החלל שבמוח האדם

הם כלאו אותו בתוך חדר קטן. לא היה בחדר דבר מלבד מיטה נמוכה ושידה מרובעת. החלון היחיד בחדר היה ממוקם מעל המיטה, סורגי ברזל בצורת שתי וערב היו קבועים בו.
חוות הדעת הרפואית שניתנה עליו אמרה שהוא "לא כשיר להיות בחברת אנשים", ושעליו להיות בבידוד רוב היום. למשך שעה אחת בבוקר ושעה אחת בערב הוא הוצא לחצר ויכל להסתובב בה תחת השגחה של אח או אחות. בשאר השעות היה אוכל מחרבן וממלא חוברות צביעה. הוא לא יכל לקרוא ולהבין מספרים, כך שספרים וסודוקו היו מחוץ לתחום התעניינותו.
במהלך הזמן שהיה לו בחצר הוא אהב להביט בשקט בציפורים, לרוב הוא ראה דרורים ויונים, לפעמים מיינה הודית. הוא התרגש במיוחד כשראה עורבים, הגודל שלהם ביחס לציפורים אחרות היה נפלא. הוא שמע שיש להם זיכרון מצוין ושהם חכמים להפליא, הם יכולים לזכור אנשים שפגעו בהם ולהתנקם בהם שנים אחר כך, תכונה אנושית להפליא. הוא גם אהב מאוד את הדוכיפת, הכתר לראשה שיווה לה מראה מלכותי ועדין, אבל בטח עורב יכול לקרוע אותה לגזרים, אם ירצה כמובן.
הוא לא אהב להיות סגור בחדר להרבה זמן, הוא אהב אפילו פחות את הפעמים שבהם ניסה לברוח, כי תמיד תפסו אותו בסוף וקשרו אותו למיטה. אחרי כמה ניסיונות כושלים הוא חשב על זה לבד והבין שלהיות כלוא בחדר עדיף על להיות כלוא במיטה. האחים והאחיות עם החלוקים הלבנים לא ניסו לתקשר איתו יותר מדי, אפילו בשעה שרחצו אותו עם צינור הם השתדלו לחשוב על דברים אחרים. אי אפשר להאשים אותם כמובן, אילו הוא רחץ אותם עם צינור הוא היה עושה את אותו הדבר.

בערב אחד נטול כוכבים ועננים הוא נהנה מהשעה שלו בחצר במיוחד. החורף ריחף באוויר בצורת ערפל עדין והצמחים הפיקו ריח נעים. ציפורים שבדרך כלל לא היו באות לבקר הגיעו מרחוק בתקופה הזאת, ופרחים שכל השנה התחבאו באדמה פרחו בשלל צבעים וניחוחות. אם הוא היה חופשי הוא בטח היה חי במקום מלא בציפורים ופרחים, מקום שבו האדמה תמיד רטובה והשמיים תמיד מעוננים, בלי בני אדם שיציבו גבולות ויקבעו חוקים.
הוא שאף אוויר לח והביט למעלה, רגליו מתהלכות מאליהן. החצר הייתה מטופחת להפליא עם שבילים נהדרים ומגוון פרחים ועצים, הייתה דרישה לכך ממשרד הבריאות, שהמקום יראה כמה שפחות כמו בית כלא. כמובן שמה שהופך בית כלא לבית כלא הוא לא חוסר באסתטיות, אלא העובדה שיש אנשים שמונעים מהם לצאת ממנו. אבל אם אתה לא מהאנשים האלה, כנראה שהחוסר אסתטיות יותר קריטי.
הוא יכל להמשיך לעמוד שם באמצע השביל בין הגרניום ליקינתון ולהביט בשמיים עד סוף השעה, אך לפתע אור ורוד הופיע בשמיים ונצץ בחוזקה, לידו צץ אור ירוק בהיר והם חגו זה סביב זה במחול מטורף. הוא לא יכל להתיק מהם את עיניו, ריקודם היה סוחף מרגש ועצוב מאוד. הם המשיכו להסתחרר ואחר כך החלו לדהות תוך כדי סחרור עד שנעלמו לגמרי מן העין. לאחר דקה הבין שהם כנראה לא ישובו, הוא הוריד את מבטו לחצר והביט בשני האחים שצפו בו מטייל בגינה, אחד מהם היה שקוע במסך של הסמארטפון שלו, השני הביט אליו בחזרה במבט חושד. הוא השיב את מבטו לשמיים, הוא לא רצה לפספס אותם אם יופיעו שוב. השמיים נשארו נקיים מעננים וכוכבים.

כשנגמרה זמן השהות שלו בחצר האח השני סימן לאח הראשון לעזוב את הסמארטפון ושניהם פקדו עליו ללכת לחדר. הוא ציית. הם ליוו אותו עד לחדר וסגרו את הדלת לאחר שנכנס. החדר היה קריר וחשוך, הוא אהב את זה, ככה יש מרחב למחשבות לרקוד ולשחק בשקט. מוחו היה עמוס במחשבות, הן קפצו ורצו, צצו והתחבאו, חייכו וקרצו.
הן היו הסיבה שלא הורשה לחיות בחברת בני האדם, לפעמים המחשבות היו מצוות עליו לעשות דברים שהפחידו אנשים אחרים. המחשבות שלו הפכו אותו לבלתי צפוי ובלתי ניתן לשליטה, ואין דבר שבני אדם מתעבים יותר מאשר משהו שהם לא יכולים לשלוט בו. בתחילה הוא היה נאבק במחשבות, כשלא הצליח להשתלט עליהן נאבק בבני האדם. כשנכשל גם בכך, הפסיק להיאבק והחל לחכות למוות.
