סליחה, זה לא מה שהזמנתי

אלירז

"שבי על הכורסה ואני אעביר לך אותו. אסור בשום-אופן שמשהו יתנתק", גרישה, האח התורן בחדר שבמחלקה הנשימתית, ניגש אל היצור הפעוט בעריסה ומערטל אותו, מסביר לי על הצינורות והחוטים שקצותיהם מוצמדים לגוף החיוור – חיישנים למדידת לחץ דם, דופק, חום וסָטוּרָצְיָה.
יש לו חור בקנה שם תקוע קצה צינור שמספק לו חמצן ועוד צינור מחובר לבטן דרכו עובר מזון ישר למעיים.
"בגלל שהאוויר יוצא מהריאות מתחת לגרון שבו נמצאים מיתרי הקול הוא לא יכול להשמיע קולות, גם לא לבכות. את צריכה לשים-לב. כשהוא עושה פרצוף של בכי אנחנו יודעים שהוא סובל".
על צג-המוניטור רצים גלים ומספרים באדום, כחול, ירוק ושחור בצפצופים שלעולם אינם מתייגעים.
"בן כמה הוא?" אני תוהה. "העובדת הסוציאלית אמרה שאקבל ילד בן שנה. הוא נראה בן חודשיים".
"הוא משקיע את כל האנרגיות שלו כדי לשרוד בתנאי המצוקה שהוא נמצא בהם". הוא מסביר לי ביובש ענייני.

אלירז נועץ בי מבט שחור עוין, מנסה להסיג אותי ממנו, ואני חושבת על זה שהוא בטח מכיר רק דקירות מכאיבות וחודרנות בלתי נסבלת מידי אנשים זרים שפניהם מתחלפות.

אני קולטת את הגוף הזעיר, מניחה לחמימות שאני עוטפת להתפשט בתוכי, לדחוק הצידה את הניכור, לוחשת לו שיר-ערש להרגיע את רעשי-הרקע, חושבת על בתי הבכורה שנולדה לי כשהייתי בת עשרים. במשך שלושה חודשים היא לא הפסיקה לבכות, מפרנסת את תולעת האשמה שבתוכי. דר' סְפּוֹק, ה'אורים-ותומים' בגידול ילדים באותה תקופה חשוכה, הזהיר בפני כניעה לבכי תינוקות והחזקתם על הידיים למשך זמן העולה על ההנקה – עשר דקות מכל צד אחת לארבע שעות ופליטת האוויר שאחריה, שחלילה לא יהפכו לילדים מפונקים. החסך במגע שחווינו שתינו הותיר בינינו ניכור שאין לו כפרה. לִילָה, מורתי הרוחנית, שלחה אותי הנה, אמרה לי שזה יהיה התיקון שלי.

בשעות שאנחנו מבלים יחד בחדר כשהלובן הבוהק מוחזר מהקירות שעה אחר שעה אני חושבת על היצור הפעוט ש מאז שיצא מהחשכה המרגיעה והחמימה של הרחם לא זכה לחוות ולו דקה אחת של לילה שקט חופשי מפעימות מכניות, שמעולם לא הרגיש רעב או שובע ואת הטעם המתוק של חלב. בכל פעם שבאה מֵרָב להרגיל אותו לעשות שימוש בפה שלו הוא מעיף את המוצץ ופולט בגועל את מחית הפֵרות, לא מצליח להבין איך לבלוע.

"שלום לך, שמי רבקה, אמא שלו. אני ממש מודה לך מעומק-הלב על עבודת הקודש שאת עושה", האישה אומרת לי אנגלוסקסי תוך שהי מבליטה את סנטרה לכיוון התינוק שבחיקי. רגליה מקרבות אותה אלינו בעל-כורחה. קמטים עדינים חורגים מזוויות עיניה. טורבן צהבהב מתנשא על ראשה, מקפיד שלא להסגיר שום שערה. רק פניה, צווארה וכפות ידיה מעזים לחרוג מהחליפה החוּמה. על שוקיה גרביונים עבים. היא מלוּוָה בגבר שותק לבוש בשחור. כובע שחור מטיל צל על מבטו הקודר.

"נעים להכיר, אני שושי. תאמיני לי שזה גורם לי המון שמחה, אחרת לא הייתי מתנדבת לתפקיד הזה", אני תוהה איך בזמן הרב שאני מבלה כאן בחודשים האחרונים זו הפעם הראשונה שאני זוכה לראות אותם.

"לא מפריע לך שהוא שוקל רק שלושה קילו, לא מתהפך, לא מחייך, לא הולך, אפילו לא זוחל? " היא שואלת בנימה מצטדקת.

"לו היה יכול לעשות את כל הדברים האלה הוא לא היה פה", אני מנסה לשמש סנגורית לכישלונותיו.

