מה עכשיו?

אז מה?
אז מה אם כולם הפנו לה את הגב?
אז מה אם אף אחד לא מבין אותה?
אז מה אם היא מרגישה לבד?
אז מה אם היא נודדת במחשבות כל היום?
אז מה אם פשוט רע לה?

יש לה עדיין את הבריאות, ולא נשכח את השכל..
וגם יופי מיוחד, ובעל אוהב.

יש לה הכל, אבל אין לה כלום.
יש כאלה שיקנאו, אחרים שירחמו ויש כאלה שיזדהו.
זה מצב כל כך קשה, להיקרע בין עצב לשמחה.
מי אנחנו בעולם הזה? על מה אנחנו אמורים להסתכל? על החצי כוס המלאה או הריקה?
השאלה היא כנראה איזה צד ישתלט עלינו וינצח. הצד שגורר אותנו מטה, או זה שדווקא מרים אותנו ומשאיר את הראש שלנו מעל המים.
אולי אנחנו צריכים את שתיהם, כי בלעדיהם לא נהיה מי שאנחנו.
ניתקע בתור לייצן עם חיוך ענקי שתקוע לו על הפנים, או בתור בחור דיכאוני שקופץ מגשר.
החיים הם איזון, החיים הם להרגיש להרגיש ולהרגיש.
אנחנו מכורים לזה, מכורים לכאב באותה מידה בה אנו מכורים לאושר.
אין לנו כלום, אבל יש לנו הכל.

אבל עדיין, שבריר הכאב הזה לא מרפה..
הוא מאיים להשתלט בכל רגע וזה מפחיד. זה מפחיד שזה שם, כמו סערה מעל הראש,
האם תיכנע לבכי? לעצבות? לתסכול? לרגשות האשם? לפספוס הזה?
שמעתי פעם משפט חכם. "סליחה היא בעצם הדרך להשלים עם העבר איך שהוא ולקבל את העובדה שלא יכל להיות שונה". אבל מה אם אי אפשר לסלוח?
מה עושים במקרה כזה? אולי צריך להתרחק, לקבל נקודת מבט שונה, לבכות קצת, ואז לצחוק, ושוב לבכות.
בסופו של דבר, אנו צריכים לחיות את החיים שלנו ולא אף אחד אחר. אז אם לא נוכל לחיות עם עצמנו, עם המעשים שלנו, נמצא את עצמנו בקרוב מאוד בהרגשה נוראית ומסחררת.
תלכו אחרי המצפון שלכם, לא הלב ולא המוח. שילוב שלהם הוא המפתח.
ותהיו מאושרים.
אני בהחלט אנסה.