סליחה

"החזקתי חזק ביד של רוחל'ה. היינו דחוסות בתוך המון ילדים שרצו אחוזי טירוף תחת איום אלות וכלבים. הקולות בגרמנית ברמקולים פקדו על כל הילדים להגיע לכיכר המרכזית. מהיידיש שהכרתי הבנתי שהם אסרו על המבוגרים ללוות אותם. רוחל'ה הייתה אז בת שמונה ואני צעירה ממנה בשנה אבל היא נולדה חולנית ובתנאי החיים הקשים בגטו, שלוש משפחות בחדר בלי אוויר ואור, בלי תרופות ותמיד רעבים, המצב שלה החמיר. כְּשֶׁשּוּלַחְנוּ אל הבלתי נודע הורי התרו בי שאשמור עליה מכל-משמר. הכיכר הייתה מלאה עד אפס מקום. שורת משאיות חנתה בצד".

היא יושבת זקופה על הבמה . פניה אינם מסגירות את גילה. איפור עדין מבליט את התואם. עיניה הירוקות מקרינות על השומעים מבט חם מתוך עפעפיים עצובים. קווצות שיער חומות מציצות משוליו של כובע שחור. חצאית שחורה מכסה ברכיים צמודות. חולצה בגוון קרם רכוסה עד לצווארה החף מעדיים. השרוולים מכסים זרועות שלובות. דיבורה רהוט, כאילו היא משננת טקסט שלמדה בעל-פה.

"פתאום נפתחה דלת ואישה תפסה אותי, מושכת בכוח פנימה ונועלת אחרי את הדלת. באותו רגע גיליתי שרוחל'ה איננה אתי! צעקתי על האישה שתפתח לי, שאני חייבת למצוא את אחותי, אבל היא שמה לי יד על הפה, סחבה אותי בכוח למרתף ונעלה אותי. מבעד לחושך ולקור המקפיא שמעתי את קולות המנועים רועמים ואחר-כך מתרחקים, מפנים מקום לדממת מוות. אחרי זמן שנדמָה לי כמו נצח שמעתי את קול המפתח מסתובב במנעול. האישה סיפרה שלקחו את כולם.
'איך קוראים לך, ילדה?' היא שאלה,
'חיה', עניתי וכל הזמן חשבתי על רוחל'ה שלא ידעתי איך היא תחזיק מעמד במקום החדש בלעדי.
'עכשיו את צריכה לצאת ולחזור הביתה. תסתכלי מסביב איך שאת הולכת ותתחבאי אם תשמעי קולות או צעדים. אני מאחלת לך שיהיו לך חיים ארוכים, כמו השם שלך!' היא פתחה את הדלת למרווח שאִפְשֵׁר לה הצצה בכל הכיוונים ודחפה אותי החוצה.

'איפה רוחל'ה?! איך חזרת בלעדיה? איך דאגת רק לעצמך ולא חשבת עליה?!'
זאת הייתה קבלת הפנים שזכיתי לה כשנכנסתי הביתה. הורי לא ברכו 'הגומל' על זה שחזרתי. ידעתי למה – כי לא הגיע לי להינצל אחרי שלא החזקתי את היד של רוחל'ה מספיק חזק. האשמה על שלא הצלתי את אחותי לא מרפה ממני".

כמו עוֹלֶה באוב אני שומעת את קול אמי מוכיח אותי על שאחותי הקטנה היא תינוקת טובה ושקטה ואוזני הזיכרון שלי חוזרות ומשננות מה ששמעתי אין-ספור פעמים – 'כשהיית תינוקת בכית כל-כך חזק שבעלי-הבית שלנו דרשו שנעזוב את המרתף שגרנו בו'. אני חושבת על מעיין הדמעות שחרב מאז ועל הלב שלי שנאטם בפני כאביי.

חיה מספרת איך הוסתרה במרתף מחשש שהנאצים יגלו את הילדה היחידה שנותרה, עד שהוברחה מהגטו.
"כשאמי נפרדה ממני הטביעה בזיכרוני את צוואתה – 'תזכרי שתי מילים: 'שמע ישראל'. את כבר תדעי מתי יהיה מותר לך להגיד אותן'".
היא ממשיכה ומספרת על שלוש השנים שעברו עליה כילדה מופקרת שמתגלגלת ברחובות שורצת כינים, חולה ומזת רעב, נאספת לבית-יתומים זה או אחר ובכל אחד עוברת מסכת התעללויות שמאלצת אותה לברוח.
"בכל פעם שהשלג התחיל להתמוסס, העצים שבו ללבלב והציפורים מלאו את האויר בציוצים, לא האמנתי שעוד חורף עבר ונותרתי בחיים. שרדתי מרגע לרגע, נלחמת על קיומי כילדה נטולת זכות-קיום, ילדה של אף-אחד. לא נתקלתי בשום מחווה של חמלה או נדיבות. למדתי על בשרי שלרוע אין גבולות אבל יש לו אין-ספור פנים. נאחזתי בחיים בזכות ברכתה של אותה אישה מופלאה שהצילה אותי בגטו כשאני מאמינה בשם שנתנו לי הורי כמו בקמע.