הדבר היחיד שהעניק לו נחמה היה להביט בציפורים שדואות גבוה בשמיים, נכנסות מעבר לגדר בית המשוגעים ויוצאות מעבר לה ללא אישור, ללא בדיקה, ללא הליך משפטי מייגע ומשפיל. אילו רק יכל להיות כמו הציפורים, לרחף באוויר ללא דאגות. לו רק יכלו המחשבות שלו להמריא ביחד איתו.
הגיע זמן הלילה, שמסמל את סיומו של עוד יום.
עוד יום משמעו שמה שהתקיים וחלף ממשיך להישכח.
מה שקיים עכשיו מתקדם אל סיומו.
מה שעוד לא הופיע מתקרב אל הבכורה שלו על במת הקיום.
הוא לא ידע מה הוא מהשלושה. האם חייו כבר נגמרו? האם עוד לא התחילו? איך חייו אמורים להיראות?
הוא הביט מהחלון על השמיים, מבינות לסורגים נראו השמיים נקיים כמו מפה שחורה הפרושה על גבי ארון קבורה חדש.
פתאום הבזיק האור ורוד. מיד אחריו הבזיק האור הירוק, ושני האורות החלו בריקוד החולני שלהם. הוא הביט בהם השתאות שהפכה במהרה לאימה כשהבין שהאורות הופכים לגדולים יותר ויותר.
הם לא גדלו כי הם התחילו לתפוס יותר שטח במרחב, הם גדלו כי הם התקרבו אליו במהירות אסטרונומית.
הוא ניתק את מבטו מהאורות ונס בחרדה אל עבר הדלת. הוא דפק עליה וצעק שיפתחו לו, איש לא ענה מעברה השני של הדלת. האורות המשיכו לטוס לכיוונו וכעת כל מה שניתן היה לראות מהחלון היה אורם הבוהק שהטיל צללים ארוכים על רצפת החדר. הוא גירד את הדלת בציפורניו וניסה נואשות לדחוף אותה בכל כוחו. האורות חדרו אל מעבר לחלון ושטפו את רשתיות עיניו, הוא צעק והתפתל ונפל על הריצפה כמו שק תפוחי אדמה.

פרק שני

כשקם, הוא הרגיש שמשהו דקיק ועדין מלטף את לחיו הימנית. וגבו ורגליו נחו ישרים על פני הקרקע, ידיו היו שרועות לשני צדדיו. הוא פתח את עיניו לאט, אור השמש הסתנן בין עפעפיו, הוא סכך עליהן עם ידו השמאלית. כשפתח את עיניו לחלוטין הוא הביט בשמיים כחולים שעננים לבנים קטנים שטו בהן כמו דוגיות באוקיינוס. כשהזיז את פניו ימינה ראה שמה שליטף את לחיו היה הדשא שרקד לפי מנגינת הרוח.
הוא תקע את מרפקיו בקרקע, הרים את גבו מהאדמה וסקר את סביבתו.
הוא שכב על פסגתה של גבעה מכוסה בדשא ירוק ופרחים צהובים, כמה סלעים לבנים גדולים בצבצו כקרחות, ועצים נמוכים עיטרו את מדרונות הגבעה.
לפי מיקום השמש ולחות הדשא היה ניתן להניח שהבוקר הפציע לא מזמן.
הוא ניסה להיזכר איך הגיע לשדה הירוק הזה, לא היה נראה שיש בראשו זיכרון שמסביר איך הוא הגיע לכאן. הוא מישש את מצחו עם ידו הימנית, ראשו כאב מעט, כאילו נחבט בקרקע. הוא הביט סביב, לא היה איש מלבדו על הגבעה. רק ציפורים עפו סביב, הקטנות שבהן נאחזות בעשבים גבוהים, הגדולות שבהן חגות בשמיים או מקננות על עצים נמוכים.
הוא הרים את עצמו מהקרקע, נעמד על שתי רגליו, וסקר את גופו. הוא לבש את החלוק והמכנס הלבנים של בית המשוגעים, לרגליו היו כפכפים לבנים. בטנו, רגליו וידיו היו חפות מפציעות נראות לעין. הוא קפץ כמה פעמים במקום וסובב את כתפיו אחורה וקדימה, היה נראה שהכל תקין.
איך הגעתי לכאן? חשב לעצמו. אין כאן עמודי חשמל בכלל ואפילו לא מטוס אחד בשמיים, אני כנראה רחוק מאוד מהעיר.

"היי אתה, יש לי משהו לומר לך אם רק תסתכל לכאן." קול צורמני וחד מימינו תפס אותו לא מוכן. ליבו כמעט ניתר החוצה מחלוקו, הוא סובב את ראשו מיד לכיוון הקול באינסטינקט הישרדותי, היה שם רק עץ נמוך.
"לא התכוונתי להבהיל אותך, אבל אני מניח שאין לי דרך אחרת להתחיל שיחה אז אתה בטח תסלח לי." הקול הצורמני דיבר בשנית כאילו מתוך העץ.
"האם אתה, אדון עץ מדבר אליי?" הוא שאל בחשדנות.
"אני לא אדון עץ, אני על אדון עץ, תביט מעלה."
הוא הביט למעלה וכמעט נפלטה צרחה רמה מפיו. על הענף הכי נמוך של העץ עמד עורב בגודל אנושי. העורב היטה את ראשו לצד והביט בו בסקרנות.
