התימני הראשון על הירח

תמיד התגאתי לומר שאני גר בתל אביב, יש לה הילה כזו שמבדילה אותה משאר הערים, היא האליטה, הקדמה,פריז וניו יורק הציוניות, מלאת חדשנות ותחכום בעל האופי האופייני לה, הברים הצעירים המוזיאונים הטיילת הכל עושה אותה לתל אביב, עיר הקודש למעריצי האורבניות, ג'ונגל בנוי בטון ורמזורים, אם אשכחך ירושלים זה בגלל תל אביב היה כתוב על אחד הקירות שטופי השתן בתל אביב, רק דבר אחד הייתי שומר לעצמי כשהייתי מנפח את החזה ומכריז בגאווה כי אני נולדתי וחייתי בתל אביב, למעשה גרתי בתקווה.
משפחתי עלתה לארץ מתימן לפני שנולדתי וגרו שם בסוף כרם התימנים, חארת אל טאנק קראו לשכונה פעם, כינוי למקום מגעיל, סוף העולם מבחינתם אשר נבנתה מחתיכות פחים. אני נולדתי כאשר השטח כבר היה שווה מיליונים, לא היה נדלניסט אחד שלא ביקר לפחות פעם בשבוע בשביל לשכנע את הורי ואת סבי ואת סבתי להתפנות לכמה זמן בתמורה לפנטהאוז במגדליהם הזוהרים והמפוארים אך כמו שכל ישראלי יודע שלנסות ולשכנע תימני זקן לתת למישהו את השייך לו זוהי משימה שדינה כבר ידוע מראש. כאשר גדלתי והייתי כבר כמעט לנער לא הייתי גבוהה או חזק, הייתי די נמוך ורזה כמו מקל ומשום מה זוהר, מלך הכיתה, ראה בי כבן חסותו והיה מגן עליי ומסתובב איתי ברחובות השכונה, מחכה לזיין מי שינסה להתחיל איתי היה אומר, מידי פעם הוא פשוט דמיין מישהו מציק לי מבלי שעשה דבר, הוא תמיד היה מחפש עם מי לריב וכאשר היה מעל לאויבו שהעז להציק לי היה מסתכל עליי קורץ לי ואומר " אל תדאג אבאלה, שומר עלייך" ודופק לו עוד בוקס והולך. זה מה שהחברה ואני היינו עושים במשך רוב שעות היום כאשר היינו צעירים, הולכים ברחובות המזוהמים, אם לא היינו מציקים לשלום הנרקומן שתמיד היה על מנה ואומר דברים הזויים כמו " אם הייתי אבטיח לא הייתי רוצה להיות עם הגרעינים שלי, הייתי רוצה קשיו, אני חולה על קשין אלה האגוזים הכי יקרים" היינו צוחקים במשך שעות על הגיגו ההזויים שנראה שאפשר להגיע אליהם רק ברגעי טירוף. היינו הולכים מכות עם שאר ילדי השכונה, לרוב עם צעירים מאיתנו, היינו נפגשים איתם באחד הגנים למתחילים לצעוק אחד לעבר השני, היה לנו ילד רוסי בחבורה שהיה מקלל אותם ברוסית עם מבטא כבד, הם היו משתגעים מכך שהוא מקלל והם אינם יודעים אם זו אימם אשר מואשמת בזנות או אולי אחותם. לבסוף זוהר היה נעמד בראשנו, גבוהה ושזוף, לוקח מקל מהרצפה ומסתער, לבדו ללא שום חשש ומתחיל להניף במקל אל עבר ראשיהם, אנחנו היינו מצטרפים אליו ומגנים עליו ועליי, על המלך ובנו.
כשהייתי חוזר הביתה מלא דם וחבלות אבי היה מסתכל עליי, הוא ידע שאיני ילד רע או אלים יתר על המידה, הייתי עוזר במטלות הבית ואפילו ציונים לא רעים היו לי, אך הוא היה מביט בי במבט עייף, מבט שמסתכל 30 שנים לאחור ורואה עת עצמו, ניצב אל מול אביו מלא דם והוא מושיב אותו על חיקו ומצליף לו בישבן עם חגורת עור, אילו היה מקשיב לאביו ומשקיע בלימודים אולי היום היה יכול להבטיח לחינוך יותר טוב, מדהים מה שאפשר להסיק ממבט עצוב אחד. אבי היה בעבר בעל צרכנייה קטנה ליד הכביש הראשי, בתחילת היום ובסופו כל הבאים והשבים מתל אביב לשכנותיה היו עוצרים וקונים אצלו, הוא היה אדם מאוד חביב ובעזרת חיוכו ועוקצנות הלשון שאיפיינו לעדה שלנו בזכות אבי כך אני מאמיו, היה מצליח ולמכור גם דברים שאיש לא רצה, פעם הוא התערב עם אמי שיצליח למכור חולצה ישנה שלו, שני שקלים שהביא לי בארוחה למחרת, הוא לא אמר בכמה ימכור לטענתו.
