לכל סוף יש התחלה

אני עומדת מול המראה, מנסה לסדר את הברדק האינסופי שיש לי על הראש- לא מצליחה להבין אולי אני בכל זאת מאומצת?

איך יכול להיות? אמא שלי מדהימה מרוב שהיא יפה, אבא שלי גם חתיך לא קטן, אחותי דומה לבובת חרסינה ורק אני, שום דבר לא מסתדר- לא השיער שיש לי על הראש, לא הבגדים שמסיבה לא ברורה נראים כאילו הם הגיעו אליי בכלל בטעות, כלום פשוט כלום, ועד שסוף סוף חופש, ועד שסוף סוף מרשים לי לרדת קצת למטה.

טוב, אין ברירה, מרחתי קצת אודם, קצת וורוד על הלחיים, סידרתי עד כמה שיכלתי עם פן ומלא מוס את הזוועה הזאת שנקראת השיער שלי והנה, אני מוכנה לרדת למטה.

הטלפון שלי מצלצל- מיכה, חבר של חברה מתקשר ואומר שהוא עוד דקה שם, הוא ואמה ועוד איזה מישהו- חבר שלו שאני לא מכירה. אני לוקחת את המפתחות עונה בסדר מופתי על כל השאלות של אמא.

-לאן את הולכת?

-למטה אמא

-את הולכת להיות רחוק מהבית? אל תתרחקי, ככה שאני אוכל לראות אותך מהחלון, ברור?

-טוב אמא, אבל אני כבר בת 16 ובכל מקרה אני לא הולכת לשום מקום.

-טוב, עם מי את הולכת להיות?

-מיכה ואמה

-מי זה מיכה?

-זה ידיד שלי מהכיתה

-אני בחיים לא אבין את הקטע הזה היום שנהיה, ידיד חבר…הוא מחזר אחרייך?

-לא!!!! אמא!!! הוא חבר של אמה

-אז מה יש לך לשבת איתם? להחזיק את הנר? אולי תשארי בבית? בואי רגע שמת יותר מידי אודם

-אמא ביי

-ביי מותק, רק אל תשכחי לענות לטלפון

-טוב

-ולא להתרחק

-טוב

-ו

טרקתי את הדלת, כבר לא יכלתי להמשיך לשמוע את כל ההנחיות האלה, כאילו באמת, כמה אפשר? סה"כ יורדת לשעה למטה.

אני למטה, עומדת כולי עם יותר מידי אודם (לטענתה של אמא) מיכה ואמה הביאו בקבוק של קולה-אני אוהבת קולה ואמא אף פעם לא קונה הביתה.

-מיכוש (ככה הייתי קוראת לו) לא אמרתם שאתם מגיעים שלושה? עוד איזה חבר שלך או משהו? מה אני אעשה פה איתכם לבד?

-יאנוש, אל תדאגי (אמה מצחקקת קצת, באמת המהות של חברה הכי טובה, נכון?) הוא תכף בא, הוא נסע עם האופניים להביא משהו לנשנש

-טוב אז מה? את מי הבאתם מי הוא בכלל? מאיפה אתם מכירים אותו? ואם אתם עוד פעם מנסים לשדך לי מישהו אני אתלה אתכם!

אני חייבת לעצור בנקודה זו ולהסביר- אני לא הילדה הכי יפה בגן, אפילו לא קרובה אבל אני חכמה ואני מצחיקה ואני קלילה, אני לא בן אדם כבד. קל לדבר איתי וקל להבין אותי וקל להתחבר אליי. אז מי שמכיר אותי יודע שמגיע לי סוף סוף לקבל את הנשיקה הראשונה שלי. ומיכוש ואמה, שמתפקדים על תקן חבריי הקרובים ביותר כל הזמן מנסים לשדך לי כל מיני אנשים- זה אף פעם לא עובד. הם תמיד מוזרים מידי או שאני מכוערת מידי או שלא יודעת מה עוד. אז זה כבר מביך, אני מתחילה להרגיש כמו רווקה זקנה.

– לא לא לא (מיכוש שוב מנסה להשמע אמין) זה סתם חבר שלי מהחוג שחייה, הוא רצה להיפגש היום וגם איתך כבר קבענו אז פשוט החלטנו לאחד כוחות.

-טוב, אז איך החופש?

(מיותר לציין שזה כולה היום השני של החופש)

-בסדר, (הם התחילו ביחד לספר לי)

-הייי לכם! שלום! היי!!! את יאנה? נעים מאוד אני דימה…נעים להכיר באמת נעים…

שאלוהים יעזור לי….הא עמד שם עם האופניים והצ'יפס. גבוה, עיניים ירוקות ירוקות, רזה אבל לא שרוך, אוזניים ענקיות (באמת משהו משוגע) וקוצים מחומצנים לצבע צהוב של אפרוח.

