מסיכות

בוקר טוב עולם, 7:00 השעון הארור הזה מתריע- אין ברירה אלא לקום ליום חדש.
לכל אחד יש טקסים משלו, שלך מיוחד מעט…
רוב האנשים שאתה מכיר קמים בבוקר מצחצחים שיניים, מתפנים, מתלבשים, קפה זריז, המשקיעים גם אוכלים ארוחת בוקר.. אבל לא אתה- הדבר הראשון שאתה עושה בבוקר הוא פותח את הארון… לא את ארון הבגדים אלא את ארון המסכות… ולא, פורים לא הגיע אבל אתה חייב לבחור מסיכה.
אתה מביט במדפים העמוסים, ותוהה באיזו מסיכה תצטרך לבחור היום.
הבחירה לא קלה, כי אתה יכול לשים מסיכה אחת בלבד- או כך אתה מניח בכל אופן- הארון מסודר מאוד.. אולי הדבר היחיד שמסודר בדירה הקטנטנה שלך… כל מדף מחולק ע"י מחיצות, על כל מחיצה יש תוית קטנה..
המדפים מסודרים כרונולוגית:
"פרידה ממיכל", "פשיטת רגל 2011", "פיטורים מתנובה", "חורף 2006" וכן הלאה… אתה מביט בארון ומנסה להבין איך הוא התמלא מהר כל כך… אתה רק בן 30 אבל הספקת לעבור כל כך הרבה משברים בחיים שלך.
אחרי כל משבר הסתגרת שעות בחדר העבודה.. ללא שינה, אוכל או כל קשר לעולם החיצון… שקדת על יצירת המופת הבאה שלך.

אתה עלית על "סטארט אפ" אם בכל יום אחבוש מסיכה מתאימה, אף אחד לא יוכל לדעת מה עובר עליי ומה מסתתר מאחורי הפנים השלוות הללו.
הנוסטלגיה חזקה ממך, אז אתה מחטט בארון, שולח יד למדפים התחתונין ומחפש מסיכות ישנות יותר… אתה מוצא את המסיכה שליוותה אותך במשך תקופה ארוכה.. אתה בוהה בה וניצוץ גאווה ניצת בך… זו היצירה המוצלחת ביותר שלך.. מולך ניצב מבט קפוא, קשוח, מלא עוצמה, poker face ברמה הכי גבוהה שיש, אתה מנסה לשחזר את התגובות של החברים, המשפחה, חבריך לעבודה שראו אותה איתך לראשונה:
"אתה נראה טוב כל כך"
"יש לך ברק חדש בעינים"
אתה מגחך לעצמך… אם רק היו יודעים כמה נמוך הרגשת באותה תקופה… אם רק היו יודעים כמה קרוב היית לסיים הכל-לסגור את השאלטר-להחזיר ציוד…
אבל זה הכוח במסיכות האלו, אתה מצליח לעבוד על כולם..
אתה יודע כמה כוח שואבים ממך הסובבים אותך, אם רק היו יודעים מה באמת מסתתר מאחורי אותה חזות- הכל היה נראה אחרת.
אתה מניח אותה חזרה במקומה… היא כבר לא מתאימה.. היא איבדה מקיסמה…
בלי להתכוון אתה חוזר הזמן וכעס עמום נבנה בתוכך…
כמה אנשים יכולים להיות אטומים??
איך הם לא רואים מה עובר עליי???
אתה מאשים את כל הסובבים אותך… ובו ברגע עולה בך רגש אחר… רגש אשמה עם קמצוץ מבוכה..
איך רימיתי ככה את כולם?
למה הייתי צריך להסתתר?
למה היה חשוב לי להיות חזק תמיד?

ההחלטה ברורה לך מאי פעם..
"היום אין מסיכה" אתה נוזף בעצמך, "היום תראה להם מי אתה באמת"….
אתה סוגר את הארון, ברגע של נחישות אתה נועל אותו ותוהה האם לזרוק את המפתח… החשש הישן מנקר בך.. "מה אם אצטרך אותו פעם?" אתה שואל את עצמך…
היום אתה חזק, אבל מה יקרה מחר? שבוע הבא? שנה הבאה?
היום אתה חזק, לא מספיק חזק כפי שהיית רוצה, לכן אתה מחליט לשים אותו במגירה ליד המיטה… "רק ליתר בטחון" אתה ממלמל לחלל החדר.
אתה יוצא ונועל את הדלת, האור מסנוור קצת… כמה נשימות קצרות ומהירות… הדופק קצת מהיר, אתה מבין שבקרוב תגיע ותצטרך – אולי לראשונה מזה זמן רב להתמודד עם השאלות.
בסוף היום אתה מותש.. שכחת כמה קשה להתמודד ולא לברוח… אתה לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שהרגשת עירום כל כך, פגיע כל כך..
"כל יום קצת" אתה נזכר שראית קיר מרוסס בכתובת ההיא…
טפיחה עצמית על השכם… "כל יום קצת" אתה חוזר, "מחר יהיה קל יותר" אתה משכנע את עצמך.
אתה נכנס הביתה, מתוך אינסטיקט אתה ניגש לארון במטרה להסיר את המסיכה של היום… "אהה היום לא היתה לי מסיכה" אתה צוחק על עצמך.. הארון נראה לך פתאום מאיים, חפץ שלא שייך לזמן, למיקום, לאווירה..
אתה מחליט להוציא אותו מהדירה, אם לא יהיה בשדה הראייה אולי לא אתפתה לפתוח אותו. המשימה מרגישה מעט כבדה להיום… "כל יום קצת" המנטרה היומית חוזרת מעצמה..
אתה נכנס למיטה, השינה מרגישה קרובה מתמיד… לרוב אתה מתהפך שעות אבל היום לא, היום העייפות כבדה מידי.. "אז ככה זה מרגיש" אתה אומר, "ככה זה אמור להרגיש" אתה מתקן.
"מספיק לברוח", אתה מחליט ברגע של גבורה.
"כל יום קצת" מחשבה אחרונה לפני שאתה צולל לשינה עמוקה, נטולת מחשבות וחלומות.