סיפורים של טנקיסט לשעבר

סיפור מתורגם מרוסית

לעיתים קרובות, סביב שולחן או סתם בטבע עם שיפודים על האש, אנשים מתחילים לספר סיפורים. גם אני, בחברת חברים, נזכר מדי פעם בכל מיני חוויות משירותי הצבאי. ומכיוון ששירתתי לא בצבא הרוסי אלא בצה"ל, עבור הקורא הרוסי הסיפורים האלו עשויים להישמע פחות בנאליים ממה שהם נשמעים לישראלים.
השירות שלי היה באמצע שנות ה-90, בתקופה שאחרי מלחמת לבנון הראשונה, כאשר בדרום לבנון הוקמה "רצועת הביטחון". כפי שאתם מבינים, מטרת הרצועה הייתה פשוטה: למנוע חדירה של מחבלים מגבולות הצפון לשטח ישראל. ואפשר לומר שהיא עמדה במשימה הזו בצורה לא רעה בכלל.
הגעתי ללבנון בתחילת 1995, בתקופה שבה עוד "נתנו לחיזבאללה בראש", איך שאומרים. בכל עימות, החי"ר שלנו כמעט תמיד יצא כשידו על העליונה, ומספר לוחמי חיזבאללה לא עבר את ה-400. אפילו המארבים שהם ניסו לפרוש מדי פעם הסתיימו עבורם כרגיל — רע.
ואז הגיע הרמטכ"ל, אהוד ברק (או כפי שקראו לו חיילים — "בָּרַח"). קודם הוא איבד את היוזמה, ואז פשוט הוציא את הכוחות מלבנון במהירות שלא נראתה מאז שצבא ברה"מ נסוג מאפגניסטן. אבל נעזוב — רקע היסטורי קצר.
ב"רצועת הביטחון" היו פזורות מָוָוצבים — בדרך כלל במקומות מוגבהים. שם היו מבנים למגורים, עשויים לרוב ממתכת — שבקיץ היו מתחממים כמו תנור. בסמוך הייתה גם חדר אוכל ומבנים לוגיסטיים אחרים. הכול היה מוקף בחפיר עמוק, תעלה, וגדר תיל ("אֵגוֹזָה").
היו גם מנהרות תת-קרקעיות, שם אוחסנו תחמושת, וניתן היה לנוע ביניהן סביב המוצב. הן שימשו גם כמקלט מפני הפגזות מרגמה. במוצב שלנו, שנקרא "כרכום", בצפון לא הייתה תעלה רציפה — שם היה מעבר לטנק. בהטנק הזה — אני, המספר שלכם — הייתי נוהג בו מדי לילה, כאשר היינו יוצאים למארב. כל לילה יוצאים — וכל בוקר חוזרים.
אגיד מראש: הטנק שלי לא היה מרכבה, אלא אמריקאי מדגם M60 — שבצה"ל נקרא "מגח 6". הטנק הזה, בזמנו, לא היה רע בכלל. אבל בתקופה שאני מדבר עליה, הוא כבר נחשב מיושן. הוא נפרץ בקלות על ידי טילים כמו "סאגר" ואפילו יותר על ידי "פאגוט" — טילים נגד טנקים ברה"מ.
בלבנון, לא השאירו את אותן יחידות יותר מדי זמן באותו מוצב. הייתה רוטציה כל 2–3 חודשים — כדי שלא נחליד. בדרך כלל היא עברה בשקט: כוח אחד יוצא, כוח אחר נכנס.
אבל ההחלפה שלנו התחילה בהפתעה. הכוח שעמד לעזוב הותקף בטילים נגד טנקים. טווח הירי היה בדרך כלל בין 500 ל-2000 מטר — המרחק האידיאלי ל"סאגר" ו"פאגוט". למזלנו, אף אחד לא נפגע. אבל בשבילנו — זו הייתה תזכורת שלא להירדם בסוף המשמרת.
במוצב (מהנקודה הזו אקרא לו פשוט "מוצב") גרנו יחד — צוות הטנק וחיילים מיחידות סיוע. לא הייתה אצלנו שום היררכיה דרמטית או "דֵדוּת" — לא היה מקום לדברים כאלה. מפקד הטנק היה קצין (ואני הייתי הנהג). זה היה מקובל בלבנון — בניגוד לשגרה, שבה מפקד טנק הוא לרוב סמל בוגר קורס מפקדי טנקים. היחס אליו היה חופשי, בלי נוקשות, אבל פקודות — מבצעים בלי ויכוח.
כמו שכבר כתבתי, כל לילה יצאנו למארב — כ-800 מטר מהמוצב. בחרו בכל פעם מקום אחר, אבל תמיד כזה שניתן לצפות עליו מהעמדת תצפית — עם אמצעי ראיית לילה ואופטיקה חזקה.
במהלך הלילה תצפתו שניים — ושניים ישנו. לרוב — המפקד והנהג היו ערים, המטען והתותחן ישנו. למה ככה? כי המטען יכל במקרה חירום להחליף את הנהג, והתותחן יכל להחליף את המפקד.
כל אחד החזיק מעמד בלילה בדרכו. אני, למשל, אכלתי שוקולד, אגוזים ונקניק מעושן — שסיפקו לנו בכמויות כאלה שהשאר כבר לא יכלו לראות את זה בעיניים. וגם שתינו קפה בלי סוף — קומקום שעובד על הסוללות, ככה שכל הלילה שתינו.
כך עברו הימים — כלומר, הלילות. והלילות של פברואר בישראל יכולים להיות קרים מאוד. לפעמים גם ירדו גשמים. הטנק היה ישן, והפתח שמעליי (בתור נהג) דלף. מים טפטפו לי על הצוואר — לא תענוג גדול. אז החלטנו לכסות את הפתח בבד ברזנט. כיסינו חזק — אפילו את הפריסקופים כיסינו בלי לשים לב.