"אין צורך לעשות סצנה, אני בסך הכל עורב פשוט. אמנם בטח אני יותר גדול מהעורבים שאתה מכיר, אבל ההבדל הוא רק יחסי ולא מהותי."
"אתה גם יכול לדבר, בניגוד לעורבים שאני מכיר."
"גם העורבים שאתה מכיר יכולים לדבר, אתה פשוט לא יכול להבין אותם."
הוא הלך שני צעדים אחורה ליתר ביטחון, וחשב למשך עשר שניות. ואז פתח ואמר, "האם יש לך מר עורב, קשר לעובדה שקמתי בשדה הזה פתאום?
האם אתה חלק מכנופייה שחוטפת אנשים סתם ככה? האם יש לך רווח מסוים מהעניין הזה?"
העורב הרכין את מקורו כלפי מטה וכמעט נראה נעלב.
"אני לא חטפתי אף אחד. ואני לא כאן למטרות רווח, אתה זומנת לכאן בהוראת קפקא וטאמורה, הם מינו אותי להיות המדריך שלך בדרך אליהם. הייתי ממליץ לך לשמור על כללי הנימוס מול מי שמסייע לך, ולא להאשים אותו האשמות שווא חסרות ביסוס."
"אני לא מכיר את שני האנשים שנקבת בשמם, ואם אכן זומנתי אליהם, אני בטוח שיש דרכים רשמיות יותר מאשר לעלף מישהו ולגרור אותו אל שדה." העורב טפח בכנפו הימנית פעמיים וזז שני צעדים שמאלה על הענף, "קפקא וטאמורה הם לא בני אדם, ולא הייתה להם דרך אחרת להביא אותך לכאן. אתה האיש הקרוי 'סמסא' ובדרך שלך רק אתה יכול לפסוע, אין פה שיקולים של רשמיות."
'סמסא', הוא חזר על השם במוחו כמה פעמים. את שמו שלו הוא שכח תקופה קצרה אחרי שהוכנס לבית המשוגעים. בני אדם נוטים לזכור רק דברים שיש להם שימוש, ואילו בשמו הקודם לא היה לו שימוש יותר.
"אם אני סמסא מי אתה?" שאל את העורב. העורב הניף את ראשו כלפיי מעלה והיה נראה מוחמא מההתעניינות. "אני העורב טאו, המלווה הרשמי שלך. אני אחראי לכך שתלך בדרך הנכונה אל קפקא וטאמורה."
סמסא גירד את סנטרו והתיישב על הקרקע.
"מדוע עליי לעבור דרך? האם קפקא וטאמורה לא יכלו להביא אותי עד אליהם, או לפחות לבוא לכאן בעצמם?"
העורב טאו ניתר מהענף ובשלוש טפיחות כנפיים ששיטחו את הדשא סביב סמסא נחת על הקרקע כמטר ממנו. כעת סמסא הביט על העורב טאו מלמטה.
"בדרך שלך אתה חייב ללכת. אי אפשר לבלבל בין השלבים, קודם כל הדרך, ואז הפגישה."
סמסא קצת נבהל מהרעיון שהעורב טאו יכול לנקר את עיניו בקלות מהתנוחה הזאת. הוא נעמד במהירות.
"כל דרך עדיפה על בית המשוגעים. אם עליי לעבור דרך, זה דבר שאשמח לעשות. תגיד לי לאן אני צריך להגיע."
העורב טאו קרקר בקול והיה נראה מרוצה מאוד, הוא סובב את גבו אל סמסא וקפץ שתי קפיצות קטנות קדימה.
סמסא הביט בו מאחור וחיכה. העורב טאו סובב אליו את ראשו והיה נראה כאילו הוא מחייך.
"אעוף לאט, תלך אחריי. כשאנחת זה יהיה סימן בשבילך לעצור, סמסא." העורב טאו ניתר על סלע לבן, כופף את רגליו, נפנף בכנפיו פעמיים, קפץ תוך כדי נפנוף שלישי והמריא לשמיים. קפקא הביט בו והתחיל ללכת בעקבותיו. מדי פעם הביט על הדרך שהוא הולך בה כדי לוודא שלא יתקל באבן וייפול. להפתעתו, העורב ריחף מעל דרך שהייתה נראית סלולה באופן טבעי. גם אם הדבר היה נראה מוזר לסמסא בהתחלה, מהר מאוד הרגיש הקלה על כך שהוא יכול לפסוע בנחת.

פרק שלישי

הדרך התפתלה בין הגבעות. שיחי קידה שעירה עיטרו את שולי הדרך בפרחיהם הצהובים, חרדל השדה הפיץ את ניחוחו המשכר והחרצית העטורה פרשה את עלי הכותרת שלה לראווה אל מול השמש. יופי הדרך הפליא את סמסא שכבר הספיק לשכוח איך טיול אביבי מרגיש. העורב טאו דאה לו לאיטו בשמיים הכחולים, מדי פעם הוא חג סביב כדי לתת לסמסא זמן להשלים את הפער שנפתח ביניהם. סמסא הביט בו מלמטה בקנאה.
הדרך החלה לפנות ימינה ולהזדחל במעלה גבעה. קצת לפני שסמסא הגיע לפסגתה של הגבעה הנמיך העורב טאו את מעופו עד שנחת ליד סמסא.
