מאוחר מדי

כשהייתי ילדה קטנה אני זוכרת שהיה לנו בשכונה אדם מבוגר שהיה מוכר נעליים , לא היה לו כסף.
בהתחלה זה כאב לי אבל ילדים מהשכונה סיפרו לי סיפורים עליו ועל כמה שהוא מפחיד.
הם אהבו להרגיז ולהציק לו. ואני כמו סתומה אמנתי להם וצחקתי עליו יחד איתם.
אבל הוא לא היה אדם רע, הוא רק היה בודד ואני כועסת על עצמי על אותן שנים שצחקתי.
כי עכשיו האדם נפטר ואפילו לא יכולתי לבקש סליחה.
למען האמת הוא נפטר לפני שנה אבל נזכרתי השבת ופשוט התחלתי לבכות ולקוות שהסליחה שלי הגיע אליו.
ועכשיו זה פשוט מגיש לי רע כאילו אני בנאדם רע.
אני באמת מקווה שהוא סלח לי שם למעלה…