כשעליתי לארץ עם קום המדינה הייתי בת שלוש-עשרה. צמד המלים 'שמע-ישראל' וזיכרון זקנו הארוך הלבן של סבי גרמו לי לבחור להתחנך בפנימייה דתית. הייתי ילדת רחוב מרדנית חסרת דרך-ארץ. שם למדתי מחדש לא רק את הַטְּקָסִים שהכרתי מבית אבא אלא את המצוות שניתנו לנו על ידי אלוקים ואת ההיסטוריה של עמנו. אימצתי תורת-חיים שכללה תפיסת עולם, כללי מוסר שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. מה שהיה חשוב עוד יותר, הבנתי שאני חלק מהעם שהשם בחר בו והועיד לו את הארץ הזאת שמוטל עלינו בתוקף ציווי אלוקי ליישב אותה מחדש. הבנתי שרק דבקות אדוקה באורח החיים הדתי-ציוני תכניע את הילדה המרדנית שרדתה בי. הפכתי את הפראות שבתוכי לנחישות.
השקעתי את כל מרצי בהשלמת החסרים בהשכלה ובסופו של דבר סיימתי את לימודי התיכוניים בהצטיינות. את המשך דרכי האקדמית והחינוכית עשיתי בסיוע נשמות טובות ובעלות השפעה וכשהתחלתי להוכיח את עצמי התקדמתי בזכות המוניטין.

השואה הוכיחה לנו את הכורח במדינה עצמאית וצבא חזק שייתן לנו תחושת ביטחון. קיים רוע עמלקי שמצווה עלינו להכריתו. בדורנו הוא מגולם על ידי הנאצים יימח שמם והפלסטינים שחברו אליהם תחת הנהגתו של הצורר חאג' אמין אל חוסֵני שעשה יד אחת עם היטלר בניסיון להשמיד אותנו כי רצה את כל הארץ הזאת למי שהתיישב בה אחרי שגלינו ממנה וסירב להכיר בזכותנו עליה. חסידיו הרבים ממשיכים בדרכו. כשבגרתי נדרתי לקיים כתשובה נחרצת להיטלר את הפסוק מספר שמות פרק א':
'…וכאשר יענוהו כן ירבה וכן יפרוץ'.
נישאתי לאליעד אזולאי, איש של תורה ועבודה שמרבה לקיים מצוות מתן בסתר, ויחד הבאנו לעולם שלושה ילדים שבע"ה הולכים בדרכינו. הם הולידו לנו ולעם-ישראל עשרה נכדים ונכדות שמניבים דור הולך וגדל של נינים. כולם מגשימים חיים ציוניים דתיים שמעוּרים בתרבות הישראלית ותורמים את חלקם לשגשוג הכלכלי של המדינה שלנו. ההצלחה שמאירה לנו פנים בכל תחום היא אות שאנחנו מגשימים את הדרך שהקב"ה התווה לנו".

בעודי מקשיבה לה צצה בי תובנה שמה שחוויתי בילדותי היה שואה פרטית נטולת יחסי-ציבור שנעדר בה קו שהפריד בין הטוּב והרועַ של האנשים שהביאו אותי לעולם, דאגו לרווחתי והגנו עלי אך בצד זה נצלו את עליונותם ומרותם ופגעו בי. לשואה הפרטית שלי לא היו מלים, רק ציווי מאיים לשתוק ולשכוח. באותם ימים תפקידם של השוטרים לא היה להגן על ילדים חסרי ישע ממה שקורה להם בתוך המשפחה. הם שימשו איום להענשתם במקרה שיהיו ילדים רעים. היו אלה שנים של חוסר מודעות ציבורית והתעלמות ממצוקותיהם של ילדים בגני-הילדים ובבתי-הספר. נעשיתי מודעת לזוועה רק עשרות שנים אחר-כך, כשהצלחתי לשלוף מנבכי השכחה אירועים שהודחקו לשם. אולי היו אלה החללים הגדולים בזיכרונות הילדות שדחפו אותי ללמוד היסטוריה ולעסוק בה, לנסות להבין תהליכים, הֶקְשֶׁרִים והשפעות גומלין בין אירועים, לחקור איך דבר מוביל לדבר.
למדתי לדעת שעָם הוא ציבור המורכב מבני-אדם ודחפים ורגשות אנושיים של מנהיגים מכתיבים מהלכים היסטוריים ומעצבים דעת קהל. אני יודעת שמה שהביא לעליית היטלר לשלטון היה חוזה ורסאי שהטיל על גרמניה תנאי כניעה משפילים ועול כלכלי שמוטט אותה, שהלקח שנלמד מכך על ידי בנות-הברית כשהסתיימה מלחמת-העולם-השנייה אִפְשֵׁר לגרמניה ההרוסה להשתקם כלכלית ולקחת על עצמה מחויבות לדאוג לקורבנות השואה. אני נזכרת איך בילדותי הוטל חרם על כל מה שהיה גרמני ואיך הצלחנו לסלוח לגרמנים מבלי לשכוח את פשעיהם של הנאצים כי השכלנו להבין שהשואה הייתה אירוע היסטורי, מפלצתי מאין כמותו, אך לא מהות בלתי משתנה המכתימה את כל העם הגרמני לעולם ועד.

