שתי עולמות

שני עולמות
הקדמה – קטריסה
שלום קוראים לי קטריסה
אני הולכת לספר לכם מה קרה לי ולאחי התאום דן (שמטריף אותי מרוב עצבים) בשנה האחרונה. מה שאני הולכת לספר לכם הוא סיפור על אהבה, על שנאה, התבגרות ואפילו על עליה לארץ, למרות ההיסוסים ואפילו עם תשלום אישי כבד. זהו גם סיפור על אהבת מולדת. טוב מה אני מקשקשת אני אתחיל לספר על עצמי ועל המשפחה שלי.
טוב, כדי לספר לכם על המשפחה שלי אני צריכה לחזור אחורה בזמן ללפני שנה.
בזמן הזה חיינו בארצות הברית, בלוס אנג'לס, בבית פרטי עם גינה ענקית ומטופחת ושני כלבים. היינו משפחה רגילה ומאושרת עם אמא ואבא מתפקדים(שקוראים להם ג'ק ובתאני). הם לא רבו בכלל. הריב היחיד בבית היה שלי ושל דן שמעצבן אותי כל כך, שכל פעם שאני רואה אותו אני רוצה לצרוח.
אחי דן חושב שהוא הכי חכם בעולם רק בגלל שהוא הילד המצטיין בכיתה, שזה ההפך המוחלט ממני. אני ישנה בשיעורים ועושה חיקויים של המורים. אחי חנון מוחלט ואני לעומת זאת קולית ומגניבה לפחות ככה אני חושבת.
המחנכת שהייתה לנו בארצות הברית חושבת שאני פראית חסרת בינה וחסרת תקווה. לעומת זאת היא חושבת שאחי הוא התלמיד המושלם והטוב (איכס מי יכול לחשוב ככה בכלל!). לי יש פסים בשער ומגפיים צבאיות, ולדן יש חולצת פסים ועניבה. בקיצור אנחנו הפכים מוחלטים. הדבר היחיד שמשותף הוא ששנינו בני שתיים עשרה.
אבל יום אחד החיים שלנו השתנו לחלוטין. אמא שלי החליטה לעלות לארץ. אבא שלי התנגד ואמר "החיים שלנו פה ולא בישראל". אבל אמא התעקשה ואמרה "אנחנו יהודים ולכן מקומנו בארץ ישראל", אבל אבא אמר "בשום פנים ואופן לא, אנחנו אמריקאים גאים והמקום שלנו הוא באמריקה. פה נולדנו וכאן מקומנו" . אני הצטרפתי לדעתו של אבא ואמרתי "אני לא עוזבת את אמריקה, לא אכפת לי אם אנחנו יהודים, החברות שלי פה ואני לא מתכוונת לעזוב אותן". אז אמא אמרה לאבא "אתה אנוכי ומגעיל אני עולה לארץ עם הילדים איתך או בלעדיך", ואז אבא אמר "אם את עולה לארץ הילדים נשארים איתי".
סוף הקדמה

מה יקרה להם בהמשך?
את הכל תגלו בהמשך…