצה להביא לה ראי, שתוכל להתהדר ביופייה. סירנות עולות ויורדות ממלאות את המרחב. תוך שניות אורות יפלחו את השמיים, קולות פיצוץ ירעמו, ייפלו מטחים, לא יהיה לה מנוס מעוצמתו הנוראה של ההדף. האם תצליח למצוא מסתור או אולי תקפא על מקומה באימה?

כשאני יוצאת מהמקלט הכורסה ריקה.