מה קרה לך, ילדה? אזהרת טריגר!

"מה לך בחוץ ילדה, מנוח לא מצאה רגלך.. ציפור פצועה חזרי אליי ושובי לביתך" מילותיה של דליה רביקוביץ בביצועו של שם טוב לוי חרוטים לי בזיכרון היטב, כשיר העצוב ביותר ששמעתי מעודי. ימים לפני שאחד מהחבר'ה בקיבוץ התאבד, הוא נוגן אצלי בטייפ הישן שאמא קנתה לי.
הפעם האחרונה שאחי הרביץ לי הייתה לא כל כך מזמן. הוא גדול ממני בחמש שנים. הוא חזר בתשובה והפך חרדי מכף רגל ועד ראש-לפחות כך זה נראה מבחוץ. מבפנים, טוב, כנראה שלא.
הוא לא כל כך חרד להרביץ.
בילדותי אחי נהג להתחכך בי במכוון, ללטף חפצים בצורה מינית ולאותת לי בכל מיני דרכים מיניות כולל עם הלשון וכולל הערות מיניות על הגוף שלי. ולהציק לי באופן קבוע. אם הייתי מתמרדת הוא היה תוקף אותי במכות. לא אחת ולא פעמיים היו משיכות בשיער, מכות קשות הצלפות עם מגבת ופעם אפילו השכנים הזמינו משטרה אחרי שהוא כמעט זרק אותי מהחלון. קטנה הייתי כשהרים אותי בכוח וצרח לי באוזניים.
הוא היה צורח ממש חזק ודופק על השולחן בכוח בלתי נגמר של רוע לב.
לפעמים יש קטעי זכרונות לא ברורים, אחד בלילה שהוא נשכב מעליי.. וזכרונות שהוא נכנס לחדר שלי בלי סיבה ברורה.. לפעמים יש זכרונות של התנועות המגונות שהוא היה עושה.
אני נגעלת מעצמי לפעמים.. למרות שאני לא צריכה.
טראומות אחרות התערבבו עם הטראומות האלה. הרגשתי אשמה ובושה בחיים בלי סוף, כך מה שעשיתי נראה לי כמו פגיעה באדם אחר, בזמן שאני בעצם זו שנפגעתי.
אח שלי עבר צינתור כשהיה תינוק וכך הצילו את חייו- אבל אין לו באמת לב.
בגלל האהבה הגדולה והאינסופית של אמא שלי כלפיו וחוסר ההתערבות שלה במעשי הזוועה והתעללות, ההתעלמות מהזעקות שלי.. גרמו לי להתכחש למה שקורה לי ולא להבין שבעצם קורה דבר נורא ואיום בבית.
לכן תמיד פעם אחר פעם ניסיתי ליצור מערכת יחסים בריאה עם אחי שלא צלחה מעולם. אח שלי- פסיכופת. לא כדרך להעליב בן אדם- אלא דרך להסביר כמה חולה הוא בגלל שהוא פגע בי בדרכים כל כך איומות.
ובשיחת הטלפון האחרונה, שקרתה לפני המכות האחרונות בביקור שלו- הוא הודה בהכל ואמר לי "האמת היא הדבר הכי חשוב, לא?" כדרכם של חרדים לומר, כנראה.
זה קרה מהילדות ועד לא מזמן, והנפש שלי התפרקה לרסיסים.
אין צורך להסביר שאבא שלי לא היה כלל בתמונה.
עכשיו אני בסדר, זה המשפט הקבוע שלי, אבל לא תמיד בסדר היא האמת. לפעמים הכל מאוד לא בסדר. זה תהליך ארוך, מסע ריפוי ומלחמה יומיומית על עצמי.
מעולם לא סיפרתי את זה לאנשים, גם בגלל האיום מהבית שאסור לספר, וגם כי מצבי היה כל כך קשה שלא יכולתי לתקשר כמו בן אדם, עם אף אדם. הלוואי שאלוהי החרדים יעשה איתו משפט וידון אותו.. לעונש. וחוץ מזה שהסביבה הייתה מאוד לא מקבלת במקומות שבהם למדתי או בצבא ואחרי.. לכן לא היה את מי לשתף.. היו בעיקר צעקות בכיתה של המורים ולא הצלחתי להתחבר לילדים אי נערים אחרים.. מן הסתם.
הלוואי והגוף ישכח
הלוואי והראש ישכח
יש עוד חיים לפנייך
ילדה.. שכבר לא ילדה