"נראה שישנם ציפורים בהמשך הדרך," קרקר בנונשלנטיות, "אלך לצידך עד שנעבור אותם."
הדרך עלתה מעלה כשסמסא צועד אל פסגת הגבעה והעורב טאו מקפץ לצידו. כעבור כמה דקות הגיעו השניים לפסגה, סמסא השקיף על העמק שנפרש בפניהם.
באמצע העמק היה שדה חיטה זהוב וגדול שציפורי דרור ומיינה קיפצו בו. גם הן היו גדולות יותר מציפורים רגילות, כמו העורב טאו. משמאל לשדה התפרש יער עבות עמוס בעצי אורן גבוהים. הדרך שסמסא והעורב טאו הלכו בה ירדה אל תוך השדה וחצתה אותו לשניים.
סמסא ירד בעקבות השביל אל תוך השדה כשהעורב טאו מקפץ בעקבותיו. כשהתקרבו אל השדה נפרש לעיניהם מחזה מוזר. ברחבי השדה היו פרושות ציפורי מיינה ודרור. גודלן של ציפורי הדרור היה קצת יותר מחצי מטר, המיינות שקיפצו ביניהם היו בגובה של שמונים סנטימטר בקירוב. צבען של כל ציפורי הדרור היה חום, מה שאומר שהיו שם רק זכרים. הן ליקטו גרגירי חיטה אל תוך סלי קש קטנים בזמן שהמיינות מסתובבות ביניהם ומשגיחות. רגליהם של ציפורי הדרור היו קשורות בשלשלאות ברזל קטנות אל כדורי פלדה קטנים.
כשהמיינות הבחינו בסמסא יורד ממעלה הגבעה הן מיקדו בו את מבטן לאורך הדרך עד השדה עצמו.
כאשר סמסא והעורב טאו הגיעו לתחילת השדה, נשמע צפצוף צווחני מפי מיינה אחת שהייתה גדולה יותר מהאחרות. "עצרו איפה שאתם! פולשים!"
סמסא והעורב טאו נעמדו במקומם והביטו בציפור המגודלת שקיפצה לעברם בנחישות.
"זה אזור פרטי! כל פולש ומשיג גבול חייב להתייצב לפני האצולה למשפט!"
המיינה נעצרה מטר לפניהם, סמסא הלך צעד קדימה לכיוונה, שאר המיינות נדרכו והיטו את ראשן הצידה. הדרורים הביטו בנעשה מהצד כאילו הם חוששים שישימו לב שהם צופים.
סמסא פתח ואמר, "אני חופשי ללכת לאן שארצה, לא עברתי שום חומה או גדר. למה ציפורי הדרור קשורות לכדורי ברזל?"
המיינה הגדולה הזדקפה על שתי רגליה וצווחה "אתה מבקש למות? אנחנו ננקר לך את העיניים מארובותיהן כאן ועכשיו! בלי צורך במשפט!"
סמסא הביט על שאר המיינות והגיע למסקנה שאולי יוכל לשבור את הצוואר של חמש מהן לפני שיכניעו אותו. לא הרבה, אבל מספיק.
העורב טאו הבין נכון את הכיוון שאליו התפתחו העניינים, קפץ קדימה וקרקר בקול, "אין כל צורך באלימות! אנחנו עוברים פה בדרכנו לעץ הגדול. אין לנו שום כוונה לשהות כאן יותר מהנחוץ. אם תתנו לנו לעבור בשקט נשכח שהיינו פה בכלל."
המיינה המגודלת הפנתה אליו את מבטה בהפתעה, כאילו רק עכשיו שמה לב לקיומו.
"פרוטוקול זה פרוטוקול! כל מסיג גבול חייב להתייצב בפני האצולה למשפט!" סמסא שמאס במיינה המגודלת הביט בדרורים שנראו מפוחדים עד מוות מהמחשבה שעימות עלול לפרוץ בקרבתם. הוא חשב פעם ופעמיים, התקבלה בתוכו החלטה. הוא פנה אל המיינה המגודלת בקול מלא בביטחון עצמי.
"אתייצב בפני האצולה שלכם למשפט."
"טוב ויפה!" אמרה המיינה וניפחה את נוצות החזה שלה, "בואו אחריי!"
סמסא והעורב טאו סטו מהדרך בעקבות המיינה אל תוך השדה. מיינות צווחו ללא הרף על דרורים שנראו עייפים ועצובים. בקצה השדה עמדה בקתה ישנה מעץ ומאחוריה התפרש יער האורנים הגדול, בפתח הבקתה עמדו שתי מיינות שמנות. סמסא חשב לעצמו שהמיינה המגודלת כנראה מוליכה אותם אל הכניסה לבקתה.
כשהיו כעשרה מטר מהבקתה סמסא שמע צווחה מקפיאת דם מימינו.
"הוא אכל מהגרגירים!"
הוא סובב את ראשו ימינה וראה מיינה כהה מצביעה ברגלה הימנית על ציפור דרור קטנה. כשציפור הדרור הבינה שדברי המיינה כוונו אליה היא פצתה את מקורה באימה וניסתה בניסיון נואש לעוף ולברוח. כדור המתכת הקטן שהיה קשור לרגלה השמאלית הכביד עליה ומנע ממנה להתרומם לאוויר.
תוך זמן קצר עטו עליה חמש מיינות צמאות דם וניקרו את כל גופה באכזריות. אחרי עשרים שניות כל מה שנשאר מהדרור היה גופה שסועה ומדממת. המיינות הפיקו צווחות חולניות של הנאה והרימו את מקוריהן האדומים לשמיים. שאר ציפורי הדרור הביטו במחזה בפחד טהור.
