תמימות של ילד- פרק 1

הוא הסתכל עליי בעיניו התמימות. ראיתי שמשהו מציק לו- אבל שתקתי. ידעתי שהוא אף פעם לא יאמר. לא כי לא רצה- כי לא יכל. האם אי פעם ישבת וחשבת על כמה העולם אכזר? הילד הזה לא. שיער בהיר וגלי, אף קטן שרק עזר לי להבין בן כמה הפעוט. אבל עיניו- כאילו ידעו הכל. הוא ידע מה רציתי לאמר, מה אמרתי, מה אני אומרת. אף פעם לא חשבתי שמישהו כל כך קטן יבין, הרי המבוגרים, אלו שכבר ניסו והצליחו, לא הבינו. הוא הנהן במין מבט חם, כאילו שמבין את מה שיש על ליבי. עוד לא אמרתי מילה, אבל הוא השעין את ראשו על כתפי החשופה, וחיבק אותה. ידע שאני צריכה את זה. הוא הסתכל על הכתף שלי וחייך. "גם לאמא שלי יש את אותה אחת" הוא אמר וצחק. פתאום כששמעתי את קולו- הבנתי הרבה. הוא צעיר, אך מבוגר. כאילו סבתא של סבתא שלי בתוכו. הסתכלתי עליו וחייכתי. לא הכרתי אותו אבל הוא הכיר אותי. הוא הניח את ראשו עוד פעם, ואמר "אמא שלי תכף תבוא. רוצה לבוא איתנו לגלידה?" המשפט הפשוט הזה הוא כל מה שהייתי צריכה בשביל להבין שיש עוד אנשים טובים. עניתי לו "זה בסדר", למרות שרציתי. אמא שלו הגיעה. הניגודיות הפתיעה אותי, כמו שתמיד קורא לי בעולם הזה. טוב ורע- מבוגר וצעיר- עמוק ופשוט. אתם בטח יכולים לנחש. היא הגיעה במין מבט מתרומם, שיער אסוף בגומייה שחורה, מעיל בצבע אפור וטיץ צמוד-צמוד שחור. רק מהמראה שלה הילד הקטן הזיז את ראשו מכתפי. הוא פחד. ואז הבנתי למה ראיתי מקודם משהו מציק בעיניו- זאת היא. כל מה שרציתי לעשות זה לקחת אותו, לעטוף אותו, לחבק אותו. לאמץ אותו. כאילו לא מגיע לו רוע- מגיע לו שלווה. הרי כולנו חושבים שאנשים מקלקלים אחרים. ואולי בגלל שהיא רעה היא תעשה לו טוב? אולי היא לא רעה? היא הגיעה ומייד לקחה אותו מהספסל. היא נעצה בי מבט ושאלה, "מה הוא הפריע לך? באמת, רוי." היא הסתכלה עליו במבט אכזרי. "ל-לא, לא הפריע" ניסיתי להשתדל אך לשווא. "מצטערת מראש, פשוט הלכתי לסדר משהו בבנק ולא שמתי לב שהוא נשאר בחוץ" . המשפט הזה העביר בי צמרמורת. איך אפשר לשכוח את הילד שלך? איך אפשר לשכוח את הילד המקסים שלך? ואיך הוא היה כל כך רגוע כשאיבד אותה? "א-אין בעי-יה" עניתי בצביעות, למרות שרק רציתי לצרוח עליה. היא הסתובבה והלכה. רוי סובב את ראשו אליי, נפנף ועשה מין הדמייה של גלידה. הבנתי מה הוא רוצה. התחלתי ללכת לכיוון הגלידה, שכחתי בכלל מהמטרה לשמה הגעתי לספסל ההוא. הגעתי מהר מאוד, וכשהתיישבתי שם, המכונית הכסופה של רוי והאמא-הרעה-לא-רעה שלו הגיעה. קניתי גלידה, במלא הייתי רעבה. אמא של רוי עזבה אותו ונכנסה אל החנות. עוד פעם- לא שמה לב. רוי בא והתיישב לידי. "אמ-מא שלי קק-ונה לי גגלידה!" הוא אמר בהתלהבות. חייכתי אליו במין חיוך של הבנה. העיניים שלו עדיין דיברו בעד עצמם. "אפשר ליק?" הוא שאל ופתאום כל התמימות והילדות שבו פרצה. "כמובן!" ונתתי לו את הגלידה שלי. הוא חייך. הוא החזיר לי את הגלידה וחייך, עוד פעם. ואז, דווקא אז…