רוע

הסיפור הזה הוא על רוע. לא רוע מהסרטים או מספרים, אלא רוע אמיתי, כזה שפוגשים לפעמים ביומיום. את הסיפור הזה סיפר לי חבר ותיק. פעם היינו קרובים מאוד, אך עם השנים, מכל מיני סיבות, הקשר התרופף. הפעם נפגשנו במקרה. היה לנו זמן פנוי, התיישבנו על כוס קפה ודיברנו על החיים. אז הוא סיפר לי את הסיפור הזה – ואני מעביר אותו כלשונו, בלי שינויים ובלי תוספות.

באחד הימים קיבלתי הודעה מחברת ילדות שלי: קרובת משפחה שלי, בשם טניה, מחפשת אותי ומבקשת שאתקשר אליה. הייתי מופתע – איך החברה שלי מכירה את קרובתי? הרי לפני העלייה, הן חיו בקצוות שונים של ברית המועצות. בהתכתבות התברר שהן הכירו כאן, בישראל, דרך חברה משותפת. טניה הייתה בת דודה מדרגה שלישית. זכרתי אותה מ-1986, כשנסעתי עם אמא לאוקראינה. היא הייתה אז בת שמונה – ילדה חכמה וחברותית. מאז לא שמרנו על קשר, רק מדי פעם ההורים שלנו התכתבו והחליפו תמונות. אחרי העלייה – הקשר כמעט נעלם. רק ידעתי שהיא חיה איפשהו בישראל.

כשטניה מצאה אותי – שמחתי. בכל זאת, קרובת משפחה. התקשרתי אליה. היא נשמעה נרגשת מאוד, והתחלנו להתכתב בקביעות. היא שלחה לי תמונות של בנה ושל הוריה, וסיפרה שהם רק עברו להוסטל וזקוקים לעזרה – להבריג, לחבר, לתקן. נסעתי אליהם ללוד (גרתי אז בירושלים), עזרתי במה שיכולתי, אפילו ריתכתי כמה דברים. ביקרתי אותם ארבע-חמש פעמים.

בהמשך טניה הציעה לנסוע כולנו יחד לטיול בגולן – לטענתה במחיר מוזל דרך קרובת משפחה משותפת. אז עוד הייתי נשוי. נסענו. הטיול היה בינוני, אבל לא היה משהו חריג.

כעבור חודש התגרשתי. הגירושין כבר היו באוויר הרבה זמן, אבל עכשיו זה קרה. הייתי צריך כסף, אז משכתי סכום לא גדול – כ-16,000 ש"ח – מקרן פיצויים. סיפרתי על כך לטניה – מתוך שיחה אקראית.

כעבור יומיים – טלפון. טניה בוכה. אומרת שעיקלו לה את החשבון כי עורך הדין שלה פספס מכתב חשוב, והיא חייבת לשלם עכשיו סכום מסוים, אחרת תישאר בלי כלום. חסרים לה בדיוק 5,000 ש"ח – "אם תעזור לי, אני אהיה חייבת לך כל החיים!"

האמנתי לה. העברתי את הכסף. למחרת – עוד שיחה, עוד בכי. מישהו הבטיח להעביר לה 3,000 ש"ח וביטל ברגע האחרון. אם לא תביא את זה עכשיו – הכסף שאמורה להחזיר לי ייעלם גם הוא.

כן, אני יודע מה תגידו – פראייר. ובצדק. הייתי תמים. בסוף היא סחטה ממני את כל הכסף.

אחר כך – עוד טלפון. הפעם: "יש טיול לאילת שכבר שולם, אבל חלק מהחברים ביטלו. אם לא נצא – הכול ירד לטמיון". אמרתי שאין לי יותר כסף – הרי נתתי לה הכול. היא הרגיעה: "השותף שלי לעסק כבר מסדר את זה".

כעבור שעה – עוד טלפון, עוד בכי. שוב ביטולים, שוב לחץ. פניתי לבת דודה שלי, גליה. סיפרתי לה את הסיפור. המחיר סיקרן אותה, והיא הסכימה.

באותו שלב – לא אני ולא גליה ידענו שאנחנו קורבנות. גליה בכלל לא הכירה את טניה לפני כן. אני, לעומת זאת, כבר הייתי מושפע עמוקות מה"כישרון הדרמטי" שלה – היא ידעה לבכות, לספר על הורים אכזריים, על מר גורלה – ושוב לבקש כסף. אפילו לא עלה בדעתי שהנחש כבר בלע את הארנב.

הכול קרה תוך חודש-חודשיים. יום אחד החלטתי לנסוע לנהריה, לבקר את אחותי וגליה. טניה, ששמעה על כך, מיד הביעה רצון להצטרף – אמרה שגם לה יש שם דודה. קבענו להיפגש בבית קפה.

בפגישה – אחותי וגליה פגשו את טניה לראשונה. תוך כדי שיחה הזכרנו שאנחנו חושבים לצאת לשייט קטן בסתיו. באותו רגע טניה "הזדקפה". רק אחר כך הבנתי – הנחש קלט טרף חדש.

היא התחילה להתכתב, כביכול, עם חברה מהסוכנות. למחרת חזרה עם תשובה: יש טיול, בזול, אבל צריך לקנות עוד ארבע קבינות. בשבילנו: לה ולבנה, לי, לגליה ולילדיה – ועוד ארבע, שצריך למצוא להן קונים.

גליה, במאמץ רב, הצליחה לגייס אנשים. ואז טניה שוב התקשרה – התנאים השתנו, צריך עוד ארבע קבינות. כאן גליה עצרה. הבינה שמשהו לא בסדר. דרשה לבטל הכול. הנחש נרתע – לא רצה לאבד את שני הארנבים. טניה אמרה שה"חברה" מהסוכנות כבר תמצא את האנשים החסרים.

אחרי זמן מה – טלפון נוסף. טניה מודיעה לגליה שהטיול מבוטל, כי אנשים חוששים מהמצב הביטחוני. היא שואלת לאן להחזיר את הכסף. גליה נותנת פרטי חשבון – אבל הכסף לא מגיע.

גליה מתחילה לחשוד. מתקשרת למלון – לא מכירים לא את טניה ולא את החברה שלה. מתעקשת, כותבת לסוכנת – ומודיעה שתפנה למשטרה. הלחץ עבד. הסוכנת "נשברת" ומודה: היא לא באמת סוכנת. טניה ביקשה ממנה לשחק תפקיד. הכסף הועבר לחשבון שלה – לא ישירות לטניה.

אז כבר הכול התברר. טניה הייתה נוכלת סדרתית. עליה צולם סרט תיעודי. היא רימתה עשרות אנשים. אפילו חולים אונקולוגיים.

אחת הקורבנות – מתה בלי שראתה את כספה או קיבלה עזרה. אחרת – עדיין חיה. היא וגליה פנו למשטרה. טניה והשותפה שלה זומנו לעימותים עם הנפגעים. טניה הופיעה כדרמה: בבגדים שחורים, משקפי שמש, ועם אמירות על חפותה ועל זה ש"השם רואה הכול".

גם אני מאמין שהוא רואה הכול. והיא תקבל את שלה – כאן ושם.

אני מספר את זה לא כדי להתנקם או להתבכיין. אלא כדי שתדע – יש מפלצות בינינו. בלי רחמים. בלי מוסר. בלי לב. הן יכולות לחייך, להזיל דמעה, לדבר על משפחה. אבל בפנים – ריק.

זה הסיפור שסיפר לי חבר ותיק. וחשבתי שראוי להעביר אותו הלאה – שתדע להיזהר, אם תפגוש פעם אחת מהן.