"לא קרה כלום! אין הפסקה! תמשיכו לעבוד או שתגמרו כמוהו!"
צווחה המיינה המגודלת. סמסא הרגיש נוזל חם עולה מליבו אל מוחו, חושיו התעוררו והוא התחיל להתנשף במהירות, שדה הראייה שלו הצטמצם ונהיה אדום. הוא ראה רק מיינות עם צוואר שבור. ראשו זעק להרוג, לחסל, לחנוק כל מיינה בשדה עד שלא יוכל עוד.
העורב טאו הביט בו מן הצד במבט בוחן.
סמסא ניסה למצוא סלע מוצק בנשמתו להיאחז בו כדי שלא יישטף בנחשול הזעם ששטף בקצף כל סנטימטר בנשמתו.
תהיה רגוע, כבר החלטת מה לעשות, אם לא תשלוט בעצמך הכל ילך לעזאזל, גם אתה וגם הדרורים שעדיין חיים. הוא נשך את שפתיו עד שזבו דם, הוא קמץ את אגרופיו עד שציפורניו חתכו את כף ידו וניגר ממנה דם.
הוא הרים את מבטו אל המיינה הגדולה שהביטה בו במבט בוחן.
"קדימה. למה נעצרנו בכלל?" אמר בקושי, שיניו חורקות.
מקורה של המיינה נפתח במה שהיה נראה כחיוך דוחה במיוחד.
"מעולה! לא יפה לתת לאצולה לחכות יותר מדי!"
היא המשיכה לקפץ כאילו לא יכלה לראות או להבין את הזעם שסמסא היה שרוי בו, סמסא שמח על כך בליבו.
הם המשיכו ללכת בעקבות המיינה. לאורך שאר הדרך לבקתה העורב טאו שלח בסמסא מבטים חודרים, כאילו הוא מנסה להבין על מה בדיוק סמסא חושב. סמסא שם לב למבטים מצד העורב טאו. אבל אסור היה שאף אחד יבין על מה הוא חושב עכשיו, זה עלול להרוס את הכל.

פרק רביעי

כשהגיעו לפתח הבקתה נעצרה המיינה המגודלת ופרשה כנף שחורה לכיוון הדלת. סמסא נעצר וסקר את הבקתה. גודלו של המבנה היה קומה וחצי, בחלקו העליון בלט צוהר מרובע. גגה של הבקתה היה עשוי מערימות קש שהשתפלו מטה כמו קווצות שיער.
ריח חריף של לשלשת נדף ממנה.
המיינות בכניסה זזו הצידה בתיאום מושלם והפנו את פניהן אחת כלפי השנייה. היה ברור לסמסא ולעורב טאו שנותר להם דבר אחד לעשות: להיכנס פנימה.
הם צעדו אל מעבר לדלת, עיניו של סמסא התרגלו אט אט לחשיכה שבתוך הבקתה.
על רצפת הבקתה עמדו שתי מיינות, אחת בימין הבקתה ואחת בשמאלה. סמסא הביט מעלה, הגג נתמך על ידי קורות עץ.
על קורת תמך מרכזית ועבה ישבו שלוש ציפורי דוכיפת שמנות במיוחד, הן היו גדולות במעט מהמיינות.
לדוכיפת שעמדה באמצע הקורה היה מקור חד ומעוקל מאוד, בסמוך אליה עמדה קערת מתכת ישנה וחלודה שתולעים שמנות וגדולות זחלו בתוכה.
ממרחק היה נראה שכל תולעת בגודל של עשרה סנטימטרים בערך. סמסא לא רצה לחשוב למה תולעים כאלו מתפתחות.
מתחת לקורה שציפורי הדוכיפת ישבו עליה שכנו ערמות של לשלשת קשה שהפיצו ריח רע במיוחד.
הדוכיפת האמצעית הביטה בסמסא ובעורב טאו, בלעה משהו שכבר היה בתוך גרונה ופנתה אל סמסא בקול חורק, "יצור כמוך לא ראינו כבר הרבה זמן."
קולה הדהד בין קירות הבקתה, שתי הציפורים שמצדדיה נותרו שקטות והביטו בסמסא היטב.
"חשבנו שמדובר באיזה תוכי נזירי שחצה את הגבול, לא סיפרו לנו שמדובר ביצור משכמו ומעלה."
היה נדמה שהדוכיפת לא שמה לב לנוכחותו של העורב טאו כלל.
הציפור סרקה את סמסא מכף רגל ועד ראש, "אתה נראה גדול וחזק, אתה תהיה שימושי מאוד בשביל המטע שלנו."
שכן שקט בבקתה לזמן קצר וכל הנוכחים בה הביטו בסמסא, מחכים לשמוע אותו מדבר. סמסא עטה על פניו את הפרצוף הכי שליו שיכל לעטות, והשתדל להתעלם מהריח המסריח בבקתה.
"נראה שסוג הפועלים במטע שלכם מאוד מצומצם. גם לא נראה שהם עובדים בהתנדבות."
רמת המתח בחדר זינקה משמעותית, שתי ציפורי הדוכיפת שעמדו מצידי האמצעית החלו לקרקר בזעם, והמיינות על הריצפה הביטו לצדדים בעצבנות. "שקט!" זעקה הדוכיפת האמצעית בעוצמה שהפתיעה אפילו את העורב טאו, שלראשונה נראה חסר מנוחה.
