חברות של שנים נגמרת באחר.

אנחנו צוחקות, אנחנו מסתובבות ביחד בבית הספר, אנחנו מפטפטות בערך כל היום, אנחנו יושבות ביחד כמעט בכל שיעור, עד שהמורות מפרידות בשביל שהדיבורים יגמרו. והן באמת נגמרו.
עלינו לחטיבת ביניים, ואז הכול השתנה. ציפיתי שיהיו לי חברות חדשות, ובאמת היו לי, אבל לה יותר.
היינו עדיין באותה כיתה, אבל משהו השתנה. ניסיתי לנטוש לשנייה את חברותיי האחרות, אבל שום דבר לא הצליח. היא כבר לא התייחסה אליי יותר. היחסים בנינו כבר היו שונים, הרגשנו אווירה משועממת באוויר.
היא פגשה חברה הכי טובה אחרת, ואני נעלמתי כלא הייתה. כמה שניסיתי להידחס ביניהן, הדבר היחיד שהצליח להפריד ביניהן זה 'היי נועה,' ואז הן חוזרות לדבר, כאילו זה לא היי, זה היה בי.
ואני נשארת לבד, בלי אף אחד. מרגישה משונה, מרגישה שיש צורך לחיפוש חברה אחרת. שתתפוס את מקומה. אבל אף אחת לא מצליחה או רוצה, לכולם יש כבר את החברה הכי טובה.
ובזבזתי זמן עלייה, על ילדה שכבר לא מדברת איתי אותו דבר. כבר אין בנינו כנות, כבר אין בינינו מה שהיה פעם. אם יכולתי להגיד לה, 'היי, אני פה' אולי זה היה משנה.
ואולי גם לא. גם אם הייתי מצליחה להפריד ביניהן, היא עדיין הייתה מתייחסת אליי אחרת. והייתה מתגעגעת לחברה החדשה. אז לא, זה לא יצליח, ואם אסכסך בין שתי חברות טובות, אני רק אהיה קנאית.
וזה מה שאני.
אני מתגעגעת לכול, לאיך שצחקנו לאיך שדיברנו, לאיך שהתחברנו. אבל זה לא קורה יותר.
ואני מרגישה כלואה. שאין לי כבר חברה יותר, אין לי עם מי לדבר בהפסקות, נטשתי את כול ידידותיי בשביל אחת שלא רוצה לדבר איתי יותר. וזה כואב.