לאחר כמה שנים מוצלחות הגיעה חברת סופרמרקטים גדולה וביקשה לקנות את חנותו בעד סכום כסף שעד היום אבי מסרב לספר לי, הוא הסכים כמובן ובכך האמין כי הבטיח למשפחתנו עתיד, אך הוא כעס על כך שהם באים, האשכנזים האלו עם החברות הגדולות שלהם והכסף והדחפורים וקונים כל דבר שהיה שלהם, זו החנות שלו,זה הוא. הוא פתח צרכנייה אחרת מול הסופר והתחרה בהם, עם כל הכבוד למאפיות שלהם ולחטיפים האמריקאים שהם מביאים לו היה דבר שחסר להם, האותנטיות, הדם שזורם ברחובות העיר, ההומור והשנינות ששום קופאית ישנונית לא תצליח להחליף, הבעיה הייתה שלחברה היה דבר שגם לו לא היה, מבצעים, ומאוד משתלמים יש לומר, משתלמים שאפילו אמי מידי פעם בשביל לחסוך הייתה קונה שם. הצרכנייה המתחרה כמובן לבסוף גם נמכרה לבעלים של חברת הלבשה ובכך אבי יצא לפנסיה בגיל מוקדם.
מידי פעם הייתי בורח מהשכונה, הייתי אוהב לתפוס אוטובוס לצפון תל אביב ולטייל שם, הכל היה שם נקי ופורח, היו שם חנויות ובתי קפה הומי אדם, אהבתי בעיקר את הירקון, המדשאות הגדולות והאנשים שכך באמצע היום הולכים לשחק כדורגל או סתם לשכב על הדשא, איך יש להם זמן? אין להם משפחה להאכיל? הייתי מטייל שם ולאחר שבמשך השבוע הייתי מגניב כמה שקלים לכיסי הייתי קונה פלאפל ושותה קולה על הספסל ליד גשר המכבייה, מנסה לדמיין אותו נשבר ומפיל אנשים למים בצעקות. הייתי חוזר לקראת ערב לשכונה ורואה את זוהר מחוץ לבית שלי, הוא היה שואל איפה אני והיה מספר על מכות עם שנה מעלינו או מתחתינו ואיך בעוז נלחם בשלושה מהם יחדיו.
אבי שקל לא פעם לנסות ולהוציא אותי מהאיזור הזה, הוא ידע שאם אשאר כאן בסוף אגמור כמוהו, הוא תמיד אמר שאני חכם יותר, שאם אלמד במקום אחר אני עוד אהיה אסטרונאוט, תארו לכם התמני הראשון על הירח, היה אומר אבי בעיניים נוצצות, עושה שם צעד תימני קטן לאדם צעד גדול מרוב פחד מחמותו. כשהייתי בחופש הגדול בכיתה ז' נתפס זוהר בפעם הראשונה בגניבה, הוא ניסה להבריח בקבוק וודקה מהסופר שקנה את אבי וכמובן שלא חשב שעל בקבוקים כאלו יש ברקוד, הוא נתפס ואבא שלו דפק לו מכות בבית, אתם מופתעים שאצלנו אבא פיצץ את הבן שלו ולא עשו כלום מנגד? התרגלתם יותר מידי לבועה הנחמדה שלכם. אבא שלי החליט לאחר מכן להוציא אותי וניסה לרשום אותי לבית ספר בצפון תל אביב, הם לא קיבלו אותי בשל חוסר תיאום אמר סגן המנהל, אבא שלי לא הסכים לקבל גזרה כזו והצליח לשכנע אותם לפגוש אותי. כשהייתי קטן אבא שלי היה מקריא לי רק ספר אחד, " אליסה בארץ הפלאות" הוא אהב את העולם הזה שבו אליסה מטיילת, משוגע וכיפי, היה דבר אחד שבו היה אוהב לשקוע במיוחד, כיצד שאליסה החליטה לצבוע את פרחי הגן באדום כאשר הם היו בכלל לבנים, כך לפתע צבעם השתנה וכל הכעס שהיה למלכת הלבבות על כך שהורדים לבנים נעלם ברגע ששינו את צבעם. ביום הפגישה בא אלי אבי עם דלי צבע, הוא סיפר לי שזה צבע שחבר שלו הכין, הצבע לא משנה מה נעשה לא ירד לעולם, הוא צבע את כל גופי בלבן, מכף רגלי עד המצח, לא הייתה פינה אחת שחומה כמו מקודם. כאשר פגש אותי הסגל הם הופתעו לראות ילד כה אינטילגנט ורהוט דווקא פה לדבריהם, הם ישמחו לקבל אותי וגם לממן את ספרי הלימוד וכך עזבתי את חברי בבית הספר ותפסתי כל יום אוטובוס לצפון תל אביב. יום אחד כאשר חזרתי הביתה ראיתי את אבי בחדרי אורז את חפציי, הוא הסביר לי שמנהלים בבית הספר מצאו לי היכן לגור כדי שיהיה לי קל יותר להגיע לבית ספר במקום הנסיעה, הוא סיפר לי שזה לטובתי ויום אחד אראה זאת, לא הסכמתי לעזוב בכזו קלות וכאשר מנהל בית הספר לבן העור והשיער משך אותי התחננתי בפני אבי שייתן לי להישאר.