"השאלות של האדון הנכבד ראויות לתשובה."
היא ניקרה בקערת המתכת עם מקורה המעוקל ושלפה ממנה זחל שמן. בתנועה חדה היא הורידה את מקורה מטה ומעלה. הזחל נזרק והתפתל באוויר לרגע קט, ואז נחת כלפי מטה. הדוכיפת פערה את פיה ובלעה אותו היישר אל תוך גרונה.
היא המהמה בשביעות רצון והפנתה את ראשה אל סמסא.
"אתה בוודאי יודע, אורח נכבד, שיש סדר לעולם. בלי סדר ברור הכל היה חוזר לתוהו, לאבדון מוחלט." ציפורי הדוכיפת משני צדדיה הנהנו בכובד ראש.
"הסדר הנכון הוא שהפועלים עובדים, השומרים מוודאים שהפועלים לא יתבטלו ממלאכתם, הגזע הנעלה מפקח על כולם מלמעלה. אל תביט בי ככה, ככה זה עובד אצל המינים המוצלחים ביותר! כדוגמת הנמלים וגם אתם בני האדם.
ככה קמו הציוויליזציות הגדולות ביותר! הסדר הזה הוא הציר שהעולם סובב עליו. מדוע שאנחנו הציפורים לא נשאף להתקדם ולהתפתח? זה הרי דבר מתבקש, עלינו לחוג במעגל הקיום."
הציפור השתהתה הביטה סביב כדי לראות כיצד דבריה מתקבלים, שתי ציפורי הדוכיפת האחרות המשיכו להנהן בכובד ראש, המיינות למטה הנהנו בקלות דעת. הדוכיפת המהמה לעצמה ושבה להביט בסמסא.
"והנה החולייה החסרה באה היישר אלינו. מה זה אם לא סימן משמיים? מתנה מהאלים? אתה מתאים בדיוק לתפקיד הבורג הגדול שכל המכונה חגה על פי תנועתו."
סמסא הביט אל הדוכיפת ופרש את ידיו לצדדים, כל הציפורים בחדר העבירו את מבטן מהדוכיפת לסמסא.
"מה בדיוק התפקיד של הבורג הגדול שכל המכונה חגה על פי תנועתו, אם תוכלי לתאר אותו במילים פשוטות שגם אני אוכל להבין."
היה נראה שהדוכיפת כמעט ותחרבן מרוב נחת, גינוני הנימוס של סמסא נעמו לה.
"הו, כמה צניעות! אתה מושלם יותר מהחלומות הפרועים שלי. אתה הבורג המרכזי, כלומר, אתה יכול לסחוב משאות כבדים שאנחנו הציפורים לא יכולות להזיז, אפילו עשרים ציפורי דרור קשורות בחבל. אתה והגפיים הנפלאות שלך, אתה תהיה הכלי הכבד שלנו."
התרגשותה של הדוכיפת גברה ככל שהמשיכה לדבר, כעת היא חיכתה לדבריו של סמסא בציפייה. העורב טאו התקרב אל סמסא מאחור ולחש לו בשקט, "אתה בטח לא שוקל את ההצעה החולנית הזאת ברצינות, נכון?"
סמסא הושיט את ידו לאחור ודחף את העורב טאו קלות. "אל תתערב." לחש לו. העורב טאו נסוג לאחור בהכנעה.
הדוכיפת לא אהבה את הלחשושים שלא יכלה לשמוע, ונראה היה שמצב רוחה האקסטטי הועב במקצת.
"נו! אין טעם להתייעצויות סתר, אמור את דברייך כאן ועכשיו אל המועצה הגדולה. אם תסכים תקבל כבוד גדול שהוא שני רק לכבוד שלנו האצולה. לא בכל יום אני מציעה הצעה נדיבה כזאת למסיגי גבול."
הייתה נימה של איום בקולה. סמסא לא התרגש, הוא צעד קדימה ואמר,
"אני מקבל עליי את התפקיד."
שלושת ציפורי הדוכיפת צרחו בהתרגשות וחירבנו ממרום מושבם כל אחת בתורה, הלשלשת נחתה על הגבעה, מוסיפה לה שכבה נוספת.
"מעולה!" צווחה הדוכיפת בחדווה, "אנחנו נחגוג היום בשקיעה את בואו של החבר החדש והחשוב לקהילה שלנו! והמשימה הראשונה שלך בתור הכלי הכבד שלנו היא להכין את הסעודה לחגיגה."
הדוכיפת צווחה "הודהוד" פעמיים, וזה היה האות בשביל המיינות שחיכו בחוץ לפתוח את הדלת.
"הביאו לכאן את המכתש והעלי!" צווחה הדוכיפת.
המיינות שבכניסה מיהרו לקפץ משם, כעבור דקה הן חזרו והביאו איתן מכתש ועלי ישנים אל הבקתה. סמסא הביט במכתש ובעלי לזמן מה, חושב עמוקות על משהו, הדוכיפת בעלת המקור המעוקל חיכתה לו בסבלנות.
כשסיים לחשוב, סמסא השיב את מבטו אל הדוכיפת ואמר,
"מה אני צריך להכין?"
"מעדן גורמה של תולעים וזירעונים, עלייך למעוך את התולעים והזירעונים ביחד עם המכתש והעלי כדי ליצור דייסה נפלאה. את הדייסה יש למהול עם מים לפי העין כדי שתא תהיה סמיכה מדי. זה מתכון משפחתי שסבתא שלי מנוחתה ציפור גן עדן הייתה מכינה לנו בתחילת האביב."
