חדר מיון

שלושה גברים מסיעים איש בכיסא-גלגלים דרך הדלתות הנפתחות. די לה במבט חטוף לקבוע שהם אחים – ההליכה המתנדנדת, תנועות הידיים העצבניות, הפנים שקועי-לחיים המזוקנים בשחור, הקולניות הצרודה שדוחקת באחות להביא רופא מיד כי הוא סובל מכאבי תופת ולא יכול לחכות עד שמיליון האנשים שיושבים כאן יגמרו. הגוון של שערם משתנה מאפור לשחור, מתאים את עצמו לעומק הקמטים החורצים את הפנים הכהות. ארבע כיפות שחורות משתלבות בו. היא תוהה מה קרה לאח שלהם. הוא היחיד שלא מדבר, רק פולט אנחות. מפעם לפעם נמלטת מתוכו זעקה קצרה שנבלעת בגניחות שלא מתעייפות. היא בטוחה שהגיעו מאחד המושבים בסביבה. בגדי-העבודה ותערובת של סרחון פרש ומזון עופות מעידים. מסקרן אותה לדעת מאיזה. עכשיו אמצע הלילה. הם בטח העמיסו כלובי עופות למשלוח, היא טווה את הרקע לעלילה, מצפה להתגלות הסיפור.
היא טובה בזה – להתבונן באנשים זרים ולפענח אותם, להמציא לעצמה את סיפוריהם.
כיסא הגלגלים מוצא את מקומו בשורה אחת עם הרבה כיסאות נוספים, משתלב בהמתנה המתמשכת.
היא קמה והולכת לכיוון השירותים. בדרך מעיפה מבט קרוב על האיש. המכנס הימני שלו מקופל. קצה של עצם מוקף טבעת אדומה בולט ממרכז השוק. הכאב שלו מכווץ לה את הבטן. היא מקווה שנתנו לו לפחות אופטלגין.

האוויר הוא בליל של צעקות, אנחות, מלל, צפצופים, מתח, דאגה, קוצר-רוח. מלמעלה רובץ ענן כבד של עייפות משוללת מענה. מידי כמה דקות פולשות לחלל קריאות ממערכת הכריזה.
היא הגיעה לכאן כמה שעות קודם עם הבן שלה, אבשלום. הוא חשש שהאגודל שלו הזדהם בעקבות ניתוח שעבר כאן, בבית החולים, אחרי שכמעט נכרת על ידי מסור חשמלי.
היא רואה אותו מצליח לפייס פעוטה שצורחת לאחר שאחות תקעה בה מחט. יש בקול שלו קסם שאמה המותשת לא מצליחה לגייס. משם הוא עובר להקשיב לבכיו המתלונן של איש זקן שהגיע לכאן עם שָׁכֵן כי הבנים שלו מחרימים אותו ואין אף-אחד בעולם שאכפת לו ממנו. איך יכול להיות שבנה מקשיב לו בלב פתוח כשאצלה צץ מיד סיפור – שהוא בטח הרוויח את היחס הזה כי היה אבא גרוע, אולי שיכור, אולי אלים, אולי מתעלם, מבלי שיהיה לה בדל של רְאָיָה?!

המולת המלל הופכת לשקט מתוח כשהדלתות נפתחות בפני צמד גברתנים במדים אפורים. הם אוחזים בכל אחת מידיו האזוקות של איש קטן, לא צעיר, שדם מסתיר את פניו ועינו האחת חסרה. הוא מתקשה לעמוד בקצב שהם מכתיבים לו כשהוא גורר את השרשרת שמאפשרת לרגליו לנוע. היא שומעת מלים בערבית לחושות בצליל פקודה. הצוות מְפַנֶּה שלושה כסאות לטובתם. היא לא מסוגלת להסיר את מבטה מהחורבן שפעם היה פניו של האיש הזה. כנראה שההשתתפות בתחושת העוול עוברת מלבה אל האדם שיושב מולה במכנסיים שחורים ישנים וחולצה ירוקה מוכתמת בדם, כי עינו האחת מישירה לעברה מבט והוא מפנה אליה את שתי כפות ידיו במחווה של תחינה. היא מתבוננת בנציגי הרשות, מחפשת על גופם סימן לאלימות שאולי הופנתה כלפיהם ועשויה לשמש להם הצדקה. מדיהם חפים מכל פגע. משהו בה מצווה עליה לגשת אליהם ולשאול מה הסיפור. בה-בעת, ממקום עמוק בבור תודעתה עולה באוב הקול של אימא שלה: 'אם תהיי ילדה רעה יבוא שוטר ותראי מה הוא יעשה לך!'. עכשיו היא יודעת מה הם עלולים לעשות לה והיא נותרת לשבת מאובנת, מפנה את מבטה ממנו.