– היי, נעים מאוד אני יאנה…

וככה ישבנו לנו, כמה שעות ישבנו , אמא שלי התקשרה בערך 50 פעם ובפעם ה 51 החלטתי שאני צריכה לעלות. היה מצחיק וכיף דיברנו על הבית ספר ועל המורים,על ההורים והבילויים, החלפנו סיפורים מצחיקים על אמה ומיכה וזהו, הגיע הזמן להתפזר.

-טוב אתם רואים שאמא שלי בשיא החפירות שלה, אני חייבת לעלות אחרת מחר היא לא תיתן לי לרדת שוב.

-מה זהו? באמת ?(אם רק הייתם יודעים כמה פעמים אני שומעת את זה)

-כן נו, לא נורא נשב מחר או משהו

מיכוש ואמה שכבר רגילים לעובדה שב 22:50 אני זזה כי ב 23:00 בול אני חייבת להיות במיטה כבר ב 22:45 היו מוכנים לתזוזה ובכלל נראה לי שהם כבר מזמן רצו ללכת, כבר מזמן לא עיניינה אותם השיחה שאני ודימה נגררנו אליה, ובכלל הם בטח רצו להיות קצת לבד.

-טוב, אם את אומרת שאת חייבת אז את חייבת (אמר דימה) ביי, היה נעים להכיר.

-גם אותך, ביי

נפרדתי בנשיקה על הלחי מאמה ומיכוש והתחלתי לעלות במדרגות לכיוון הבית שלי, הם הסתובבו וגם התחילו ללכת.

אני חושבת לעצמי שהוא ממש חמוד, דווקא הראשון שהוא ממש חמוד,חוץ מהאוזניים שלו, האוזניים שלו לא חמודות בכלל, והקוצים האלה אוייש מי לימד אותו לחמצן את השיער ככה? מה זה באופנה? טוב, את מי זה מעניין בכלל, זה לא שאני אראה אותו שוב, ובטוח אפילו הוא עם הקוצים והאוזניים בטח אפילו הוא חושב שאני מוכערת.ואי אני כזאת יצורה. אני רזה מידי והשיער שלי אוי הנה המראה בכניסה לביניין, אולי אני לא אסתכל איך השיער שלי נראה? עדיף שאני לא אסתכל..טוב הנה אני מדליקה את האור בחדר מדרגות ולא מסתכלת.

-יאנה? יאנה? חכי רגע מה את חירשת?

איפשהו בין כל המחשבות שלי על האוזניים והשיער של דימה והשיער שלי איפשהו שם איבדתי את חוש השמיעה, הייתי כל כך מרוכזת בעצמי ובכל הרעש הזה שעבר לי בראש שבכלל לא שמתי לב שמישהו קורא לי. כאילו מי יכול בכלל לקרא לי? אני מסתובבת אחורה ואני רואה אותו עומד אצלי בחדר מדרגות ואני בידיוק מול המראה מנסה לא להסתכל והנה זה, לא מסוגלת אויש השיער שלי!!!!! למה ככה !?!?!?

– אה, דימה? סליחה לא שמעתי? קרה משהו? שכחת אצלי משהו?

-לא לא, פשוט חשבתי על זה, אולי אני יכול לקבל את המספר טלפון שלך?

-את הטלפון שלי? כאילו אתה רוצה את המספר? להתקשר? אלי?

אויייי, בשנייה שאמרתי הבנתי שאני דיי סתומה. כאילו מה? במקום לשחק אותה קשה להשגה, במקום להגיד לו בננונשלנטית כן וללכת פשוט אני שוב מתנהגת כמו ילדה סתומה. טוב, יאנה! תשתלטי על זה, קחי את עצמך בידיים, סה"כ מספר טלפון, בטח רוצה שתהיי ידידה שלו או משהו

-אז? יאנה? אני יכול? לקבל אותו

בשלב הזה אחרי שעמדתי שם כמו מפגרת איזה דקה בטוח גם הוא התחיל להראות די אבוד, בסך הכל רצה לקבל מספר טלפון ובמקום זה אני עומדת שם,תקועה ברצפה כמו איזה עץ, לא מצליחה לזוז, מנסה להזכר במספר טלפון של עצמי.

-אה, כן בטח. אתה רושם?

-טוב, אחלה (הוא אמר, שנייה אחרי שסיים לרשום אותי בזכרון של הטלפון שלו) ביי לילה טוב, נדבר כבר.

-אה, כן…ביי,אה לילה טוב

-אה…נדבר, טוב ביי

אני כזאת סתומה! מה זה כל ה אה…. האלה?

עליתי הביתה, אמא כרגיל מחכה בסלון.

-איך היה ילדונת?

-בסדר אמא

-נו ספרי מה מיכה ואמה אומרים?

-כלום אמא! אני עייפה, אני הולכת לישון, לילה טוב.