סמסא בלע את רוקו והשתדל להסתיר את הבחילה שגאתה בו למשמע המתכון.
לפני שסמסא הספיק לומר משהו העורב טאו הסתובב בשקט אל עבר הדלת הפתוחה ובתנועת כנפיים רחבה ומהירה התעופף החוצה. המיינות הבינו באיחור מה מתרחש, ולא הצליחו לעצור בעדו.
"חבורה של גוזלים נקלים, הוא ברח לכם ממש מתחת לאף!" התמתחה וזעקה הדוכיפת. כשראתה שסמסא עומד ומביט בה התיישבה בנינוחות מעושה.
"נו טוב, ביום שבו האלים נתנו לנו מתנה נפלאה, אין זה ראוי להתלונן על דברים קטנים שכאלה."
הדוכיפת הצביעה בכנפה השמאלית אל עבר סמסא, "צא לעבודה, אני מצפה שתסיים אותה עד השקיעה. המיינות יביאו לך את התולעים והזירעונים. אתה תלך ותביא מים מהנחל שביער האורנים. ועכשיו צאו החוצה. ממילא הפרעתם לנו באמצע ארוחת הצהריים."
סמסא הסתובב לאחור ויצא מהבקתה. כשהיה בחוץ נשם את האוויר הנקי לרווחה. הוא לא ידע אם בטנו הייתה סובלת עוד רגע בבקתה המסריחה והדוחה הזאת.

פרק חמישי

המיינה הגדולה ליוותה את סמסא אל מאחורי הבקתה, בידו עדיין המכתש והעלי. היא נעצרה מול צריף דל וישן, הורידה את ראשה כלפי מטה והחוותה עם כנפה על עבר הצריף. סמסא נענה להזמנה וצעד אל תוך הצריף, עוד לפני שעיניו הספיקו להתרגל לחשיכת הצריף הוא כבר שמע את משק כנפי המיינה שהתעופפה משם.
כשהתרגלו עיניו לחשיכה, סמסא ראה למולו שולחן עץ רקוב שהיה רחב כרוחב הצריף ומילא את חציו מהקצה לקצה, מתחת לשולחן נח דלי עץ ריק שחבל עבה מלופף סביב ידיתו המחלידה. סמסא הניח את המכתש והעלי על השולחן הרקוב והביט אחורה. בשדה דרורים קיפצו ומיינות צווחו, בשל רוחקן וגודלן היו נראים כמעט כבני אדם נמוכי קומה, רק הרעשים הצורמים הסגירו את זהותן. משמאל לשדה התפרש בכבדות יער האורנים. סמסא התכופף וגרר את הדלי שהיה מתחת לשולחן, הוא ליפף את החבל סביב מותניו כמו חגורה, הדלי השתלשל מימינו מבלי לגעת הקרקע. אחרי שסמסא וידא שהסידור הזה נוח לו, הוא התחיל ללכת לכיוון היער.
היה נדמה לסמסא שככל שהתקרב ליער כך גברה השפעתו עליו, מעין שינה עמוקה תפסה לה מקום במחשבותיו. מקרוב, עציו של היער נראו מרשימים יותר ומאורגנים יותר. היה נדמה לסמסא שהוא יכול לחוש את הנוכחות של היער, ואף מוזר מכך, היה נדמה לסמסא שהיער מרגיש בנוכחות שלו.
סמסא המשיך ללכת והתקרב אל עצי הענק הראשונים של היער, ציפורי דרור אפורות קיננו על הענפים הנמוכים. סמסא הביט כלפי מעלה, על הענפים הגבוהים של עצי האורן עמדו מיינות שהביטו בציפורי הדרור המקננות. ציפורי המיינה הביטו בסמסא. כשסמסא התקרב אל העצים קפצה מיינה אחת מהענף שעמדה עליו ותוך כדי דאייה לקרקע צווחה, "חבר חשוב הגיע!"
נראה ששמועות מתפשטות מהר בקומונה הזאת, חשב סמסא לעצמו.
ציפורי הדרור האפורות הביטו בסמסא בשקט מהול בדאגה. הן כנראה קיוו שלחבר החדש בקומונה אין חוש טעם מפותח לביצי דרורים. המיינה נחתה במעגליות אל מול סמסא. המיינה הביטה בסמסא, וסמסא הביט במיינה, חסרה לה עינה הימנית וצלקות נראו על לחייה.
"ברוך הבא ל'אזור הקינון' חבר חשוב!" צווחה הציפור.
סמסא הרים את ידו השמאלית והשהה אותה באוויר לזמן מועט כאומר שלום. "אין צורך בגינוני כבוד, אני רק עושה את העבודה שלי. וכעת העבודה שלי היא למלא את הדלי הזה במים," סמסא תפח על הדלי שהיה תלוי על אגנו, "אם תוכלו לתת לי הוראות כיצד למצוא את הנחל ביער אהיה חייב לכן את תודתי."
המיינה שלחה מבטים לעבר חברותיה על העצים, שהשיבו לה בניד ראש.
"שמענו את השבחים עלייך, אתה אכן נושא בתוכך את רוח המקום! ברוך הבא ל'אזור הקינון'! כאן ציפורי הדרור הנקבות מגדלות את דור הפועלים הבא!"
סמסא סקר את קיני הדרור והעמיד פני מתרשם.
"אני רואה שהן לא אזוקות כלל, מדוע הן אינן בורחות?"