ואז, בלילה אחד, לקראת בוקר, כשכבר סיימתי את המשמרת וחזרתי למקומי, הגיעה קריאה מתצפית: קבוצת מחבלים מולנו — הם ראו אותם לפנינו. המפקד שלי פעל מיידית — אבל שכח מהברזנט.
פקודות בקשר עפו — התותח יורה, אני נוסע אחורה ומפעיל מיסוך עשן. אני נוסע אחורה כמעט בעיניים עצומות — בכביש הררי צר. המפקד נותן תיקונים בקשר, ורק בזכותו לא עפנו מהכביש. ואז פקודה חדה: "עצור!" הטנק קפץ ונעצר — 5 ס"מ מקיר בטון.
בזמן הקצר שברחנו לאחור — הספקנו לירות 14 פגזים נפיצים. וכמובן שפגענו — אבל לא בכולם. אחרי הירייה הראשונה הם התפזרו לכל הכיוונים. ועל הברזנט שסגר לי את הפריסקופ — העדפנו, כמובן, לא לדבר יותר מדי…
עברו בערך שבועיים.
באחד מהימים הרגילים האלה, כשנחנו אחרי משמרת לילה, פתאום קיבלנו התרעת חירום.
כמה קילומטרים מהמוצב, מנקודת תצפית, זוהו שתי קבוצות קטנות של מחבלים.
אנחנו, בליווי חי"ר (שהוביל אותנו בנגמ"ש), מיהרנו לעבר המקום שבו הם נצפו.
הטנק נסע במהירות מלאה, הזחלים בקושי אחזו באספלט, ואני, כנהג, ניסיתי לא לדרוס בטעות איזו מכונית של תושבים — הדרך עברה ממש דרך כפר.
הנסיעה לקחה מעט זמן, והגענו לאזור היעד.
מכיוון שהקואורדינטות המדויקות כבר היו ידועות, הטנק החל לעלות לעמדת ירי — בדיוק מול המיקום המשוער של המחבלים.
ואז — המנוע כבה.
הטנק החל להתגלגל לאחור וירד מהסוללה.
למען האמת, זה עוד היה לטובה: טנק עומד הוא מטרה מושלמת.
ניסיתי להניע שוב ושוב, אך ללא הצלחה.
בינתיים, באוזניות — ממש קרקס אווירי: הוראות ופקודות מקצינים מכל הדרגים, שדיברו דרך המפקד שלנו — כי לשאר לא הייתה תקשורת חיצונית.
היו לי כבר שנתיים שירות באותו זמן, והבנתי די מהר: המנוע מת סופית. תוצאה טיפוסית של נסיעה על אספלט.
הפיקוד כנראה הגיע לאותה מסקנה.
וטנק בלי מנוע — זה סתם גוש מתכת. המצברים מתרוקנים, התותח לא עובד, אין שום תזוזה.
הגיעה פקודה: לעזוב את הטנק ולהצטרף לחי"ר.
ולמחרת — להביא מנוע חדש מהבסיס הטכני, יחד עם מנוף ושתי קבוצות של טכנאים.
הביאו את המנוע דרך חצי מדינה, ואז — תחת אבטחה — דרך כל אזור הביטחון.
עד אז, היינו צריכים לאבטח את עצמנו וגם את הטנק.
למזלנו, תצפית מהמוצב כיסתה אותנו.
העבודות החלו כבר בצהריים.
הביאו את המנוע, מנוף, טכנאים.
וכמובן — לפי "סטנדרט ההפתעות" הישראלי — הופיע מפקד פיקוד הצפון עצמו, עם אבטחה מיחידת עילית.
כנראה שהמקרה הוכר כחריג.
העבודה התחילה לבעור.
הטכנאים עבדו בקצב לא אנושי — או מפחד מהמחבלים, או מפחד מהגנרל.
תוך שעתיים בלבד, המנוע הישן פורק, החדש הותקן, והשריון חוזק.
כבר חשבנו בראש על החזרה לבסיס…
…כשלפתע הגנרל החליט: אם הטנק שוב כשיר — שישאר בעמדה לעוד לילה אחד.
בכנות — קשה לחשוב על רעיון גרוע מזה.
קודם כול, עשינו שם רעש לכל האזור.
שנית, העמדה שהגנרל בחר הייתה פשוט גרועה.
עמדנו במדרון של הר, במקום שבו נפגשו שני ערוצים.
הטנק היה חשוף לחלוטין.
ועוד הוצב בזווית חדה אל הערוץ.
אם היו יורים עלינו טילים — כנראה לא היינו מספיקים אפילו לזוז.
שמתי סלעים מתחת לזחלים כדי שהטנק לא ידרדר, אבל בכל זאת הייתה תחושה שהוא עומד להתגלגל לתהום בכל רגע.
ביום, החי"ר המשיך קדימה, ונשארנו לבד לגמרי.
התחלפנו בשמירה, כמו תמיד.
עליתי למגדל וצפיתי בשטח עם מכשיר לראיית לילה, המפקד צפה מבפנים דרך אופטיקה רגילה.
הטנק עמד בזווית כל כך חדה קדימה, שפחדתי ממש להחליק מהצריח.
בכנות — רק מזל גדול מסביר למה אף אחד לא ירה עלינו לפחות עם מרגמה.
למחרת בבוקר, סוף סוף ירדנו מהעמדה ובתחושת הקלה עצומה חזרנו חזרה — לכיוון המוצב…
(המשך יבוא)