"את בטח חושבת שאני אימא איומה ואת כנראה צודקת, אבל אני רוצה לספר לך על עצמי", היא נמנעת מישיבה למרות הכיסא הפנוי לידינו, "אנחנו גרים ב'ביתר עילית'. בעלי אברך. הכרתי אותו כשעלינו ארצה והתיישבנו שם. התחתנו וצִפִּינוּ לנס – חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה. כל המשפחות בישוב היו מגיעות בשבתות ובחגים עם הילדים לבית-הכנסת, נשים היו מעיפות מבטים אל הבטן השטוחה שלי.
אחרי עשרים שנה של טיפולי פוריות, כשהרופאים הרימו מזמן ידיים ואני התעקשתי והמשכתי להתפלל לאלוקים מתוך ביטחון שבסוף הוא יהיה חייב להיכנע לי, זה קרה. ברכתי על הבחילות ועל הכאבים שגרמו לי הורידים ברגליים הנפוחות ועל השבועות שבליתי במיטה בשמירת ההיריון. בדיקת האולטרסאונד הראתה שכמו אצל רבקה אמנו, גם בבטני התרוצצו תאומים.
עשרים וששה שבועות עברו. נשארו עוד ארבעה-עשר. זה קרה בליל-שבת. חלמתי שאני טובלת באגם של מים חמימים. כאבים שבאו והלכו העירו אותי. הייתה לי ירידת מים.
עובר אחד נולד מת. השני לא בכה אבל היה לו דופק. צוות בהול של רופאים ואחריות עשו הכול להחיות אותו. הוא שקל שמונה מאות גרם. הבדיקות הראו שהריאות ומערכת העיכול לא בשלות. במקום להניח אותו על הבטן שלי הם לקחו אותו ממני ושמו בקופסה סגורה, מחובר לצינורות ולחיישנים, והסיעו אותו למחלקת טיפול-נמרץ פגים. הוא שכב שם עירום, דומה לעכבר יותר מאשר לתינוק אנושי. אסרו עלי לגעת בו, מותר היה לי רק להציץ בו דרך הַפֶּרְסְפֶּקְס. כל-זמן שהיה מאושפז שם באתי כל-יום, ראיתי את הגוף שלו מקבל בהדרגה צורה של תינוק והתמלאתי תקווה. כשהגיע למשקל של שלושה קילו שאלתי מתי נעשה לו ברית. התברר שכל-זמן שהמערכות לא בשלות זה בלתי-אפשרי. לבסוף העבירו אותו הנה לשיקום. כאן הסבירו לי שכל-עוד הוא האוויר מוחדר ישירות לקנה ומחובר לחמצן הוא זקוק להשגחה רפואית בלתי-פוסקת ולכן אין צורך שנהיה אתו באופן רצוף. חזרתי לעבודתי כספרנית באוניברסיטה. כבר שנה וחצי הוא לא מתקדם לשום מקום. מדי פעם אנחנו באים לבקר, מצפים לפריצת דרך ומתאכזבים". המלים האחרונות שלה נאמרות באנחה כבדה, כאילו הווידוי פרק ממנה משא שלא האמינה שתעז להניח לפתחו של מישהו.

"את יודעת, כשבאתי הנה היה לו מבט מפוחד. עכשיו הוא מחייך ומצליח להביע שמחה גם בלי צלילים. הרופאים בטח אמרו לכם שבקרוב מאד הוא יוכל לנשום ולאכול בכוחות עצמו. יעבירו אותו למחלקת שיקום והוא יזדקק להשגחה הורית רצופה, כך שתוכלו להתחיל לבסס אתו קשר אמיתי", אני מנסה לעודד אותה.
***
כשאני קופצת לביקורים אני נפעמת מקולות הצהלה היוצאים מפי-הילד שיושב במיטה. אביו נמצא לידו דרך-קבע, עיניו שקועות בגמרא. תחינות-בכי מבקשות, לשווא, את תשומת-לבו.
_______________________________________

חסן

"הוא בן שלושה חודשים, נולד עם אי-ספיקת כבד. אנחנו ממתינים למציאת תורם מתאים. הסיכוי נמוך מאד ואנחנו בתחרות עם הזמן שהולך-ואוזל. בינתיים הוא מוחזק במצב רדום", האחות האחראית מעדכנת אותי. "בקשנו שתגיע מתנדבת כדי לשחרר את האימא, שתוכל לנוח ולהחליף כוח. אני מקווה שתצליחי לשכנע אותה להפקיד את האוצר שלה בידיים שלך ולקחת לעצמה פסק-זמן".

