תובנה

אחרי תאונת הדרכים המוזרה שבה לא נפצעתי ממש, אלא רק נפגעתי קלות בגבי,
שלחה אותי דר. עזרני רופאת המשפחה לסדרת פיזיותרפיה שלא היטיבה עמי.
למעשה, אחרי הטיפול השמיני חלה החמרה משמעותית וכאבי הגב הלכו והתעצמו בעת ישיבה ובמיוחד בשכיבה. אז הסכימה להפנות אותי לסיטי שגילה צל על חוליות המותניים L3 L4
"זהו מצב אופייני ל70% מהאוכלוסיה" אמרה לי כשקבלה את הפיענוח
"אין לך כלום. תמשיכי עם המשככים ועם הזמן זה יסתדר, אני מכירה את
התופעה שאנשים מנסים להוציא סכומי כסף מהביטוח אחרי תאונת דרכים…"

האורתופדים והנוירוכירורגים של קופת חולים אף הגדילו לעשות כששלפו מספרי
טלפון של עורכי דין והושיטו לי בלווי קריצת עין
"הם יודעים את המלאכה יותר טוב מהרופאים" אמרו לי כשתיארתי בפניהם את מכאובי הבלתי ניסבלים. התחלתי להאמין שאני בדאית אינטרסנטית ופניתי לרפואה האלטרנטיבית בתקווה שאולי משם תצמח לי הישועה.

הרופא ההומאופט, שלפי הסימפטומים הבין מיד שלא מדובר בפריצת דיסק, הציע סדרת טיפולים בדיקור סיני- אם לא יועיל, בטח לא יזיק, אמר.

לא הייתי מתנסה בחוויה הזו אילו לא עמדה לה על הפרק נסיעה
מתוכננת זה מכבר לארצות הברית , מתנה לכבוד יום הולדתי ה 50 בקיץ 2009. לא רציתי לאכזב את בעלי היקר ואת החברים שהיו אמורים לנסוע אתנו ולכן בחרתי לחשוב שהטיפולים יסדרו לי את הגב לפחות למשך שלושת השבועות של הטיול. אחר כך, אם וכאשר אזדקק להתערבות כירורגית שבעקבותיה לא אוכל לטייל עוד, אדע שלפחות בטיול הגדול של חיי הייתי.
כמעט הצלחתי.
מלאי משככי הכאבים ואוטוסוגסטיה אינטנסיבית מאד עשו את העבודה. הטיול עבר בשלום כשברובו ככולו נמצאתי בתנוחה של בין שכיבה לישיבה בטרנזיט שהסיע אותנו ברחבי החוף המזרחי ואח"כ גם המערבי, עד שהגיע יום החזרה ארצה.
לא האמנתי שאשרוד את הטיסה מלוס אנג'לס לבריסל ומשם לתל-אביב. כאבי התופת שיתקו אותי וחזרתי הביתה מפורקת לחלוטין.
מאז ובמהלך 3 החודשים הבאים החלטתי לטפל בבעיה באמצעות הרפואה הפרטית.
תחילה התעקשתי לעשות בדיקת MRI שהוכיחה שיש לי גידול בתוך תעלת השדרה בין חוליות L3L4 . מכאן ואילך התייעצתי עם 3 מומחים – מנתחים נוירוכירורגים בכירים ראשי מחלקות – רק כדי לשמוע מהם שהאופציה היחידה העומדת בפני היא ניתוח כריתה, שמשמעו ניסור 4-5 חוליות, הקרנות ואולי גם כימותרפיה – תלוי בסוג הגידול (שפיר או ממאיר).
כולם היו תמימי דעים שהניתוח מסוכן מאד, שכן, מיקומו של הגידול בתוך התעלה יהווה אתגר של כישלון ידוע מראש. הניתוח עצמו יצליח, אבל הסרת הגידול עלולה להותיר אותי משותקת מהמותניים ומטה לשארית ימי חיי מתנהלת בתוך כסא גלגלים, ובמקרה הטוב – איאלץ לעבור תהליך שיקומי ממושך.
איש מהם לא נתן לי סיבה לאופטימיות.
את תהליך קבלת ההחלטות ליווה בשלט רחוק-קרוב מנהל ביה"ס שבו אני
מלמדת, שמשום מה החליט להתערב בבחירתי כל פעם מחדש ולמנוע ממני לבצע את החלטתי.
בסופו של דבר בזכותו ובזכות עמיתתי, המנהלת שפרשה, הגעתי בדרך לא דרך
באמצעות פורום באינטרנט, לרופא שייתן לי את מספר הטלפון של המנתח הטוב
בעולם, דר. ג'ו מפיטסבורג.
מאותו רופא הפורום, שקבל אותי בביתו באחד הישובים במרכז הארץ, גם למדתי קצת על הדינמיקה של קשר השתיקה ועל המונח "קנאת רופאים" שמנעה מהם לגלות לי שיש תקווה ויש פתרון לבעיה במקום אחר.
דבריו הכנים של הרופא עוררו בי תהיות רבות באשר לאמינותם של רופאי ישראל…

