מעשה בתרנגולת

אני מטפסת בקושי את המדרגות הגבוהות של האוטובוס.
לפני שבועיים בא דוד אריה בטנדר שלו לְחָיְפָה להביא ביצים לתנובה ובאותה הזדמנות לקח אותי אליהם לכפר. אימא הגישה לו קפה מציקוריה עם אבקת חלב וסכרין וגם חתיכה של עוגת תפוחים שהיא אפתה מקישואים ואבקת-ביצים וסוכר-חום עם חוטים מהשק.
היא החליטה שאני צריכה להיות בכפר כמה ימים, לתפוס קצת צבע ולאכול כמו שצריך, לא את הדג פילה שיש לו טעם כמו שמן-דגים שצילה הגננת מאכילה אותנו כל-יום בכפית. אנחנו פותחים פה גדול כי מי שלא בולע – העצמות שלו יהיו רכות כמו מרגרינה.
כבר חודש אימא מנדנדת לאבא שכשייסע להחזיר אותי, יביא מדוד אריה תרנגולת.
"הילדה צריכה לאכול ביצים שיש להם חלבון וגם ויטמינים. היא תכּף הולכת לבית-ספר ותראה אותה – רבע עוף. איך היא תגדל מהאוכל שאי-אפשר להכניס לפה שזה מה שמקבלים עם התלושים?!"
בכפר היה ממש נהדר. אני ושרהל'ה, הבת-דודה שלי, שיחקנו עם הבובות שלה, התרחצנו בבריכה עם הברווזים והשפרצנו אחת על השנייה מים מהצינור שמשקים את הגינה. בסוף אבא הגיע עם סל גדול. הוא ודוד אריה הלכו ללול, הכניסו פנימה תרנגולת שמנה וסגרו את הריצ'רץ' כמעט עד הסוף, השאירו לה רק פתח קטן בשביל אוויר.
המון זמן אנחנו מחכים עד שהאוטובוס מגיע. אבא לוחש לי באוזן ללכת עד הסוף כי שמה יש פחות סיכויים שיתפסו אותנו. באוטובוס צפוף נורא וחם. אני כל-הזמן מסתכלת על הסל שזז כמו התינוק בבטן הענקית של אימא ולא יכולה להפסיק לחשוב על התרנגולת המסכנה שבטח אין לה בכלל אוויר לנשום. בדרך אני נזכרת בסיפור שצילה-הגננת סיפרה לנו על האיש שקנה תרנגולת והתברר לו שכל בוקר היא מטילה ביצה מזהב.
בסוף אני נרדמת וחולמת שבבוקר התרנגולת מטילה ביצה ואימא מרתיחה אותה עשר דקות וכשאני מקלפת אותה, במקום ביצה קשה רגילה, יש שם ביצה קשה מזהב שאני לא יכולה לאכול.
פתאום האוטובוס נעצר ואני שומעת דיבורים ומתעוררת. הנהג פותח את הדלת, נכנס שוטר ודורש מכולם לפתוח את התיקים והסלים בשביל לבדוק שאין שם אוכל שקנו בָּשוּק-שחור. אבא דוחף את הסל עם התרנגולת מתחת לספסל, מאחורי הרגליים שלו, אבל בדיוק שהשוטר מגיע אלינו שומעים קוֹ-קוֹ-קוֹ מתחת לספסל. השוטר דורש מאבא לקום. ברגע שהוא פותח את הסל התרנגולת בורחת ומתחילה להתרוצץ באוטובוס ולקרקר ולקפוץ על האנשים ולעשות קקי בכל מקום. באוטובוס נהיה צעקות ובלגן שלם. בסוף מישהו מצליח לתפוס אותה ולהכניס בחזרה לסל ונותן לשוטר. הוא דורש מהנהג להסיע אותנו ישר לתחנת-המשטרה.
אנחנו בבניין גדול שבתוכו מלא שוטרים במדים. אני נורא מפחדת מה יעשו לאבא כי תמיד אימא מפחידה אותי שאם אני אהיה ילדה רעה היא תקרא לשוטר ואני כבר אראה מה הוא יעשה לי. אנחנו מחכים המון זמן עד שקוראים בשם של אבא. הם שואלים אותו המון שאלות וכותבים תלונה. אחר כך נותנים לו דף.
"אוי-וועי, חמש לירות – חצי משכורת אני צריך לשלם להם!" הוא לוחש לי, "אימא תהרוג אותי".
'כאילו זה לא היה רעיון שלה, כל העניין עם התרנגולת', אני חושבת אבל לא אומרת כלום כי הוא בטח מספיק עצבני גם ככה.
לפני שאנחנו יוצאים אבא מתקרב לשוטר שתפס אותנו באוטובוס ואומר לו בשקט:
"אדוני השוטר, אם כבר לקחת לנו את התרנגולת, לפחות תטגן לך כל בוקר חביתה, או שתעשה ממנה מרק לשבת, לא חבל?!"