פנים כהות חרושות בסימנים שהשנים הותירו מחייכות אלי בעייפות שמקבלת את הדין. הן מוקפות בחִגָ'אבּ. גלבייה שחורה ממלאת את הכורסה שממול לדלת. אני מחזירה חיוך, ניגשת ומושיטה יד. כף-יד שנראית כמו תבנית הנוף עשויה בליטות ושקעים ארוגים שתי וערב לוחצת אותה. אני מופתעת מהעוצמה האצורה ביד הזקנה.
"סַבַּאח אל חִיר", אני מנסה לשפשף את מעט הערבית שרכשתי בקורס.
"סבאח אל נוּר", היא משיבה.
"אִסְמִי שושי, ואִנְתִי, שוּ אִיסְמֶכְּ"?
"גָ'ִמילָה" היא עונה,
"אִִנְתוּם מִן וֵיין?",
"מִן אִיסַוִויאַ, ואִנתי?"
"מִנֶלְקוּדְס".
אנחנו ממשיכות את השיח בתנועות ידיים מלווות במלים בודדות, תערובת של עברית וערבית.
היא הסבתא, מחליפה את האם שקפצה הביתה לאכול משהו ולהתקלח.

אני ניגשת לעריסה. הר בגודל של תינוק מסתתר מתחת לשמיכה לבנה. חוטים וצינורות חורגים ממנה, מתחברים למוניטור, למשאבות שקובעות את קצב צפצופיו ולעמוד אינפוזיה שכמה שקיות תלויות עליו כמו קישוטים של חג-המולד. פנים נפוחות מציצות מתוך השמיכה. שמוּרוֹתיו הן שערים נעולים שמאחוריהם נחבא עולם בלתי נגיש.

הסבתא שמקדמת בשמחה את ההזדמנות לשיח תנועות-ידיים ושפת-פנים וגוף, מצליחה לידע אותי שיש לה שמונה ילדים ובעל ובית משלה לנהל. אני משדלת אותה, לשווא, לחזור הביתה ולהשאיר את הילד להשגחתי. היא חייבת להישאר כאן עד שבתה תחזור, מנסה לנחם אותה שגם לה מתו שני ילדים, אומרת לה שזה כואב אבל מתגברים, אם ימות, היא תוכל ללדת עוד ילדים. זה לא עוזר.

דבריה מעלים בי את הסיפור שאמי הייתה חוזרת ומשננת באוזני כמי שמנסה לטעת בתודעתי ראיות לחפותה,
"כשהיית תינוקת חלית בזיהום מעיים, פלטת מלמטה ומלמעלה כל מה שנכנס ונהפכת לעור ועצמות. הרופא הרים ידיים, ניסה לנחם אותי שאוכל ללדת עוד ילדים, אבל לא ויתרתי. השגתי בשבילך קמח בננות ועשיתי לך דייסה. האכלתי אותך רק בזה עד שהבראת".
אני שונאת בננות! עולה בדעתי שבאותם חודשים של תחילת החיים האכזבה שלה הסתתרה עדיין בחביון הדשא כמו נחש שממתין לרגע המתאים כדי להכיש. יכול להיות שאלמלי הייתי שורדת את הזיהום הזה הייתי נותרת בזיכרונה כבת אהובה.

אישה צעירה לבושה חולצת טי לבנה וג'ינס מחמיא מעל לסניקרס בהירים נכנסת לחדר. חג'אב שחור עוטף את פניה הנעימים שעיניים אדומות מעיבות עליהן. הוא נראה כאילו לקוח מסרט אחר. שתי הנשים מחליפות כמה משפטים שאני לא מצליחה לפענח ונפרדות.
אני מבקשת ליזום היכרות.
שמה יסמין.

היא ניגשת לעריסה, גוחנת אל הפנים התפוחות ושותלת בהן נשיקות. "יא חסן, יא איבני", היא ממלמלת ואז מצמידה את שפתיה אל אזנו ומשדרת לו בלחש שאזני מצליחות לקלוט – "מָאמָא! מאמא! מאמא!".

לשמחתי העברית שלה מספיקה לניהול שיחה משמעותית. אני מסבירה לה לשם מה הגעתי , מציעה לה לחזור הביתה לכמה שעות, לישון מעט. היא מודה לי בצליל סירוב.
"זה הילד הבכור שלי. בעלי כל-כך שָמַח שהבאתי לו בן. את לא יודעת איזה חגיגה עשינו כשהוא נולד, אבל מהתחלה ראיתי שהוא לא בסדר. היה ישן כל הזמן ולא רצה לאכול. כשהלכתי אתו לרופא לקחו אותו ממני ישר לבית-חולים. מאז הוא פה.
אני מוכרחה לשמוע אותו אומר 'אימא', שיראה לי שהוא יודע שהוא הבן שלי", היא מתחננת, כאילו יש בי הכוח לחולל את הנס.
אני מחבקת אותה, מרטיבה לה את החג'אב.

למחרת מגיעה הודעה. אין צורך שאגיע לבית-החולים. חסן נפטר.