הניתוח המסובך התבצע בבית החולים 'אלגייני' בפיטסבורג שבמדינת פנסילבניה בארה"ב על ידי דר. ג'ו בשביעי של חנוכה ר"ח טבת.
הקהילה היהודית בעיר אימצה אותי ואת המלווה שלי, בני היקר, אל חיקה בחום רב במסע הזה שנמשך 3 שבועות, מסע שלימד אותי חסד מופלא מהו.
זכיתי לניתוח אינדוסקופי ברמה הגבוהה והבטוחה ביותר האפשרית ובסיומו ירדתי ממיטת הניתוחים וצעדתי על שתי רגלי.
לא נזקקתי להקרנות ולא לכימותרפיה ובבדיקת הממצא במעבדה הסתבר שלא היה לי גידול בכלל, אלא סוג של יבלת- שפירה כמובן.
סיוט נורא הפך באחת לנס חנוכה אישי, חולייה אחת מתוך שרשרת ארוכה של מעשי נסים כרוכים זה בזה.
הורמתי מאשפות והושבתי עם נדיבי עם בעיר פיטסבורג שעטפה אותנו בחמלה וברחמים אופייניים כל-כך לבני המקום הזה. נולדתי מחדש. היום, אני תוהה אם
לא היה זה רק חלום רע. לפעמים אחרי המקלחת אני מציצה במראה ומסתכלת על הצלקת הקטנה (של כ-3 ס"מ) שנותרה בגבי ויודעת שכן, שזה קרה באמת.

חלוקת התפקידים באירוע המיוחד הזה די ברורה, למשל: תאונת הדרכים היתה
הטריגר לגילוי הגידול בגבי על מנת שאפעל להוצאתו, מנהל ביה"ס – המלאך
שזעק "אל תישלח ידך" הרופאים הישראלים – צאצאיו של אחיתופל ודר. ג'ו
(המנתח הדרום קוראני) – הוא יהודה המכבי הפרטי שלי.
עניין אחד נותר בלתי פתור והוא השאלה: למה? למה קבלתי ניעור חזק כל כך כמתנת יום הולדת באמצע החיים ויותר מזה, למה ניצלתי מגורל אכזר? הרי כחוט השערה היה ביני לבין איכות חיים מסוג אחר. אין לי תשובה חד-משמעית, שכן, איני נוהגת להפוך בה שוב ושוב ואין לי תובנות עמוקות מדוע הייתי ראויה לכך, אבל יש לי סיפור קטן שאולי ישפוך מעט אור על מהות האירוע הזה.

גדלתי בשכונת מצוקה של שנות ה-60 בבית שבו אמי נהגה לבשל מידי יום כמויות
גדולות של אוכל למרות שמשפחתנו מנתה רק 3 נפשות. מעולם לא הבנתי מדוע
צריכה משפחה קטנה כל-כך כמות אוכל כזו. מידי פעם שמתי לב שהיא מוסרת
לשכנים סירים שבישלה עבור ילדיהם והכמויות נעלמות במהירות. כששאלתי את
אמא מדוע היא נוהגת כך ענתה:
"למענך"
לא הצלחתי לרדת לסוף דעתה ושאלתי שוב "למה? מה אני קשורה לזה"?
ואמא ענתה: "כשתגדלי תביני"

אמי נפטרה בדמי ימיה לפני שנים רבות. מאז אני עולה לקברה מספר פעמים בשנה. על הקבר אני תמיד מוצאת עשרות אבנים קטנות שאני מסירה כדי לשטוף את השיש. כשאני שבה וחוזרת לשם אחרי מספר חודשים, אני שוב מוצאת אבנים רבות חדשות המכסות אותו.
כך פעם אחר פעם אחר פעם. אני מסירה והן חוזרות לשם.

אמי לא התקשטה מעולם בשביס לראשה והשמלות שלבשה תמיד חשפו טפחיים
מרגליה שזיכו אותה בצעירותה ב"הכשרה" בתואר בעלת הרגליים היפות ביותר,
אבל אמא שלי היתה צדקת. זכויותיה הרבות שצברה בחייה הקצרים עמדו לי
בשעת המבחן הקשה ואולי אולי גם פיותיהם של אותם ילדים רעבים שדאגה
להאכילם- בסתר.