***

לסיפור הזה אני נחשפת לראשונה בשנת 2015, בעודי יושבת באודיטוריום בישיבה התיכונית בהתנחלות 'קרני-שומרון' בתוך קהל של נערים בחולצות לבנות. זהו סיפורה של בת-הדודה שלי שנולדה עשר שנים לְפַנָּי. היא היחידה ששרדה מכל בני-המשפחה שנותרו שם. עד לפרישתה לגמלאות שימשה כמפקחת על האולפנות מטעם משרד החינוך. בטקס יום העצמאות האחרון זכתה לכבוד להדליק משואה בשם ניצולי השואה.

אמי, אחות אמה של חיה, עלתה ארצה לפני פרוץ המלחמה. אני נולדתי במאי 1945, בדיוק כשהסתיימה. התייחסתי אליה כאל דודה צעירה ונערצת. תמיד הקרינה שלמות חפה מדופי שבלטה כפל-כפליים לנוכח תחושת הפגימות שלי. בצעירותי ניסיתי לזכות בהכרתה אבל נדחיתי בנימוס. יחסינו הסתכמו בהזמנות לשמחות משפחתיות שהתרבו והלכו ככל שגדל השבט שהקימה.

הטאבו שהוטל על השואה על ידי הורי שנשאו את אובדנם הכבד בשתיקה כמו רבים אחרים מנע כל סיכוי לשיח פתוח אבל היא נכחה באוויר כמו צחנת המשרפות שהביאו איתם הניצולים שהילכו בינינו כמו צללים. רק כשהייתי בת שש-עשרה היא יצאה מהארון עם משפט אייכמן. הייתי צמודה אז לרדיו, מטולטלת עד עמקי נשמתי ממה שנגלה לי.

השנה ימלאו לי שבעים והזמן המתקצר שהופך כל רגע לבעל משמעות הביא אותי להחלטה לחצות את הקו האדום שסימנה ולבקש ממנה להזמין אותי לשמוע את סיפורה.
על כוס קפה שאנו לוגמות לאחר סיום האירוע אני מרשה לעצמי לתהות בקול:

"עכשיו, כשאת מבינה שבצפיפות הנוראה העובדה שהיד של רוחל'ה נשמטה לך לא הייתה באשמתך ושכליאתך במרתף וההברחה שלך מהגטו היו במטרה להציל את חייך, זה לא מצליח להרגיע בך את תחושה האשמה של הילדה הקטנה?"

"האישה הבוגרת שיושבת מולך מבינה את זה אבל הזיכרונות של הילדה שֶבָּה לא מרפים ממנה והיא מופיעה אצלי בחלומות, יודעת שהייתה צריכה להתחבא במרתף, לא להוציא מילה מהפה ולעשות את צרכיה בסיר כשהמבוגרים הסתובבו למעלה חופשי כי זה העונש שהגיע לה על ההפקרה הזאת, שבגלל החטא הזה אימא נעלה אותה בתוך ארון שהעלו על עגלה ואמרה לה לא להוציא מילה מהפה ולא לזוז עד שהסוס יעצור ואישה אחת תוציא אותה ואיתה היא צריכה להישאר ולעשות כל מה שתגיד לה, ולמרות הבכיות והתחינות שלה שלחה אותה ככה, לבד. הפרדה של אמה ממנה הייתה מלווה, אמנם, בדמעות שלה, אבל גם בהבטחה שלא קוימה שהיא תצטרף אליה בהמשך. לפני ששילחה אותה מעל פניה לא אמרה שהיא סולחת לה.
אם השם יתברך מדבר במעשים, אין לי ספק שהוא סלח לי, אבל השנה מלאו לי שמונים, הגיל כבר נותן את אותותיו בגופי וכשהתפללתי בבית הכנסת חשבתי שאין לדעת אם זו לא ההזדמנות האחרונה שלי לזכות במחילה אבל גם הפעם, כמו בכל שנה, פניתי לאמי בתחינה שתסלח לי ולא הגיע מענה".

אני חושבת על אמי שהאלימה בתוכה אשמת שווא נוראה על הרצחם של בני משפחתה, מאמינה שבעלייתה ארצה הפקירה אותם לגורלם, ועל הקלות שבה גלגלה את אשמתה והטילה אותה על עצם קיומי, אָשְׁמָה שבמשך רוב שנות חיי נשאתי כמו צלב על גבי, מבקשת מחילה ואין לי מושג על מה.

"אני יודעת כמה חשובה עבורך מצוות כיבוד אם, על אחת-כמה-וכמה כשהלכה לעולמה בדרך כל-כך נוראה, אבל כל זה לא הופך אותה לפחות אנושית מכל אחד מאתנו. האשמה שהטיחה בך הושמעה ברגע מטלטל, כשלא הייתה מודעת למשמעות ההרסנית של המלים שיצאו מפיה. אני מאמינה שהמפתח לסליחה שאת מבקשת לעצמך הוא בכך שתסכימי לסלוח לאימא שלך".