לאסוף את השברים- פרק 1 מעין הקדמה

-לאסוף את השברים-
-פרק 1 מעין הקדמה-
רצוי לשמוע את השיר Evanescence – My Immortal

אני הייתי ילדה ביישנית, הייתי עם חוש הומור ושמחת חיים, הייתי רוקדת שרה מנגנת בגיטרה ולומדת משחק, החברות שלי היו כמו משפחה בשבילי, היו לי ציונים טובים ומשפחה אוהבת
חיינו באושר ובעוני, הרגשתי שיש לי ה-כ-ל ושמחתי בחלקי .
אבל רק הייתי, זה היה וזה עבר. מרוב כל האבדות איבדתי את עצמי אני כבר לא אותה אחת לא אותה ליה הילדה הרגישה והתמימה אני לא יודעת מה אני ומה אני רוצה .
מאז מאותו המקרה… השתנתי במראה ובאופי.
עכשיו אני בבית הקטן שבו חיינו, מסתכלת עליו בעצב ומבטי נתקע על חלון המטבח אני מתקדמת אליו ופה אני לא מצליחה לעצור את עצמי ואני נשברת ונופלת על ברכיי. הרצפה קרה ולבי פועם בחוזקה, דמעה רצה לה אחר דמעה, לבי נופל אני מרגישה אותו נשבר כמו שברי הזכוכיות שמסביבי.
~פלאשבק~
אני מרגישה את הלב שלי מחייך מרוב פרפרים השיחה הייתה ארוכה עם האהוב שלי, במחשבותיי אני תוהה למה אנחנו לא חברים אם אנחנו אוהבים אחד את השנייה? ובמקביל מחברת לאוזני אוזניות שבהן מושמע בשיא הווליום השיר MAPS של MAROON 5 אני מחייכת לעצמי ושרה בשקט את השיר. אחי נכנס לחדר ונודף ממנו ריח פשוט אלוהי הוא מדבר אליי אני חושבת שהוא ניסה כמו תמיד לתת לי מטלה או להתגרות ולאחר ששם לב שאין שום מענה ממני הבין כמה מגוחך הוא יצא שהוא דיבר ואני בכלל בעולם משלי לא שומעת וכאילו לא רואה. שנייה לפני שיצא מבעד חדרי הסתובבתי בעזרת גלגלי הכיסא ומשכתי אותו לשבת על מיטתי כשאני ממולו על כיסא הגלגלים הסקרנות אכלה אותי ושאלתי אותו לאן הוא הולך, נקלענו לשיחה של כ-10 דקות מה שלא יצא לנו המון זמן לעשות. ולפתע צרחה חדה מפייה של אימי קטעה אותנו והכלבה שלי לינדה שעד לפני שנייה נבחה נראתה מפוחדת והסתתרה במיטתי ליד אחי. לפני שהספקנו להגיב שמענו משהו מתנפץ רצנו למטבח ואימי שנפוחה מדמעות צועקת לאיש עם הפטיש מבעד לחלון שכבר לא חלון "עזוב אותנו, תלך, אנחנו נעשה מה שתרצה רק לך!" האיש היה עם אש בעניים ונראה שיכור או מסומם אבל מה שבטוח עצבני. בחלק הזה עדיין לא הבנתי מה קורה פה, אני ואחי נשארנו מפוחדים מהמצב עם פה פעור כלא מבינים. אבי הגיע במהירות האור ו…
~סוף פלאשבק~
שוב עלו למוחי תמונות של דם, של כולנו במכונית, שמעתי צעקות שלא עזבו אותי , חריקת רכב והתרסקות, ובעיקר דם דם ועוד דם של האהובים שלי.
אני משתגעת ומאבדת את דעתי נכנסת בעצבנות ובכאב לחדרי שוברת חפצים, קורעת את בגדי, גזרתי את חולצותיי ותאמת שאני לא זוכרת מה עוד עשיתי מרוב הדמעות שחנקו אותי. הרגשתי שכל עולמי מתהפך מעלי שכבתי על השטיח מקופלת על הצד וחיבקתי תמונה שבה מצולמים אבי, אמי, אחי, הכלבה שלי לינדה ואני. נרדמתי מכאב.
מהיום הזה
אני לא חושבת – אני פועלת
אני לא צוחקת או מחייכת – אם אני לא לועגת
זהו – אני כבר לא לומדת אין מי שיממן את זה , אני מעדיפה לקנות במעט שנשאר מצרכים ולהשקיע בטיפולים לאחי.
אני קשוחה ולומדת להסתדר לבדי. רוב זמני מועבר ברחוב ובעסקאות.