הטוסט ששבר אותי

הצלחתי להחזיק את הכל.
נהייתי אלופה בלהחזיק רגשות, בלעטות מסיכות.
תסכול, פחד, כעס, עייפות שאין לה סוף. שנה שלמה שאני אוספת ואוספת, הופכת לכלי קיבול שלא נשבר. מול הילדים חייכתי, מולו שתקתי, מול עצמי הבטחתי להחזיק עוד קצת. והתפרקתי רק כשהייתי לבד.

ישבתי על רצפת המטבח, הראש בין הברכיים, נושמת נשימות כבדות. הארונות הקרים תמכו בי יותר מכל אדם בתקופה הזו. נשימה ארוכה, ועוד אחת, כאילו אוויר יכול באמת להדביק מחדש לב שהתפזר לחתיכות קטנות.
כאילו האוויר יודע לתקן מה שאף אחד לא בא להחזיק.

וזה הרי התחיל בדבר כל כך קטן. פרוסות לחם קפואות שסירבו להיפרד. ניסיתי למשוך אותן בעדינות, אחר כך בכוח,עד שהתפוררו לי בידיים. משהו בי התפורר יחד איתן, אבל המשכתי הלאה, כאילו זה רק לחם.

הכנסתי אותן לטוסטר, עטופות רוטב גבינה ותוספות שאני אוהבת. כשהברזל התחמם, הגבינה נמסה פנימה, זלגה אל החריצים כמו רגש שלא מוצא לו כלי, כמו כאב שממלא סדקים נסתרים. כשפתחתי את המכשיר, קיוויתי לרגע שלם אחד פשוט,טוסט מנחם. אבל מה שחיכה לי היה פרוסות שרופות, גבינה שנצרבה אל תוך המתכת, לחם שנדבק וסירב להישמט. התפרקות איטית, מתעקשת. ושם, מול שברירי הפירורים, גם אני נשברתי.

בלילה, כשכולם אמורים כבר לישון, נשמעים הוויכוחים הקטנים ביניהם, הצחוקים שמתפרצים, הצעדים הקטנים שחוזרים שוב ושוב מהמיטה לסלון. האור החזק שוטף את המטבח, הכיור מלא בכלים, הבלאגן שעוד לא הספקתי לסדר, וכל זה יושב לי על הלב יחד עם ריקנות כבדה ותחושת כובד שאין לה מילים. הכול לוחץ בעיקר הנוכחות של הבעל והצורך לשקט מבפנים. ובחוץ דווקא שקט. לא שקט מתוח של מלחמה, אלא שקט של שגרה, של לילה רגיל אבל אצלי בפנים השקט הזה לא מצליח לחדור.

כמעט שנתיים של מלחמה חיות מתחת לעור, לילות ריקים כשהוא במילואים, זוגיות מתוחה שנפרמת ומתפרקת עוד קצת בכל יום.אם אפשר לקרוא לזה בכלל זוגיות. כל העומס הזה התנקז אל תוך טוסט אחד, עד שלא נותר בי כוח להחזיק.

הראש בין הברכיים,התפרקתי, לא כשהייתי לבד. הדמעות נבלעו בשקט. ידעתי, אף אחד לא יגיע להרוס את השתיקה הזו, אף יד לא תונח על כתפי. בסוף, כשהנשימות חזרו להיות סבירות, קמתי. ניגבתי את הגבינה היבשה מהטוסטר,ניגבתי את הפנים, אספתי פירורים, ואספתי גם אותי.
והמשכתי.
כאילו כלום.
כאילו זה באמת היה רק טוסט.