הייתי יכול לבקר אותם אחד לכמה סופי שבוע ובחגים אך בכל שאר הזמן נשארתי בצפון תל אביב, הייתי שם בחוגים ובשיעורים, צירפו אותי לצופים ולמרות שבהתחלה שנאתי זאת, התחלתי לחבב את זה, התחלתי לאהוב את שיעורי הספרות והשחמט, למדתי לאהוב את הצופים ואת הערכים שלהם, למדתי אפילו לאהוב את המנהל שדיבר איתי רבות וראה בי מאין פרוייקט שלו, הוא תמיד הזכיר לי את זוהר רק בגרסה לבנה וזקנה יותר. כשסיימתי תיכון כבר הייתי תלמיד מצטיין, הייתי בנבחרות הספורט בכדורגל וכדורסל, הייתי מרכז בצופים ואחרי שנת השירות שהייתי עתיד לעשות הלכתי לתפקיד במודיעין ולאחר מכן גם הייתי קצין באותו תפקיד, הגעתי לדרגת סרן עד שהחלטתי להמשיך בחיי. באחד מסופי השבוע לאחר שהשתחררתי החלטתי להסתובב בשכונה הישנה שלי, כבר כמעט ושכחתי כיצד היא נראית, היא לא השתנתה הרבה, אותה חארת אל טאנק מלאת זבל ברחובות וריח של חוסר אונים, שום בית לא שופץ, שום בניין לא התנשא, הכל נשאר אותו דבר כמו שהשארתי אותו, אפילו שלום הנרקומן עדיין במקום שלו, אמנם היום הוא לא בן 25 כמו שהיה אך הוא עדיין היה על מנה אבל הפעם אמר שהוא מתגעגע לאמא שלו וכיצד שהייתה שמה אותו בכיס הקטן שעל בטנה ומקפצת איתו ברחבי אוסטרליה. אחרי שהסתובבתי קצת הלכתי לאחד מהקיוסקים ושם ראיתי את זוהר, יושב וממלא לוטו עם סיגריה בפה ומקווה לפגוע הפעם, הוא בדיוק יצא מהכלא הוא סיפר לי, הוא עובד אצל עבריין מהשכונה שפעם זוהר ניסה לגנוב ממנו מריחואנה, כשהוא הצמיד לו את הסכין לצוואר להוציא לו מעט דם זוהר לא זז, הוא הביט בעיניו וחיכה, העבריין הזיז את הסכין וחייך, יש לך ביצים אה ילד? העבריין אמר, הוא נתן לו מאה שקל ואמר שאם הוא רוצה עוד כסף שיבוא אליו. אמרנו שניפגש שוב מתישהו וכמובן שזה לא קרה, הוא לא זכה בלוטו והתחיל להזריק הרואין, הוא מת לפני שבועיים כך קראתי בעיתון, כמובן שלא הגעתי לאף אחד מהטקסים.
החיים בתל אביב מלאי ריגושים, יש כאן אין ספור ברים ומסעדות, יש לנו מסיבות רחוב ומצעדים, להקות מכל הארץ והעולם מופיעות כאן וכמובן שיש גם קרקסים ותיאטרון, יש לנו כאן את מכבי תל אביב שזכתה כבר ביורוליג 6 פעמים ןמכבי תל אביב והפועל שהן בעלות תקציב הגדול בליגה, עד שמישהו קנה את ביתר. אני אוהב את תל אביב, בכנות, אני גר היום על הירקון כמו שתמיד חלמתי, בצהריים אני בא לכאן ואוכל פלאפל וקולה זירו, זה טיפה יותר בריא, אני רואה את כל מי שנמצא כאן בשעות האלו וחושב כי לפחות רובם חיים כאן בתל אביב ולא באו מבחוץ, אבל האמת היא שגם אלו שחיים בעיר הזו חיים במרחק שנות אור מתל אביב, אותו מרחק פחות או יותר בין תימני שעושה צעד תימני על הירח לבין המציאות. כי גם מי שגר כאן וגם אלו באים מבחוץ רואים את אותה תל אביב, זו שבונים לה טיילת חדשה ומעצבים מחדש את הכיכר שלה, זאת שמלאת תרבות וקדמה, שנחשבת לביתם של הקהילה הלהטבית בעולם, מה שהם שכחו כנראה זה מה שאני למדתי כשהייתי ממש קטן וגרתי באמת בתל אביב, גם אם הם חושבים שהם רואים את כל צבעי הקשת בעירנו היפה, זוהי בסך הכל השתקפות של האור הלבן המשקיף דרך המראה.
שלום הנרקומן לא היה אבטיח בעל גרעיני קשיו או בכיס אמו שהייתה קנגורו, זוהר לא שמר עליי עוד מפני מכות וגם לא זכה בלוטו, רק בזיהום ממחט, אבא שלי לא זכה לבן שעשה על הירח צעד תימני קטן לאדם וצעד גדול מרוב פחד מחמותו או לבן שכמו פרח באליסה בארץ הפלאות נצבע בצבע אחר וכולם קיבלו זאת בהבנה. זו תל אביב.