היה או לא היה?

"איזה ילדה יפה, סרט ירוק על השערות, וכמה פרחים יש לך על השמלה, אדומים וצהובים וכחולים", האיש אומר לי אחרי שנכנסתי עם רמי לצריף שלו והוא נתן לו דלי גדול ואמר לו ללכת לברז בחוץ ולמלא במים. "אבל הברז נורא רחוק", רמי עונה והאיש אומר לו שהוא לא צריך למהר.

בפנים חושך וזה עושה נעים לעיניים אחרי השמש החזקה שבחוץ, אבל גם מזכיר לי את החושך במחסן שאבא לוקח אותי לשם לפעמים. אני בקושי רואה איך האיש נראה. הוא לובש סרבל ויש לו ריח כמו אחרי שלא מתרחצים הרבה זמן וקוצים על הפנים כמו לאבא שהוא חוזר מהעבודה ומתעקש שאני ינשק אותו אפילו שדוקר. אני לא מבינה איך בכלל הוא מצליח לראות את הפרחים על השמלה בחושך הזה. יש כאן ריח מסריח ששורף לי בעיניים והמון נעליים ובאמצע החדר עומד שולחן ויש עליו כל מיני סכינים עקומים ומחטים ענקיות.

רמי סיפר לי שהרבה פעמים הוא בא לכאן והאיש מספר לו סיפורים מצחיקים ונותן לו סוכריות והוא ראה אותנו מְשַׂחֲקִים בחוץ ואמר לו שבפעם הבאה יביא גם אותי.
אני לא מבינה למה רמי הסכים לצאת להביא מים והשאיר אותי עם האיש הזה לבד אחרי שאימא הזהירה אותי שבשום אופן אני לא אעיז להיות לבד עם מישהו שאני לא מכירה.

"בואי תרימי את השמלה" הוא אומר לי ואני מרימה אותה ומראה לו את התחתונים החדשים הוורודים שאימא קנתה לי.
"איזה יופי של תחתונים", הוא אומר, "תורידי אותם ונראה מה יש לך מתחת",
עכשיו העיניים שלי כבר התרגלו לחושך ואני רואה שהוא מסתכל עלי כמו הַזְּאֵב ששוכב במיטה של סבתא של כיפה-אדומה.
"אסור!" אני אומרת לו.
"זה בסדר," הוא אומר, "אני יעשה לך נעים".
הוא מכניס את היד לכיס, מוציא סוכריה ומושיט לי ואז מוריד לי את התחתונים בלי לשאול אותי. אני לא אומרת כלום ולא רוצה את הסוכריה שלו אבל לוקחת אותה מהיד שלו וחושבת שגם אבא מבטיח לי כל פעם שיהיה לי נעים ללקק לו את הבולבול שנהיה כמו מגדל ענקי. כשאני עושה את זה הוא נאנח ואני מרגישה שזה נורא נעים לו ואני בכלל לא מרגישה איך שזה מייבש לי את כול הרוק בפה והלשון שלי כואבת וגם לא מרגישה כלום שהוא מלטף לי באותו הזמן את הפושפוש. לאבא יש חבר, קוראים לו שמואל. תמיד שהוא בא אלינו הוא קורץ וצובט לי את הלחי וזה נורא כואב לי אבל אני לא אומרת כלום. לפעמים גם הוא בא איתנו למחסן ואבא אומר לי לעשות גם לו שיהיה לו נעים כי הוא חבר טוב שלו.
האיש המפחיד ניגש לשולחן ומזיז את כל הדברים ואז מרים אותי ושם אותי עליו ואומר לי להרים את השמלה ולפתוח את הרגליים. הוא פותח את הכפתורים בסרבל ומוציא את הבולבול הענק שלו שנמצא לי בדיוק מול הפרצוף. אני פותחת את הפה אבל הוא תופס אותו ומנסה להכניס לי בין הרגליים.

פתאום הדלת נפתחת והחדר מתמלא בבת-אחת באור. רמי נכנס. הוא סוחב את הדלי הכבד והמים משפריצים לכל הצדדים.
הבולבול הענק של האיש נהיה כמו סמרטוט והוא מכניס אותו מהר לתוך המכנסיים, מוריד אותי מהשולחן וצורח על שנינו שנסתלק לו מהעיניים. אולי הוא כועס על רמי בגלל שהוא מרטיב לו את הרצפה.
הרגליים שלי רועדות ואני בקושי יכולה ללכת.
בחוץ מחכות לנו אימא ודודה גֶרְדָה.
"איפה הייתם? אנחנו מחפשים אותכם כבר שעה! לא שמעתם שקראנו לכם?" אימא צועקת.
אני מנסה להרגיע את הקול שלי ומספרת מה שקרה.
"מישהו ראה את זה?" היא שואלת בקול מפחיד ואני בטוחה שהיא לא מאמינה לי.
"רמי בדיוק נכנס לחדר עם הדלי", אני אומרת.
"לא ראיתי כלום", הוא אומר.
"איך זה יכול להיות שלא ראית? נכנסת שעמדתי על השולחן!" אני אומרת אבל הוא מתעקש שהוא לא ראה שום-דבר. בהתחלה הוא לקח אותי לאיש הזה ואחר כך הוא השאיר אותי לבד אִתּוֹ ובסוף הוא משקר שלא ראה כלום ועכשיו אימא ודודה גרדה חושבים שאני ממציאה.

אני כל-כך צריכה חיבוק אבל אני ילדה רעה כי עשיתי מה שאסור ולא מגיע לי. אף פעם אני לא מקבלת ממנה חיבוק או נשיקה כי כל הזמן אני לא בסדר כי יש לי ידיים שמאליות. אני מנסה לעשות כמה שפחות אבל בשביל לא לעשות כלום לא מקבלים חיבוקים. בשביל זה צריך לעשות דברים טובים ואת זה אני לא אף-פעם לא מצליחה.
"מחר את לא הולכת לגן ובימים הבאים את לא מספרת כלום לילדים וגם לא לאסתר הגננת ולא לאף אחד". היא אומרת ואני נזכרת במה שהיא תמיד אומרת לי:
"מה שלא מדברים עליו לא היה ולא נברא!"

למחרת בבוקר, במקום לגן אני הולכת לחורשה על-יד הבית שלנו, נשכבת מתחת לָעֵץ שלי ורואה את שתי הצלקות שמתחת לכל אחת יש מין טיפות צהובות כמו דמעות. אחר כך אני מסתכלת למעלה על העלים שזזים כל-הזמן. האור מנצנץ לי בעיניים ואני סוגרת אותם ושמה-לב שבעצם הצלקות זה עיניים טובות שמסתכלות עלי ומתחת יש לעץ גם אף וּפֶה ופתאום אני שומעת קול משונה מדבר אלי:
"אני ראיתי מה שהאיש עשה לך".
"אבל אתה בסך-הכול עץ. אף-אחד לא יאמין לך".