"שאלה נבונה! שאלה נבונה! כמצופה מהחבר הנכבד!"
קראה המיינה וחברותיה הצטרפו לקריאה.
"הסיבה היא שהן יודעות שאם הן יברחו נהרוג את כל הזכרים ואת הביצים נשליך לקרקע! זאת הדרך שבה אנו שומרים על הסדר!"
סמסא רצה לדרוך על ראשה של המיינה המצולקת, אבל במקום הוא פשוט דרך בחוזקה עם רגלו הימנית על הקרקע. המיינות, שהבינו לא נכון את המחווה צווחו בסולידריות. סמסא החליט שהוא צריך הפסקה מהצווחות האלו לפני שלא יוכל לשלוט בעצמו. " כמו שאמרתי, אני צריך למצוא את הנחל. אני צריך מים בשביל להכין את הסעודה לחגיגה. רק תאמרו לי לאן ללכת וכבר אהיה בדרכי לשם."
המיינה ניקרה באדמה פעמיים, היה נראה שכך היא מנסה להביע התנצלות, "כמובן! הנחל זורם בעומק היער. לך ישר לתוך העצים, מכיוון שהנחל חוצה את כל היער לאורכו אין ספק שתיתקל בו! הסימן שלך יהיה שיחים ירוקים גדולים, הם צומחים רק ליד הנחל. כשתרצה לחזור פשוט לך בכיוון שבאת ממנו עד שתצא מהיער, הבט סביב ובוודאי תבין מיד היכן אתה!"
המיינה סיימה את נאומה ופרשה את כנפה הימנית לכיוון היער עצמו. סמסא התחיל לצעוד אל תוך היער כשהמיינות מלמעלה מריעות לו בקול.

סמסא הלך באותו הכיוון לאורך כל הדרך, האורנים היו נעוצים באדמה כמו קיסמים גדולים. על האדמה לא צמח שום שיח, רק גזעים עבים עם צמרות ענק.
ככל שנכנס יותר לעומק היער כך נהיה לסמסא קר יותר. השמש הסתננה בקושי בין צמרות עצי האורן הצפופות, מותירה פסי אור נדירים וזוהרים על אדמת היער. הוא הביט על הקרקע, השיחים והעשבים נעדרו מן היער בשל מחטי האורן שכיסו את האדמה במרבד חום ובלתי חדיר, שום דבר לא יוכל לצמוח מבעד לשטיח הזה. כשהמשיך להתקדם עוד אל עומק היער, השקט מסביב נהיה סמיך וכבד יותר. נשמע רק רעש הדלי הנחבט בירכו מדי פעם בצליל עמום. למרות שסבל רוב חייו משקט ובדידות, כעת סמסא חש שהן מטעינות אותו מחדש. במקום שבו הפחד מתגנב לליבות האנשים, סמסא חש הכי בטוח. הדרך הלכה והעמיקה, כשנזהר שלא לדרוך על אצטרובל גדול במיוחד הגיע לאוזניו רעש של פכפוך מים.
הוא המשיך ללכת לכיוון קול הפכפוך ואפו כבר הריח את רטיבות חלוקי הנחל. תוך כדי ניווט, הוא הפנה את מבטו הצידה וראה קני סוף גבוהים מימינו, הם נראו כמו שרביטים גדולים שרוקדים עם הרוח.
סמסא הלך לכיוון קני הסוף ואכן, הוא מצא את הנחל. סמסא לא יכל שלא לעצור ולהביט בו, שיחים ירוקים כיסו את גדות הנחל לכל אורכו, תוחמים אותו בגדר חיה ופרחונית, שפיריות בכל מיני צבעים ריחפו מעליו, וצלליות שחורות של דגים שחו בעומקו.
סמסא טייל לאורך וחיפש משהו. הוא נעצר ליד שיח הרדוף הנחלים שפרחיו הוורודים נפרשו כמו שמש וורודה וחורפית. סמסא התיר את החבל ממותניו ומילא את הדלי במים, לאחר שהניח את הדלי על הקרקע סמסא כרע ליד הנחל ופכר את ידיו, הוא מילא אותם במי הנחל ושתה. כשסיים לשתות סמסא הרגיש כמו אדם חדש, הוא פנה אל שיח הרדוף הנחלים ונעמד לצידו, סמסא התחיל לקרוע עלים מהשיח והכניס אותם לתוך כיסו השמאלי.
לפתע, נשמע רעש של משק כנפיים. סמסא תחב את העלים עמוק לתוך הכיס והרים את הדלי בידו הימנית. קול משק הכנפיים התקרב אליו, הוא הביט סביב על חופת היער וראה צל של עורב גדול מתקרב, היה זה העורב טאו.
גודלו הפליא את סמסא בשנית, אבל בצורה מפתיעה, היה נראה שהוא מתרגל לגודל הלא רגיל של הציפורים בגבעות המוזרות האלו.
סמסא המשיך לעמוד על גדת הנחל עם הדלי בידו והביט בעורב טאו חג קלות באוויר ונוחת למולו. העורב טאו קד בראשו לשלום, סמסא קד בחזרה.
"מה אתה עושה ביער הזה סמסא? האם כבר שכחת מהדרך שלך?"
סמסא הביט סביב לפני שענה לעורב טאו.
"אני עדיין רוצה ללכת בדרך שלי. אבל יש לי עניינים כאן לסיים קודם, אם הדבר אפשרי נמשיך בדרך שלי כשאסיים פה."
העורב טאו היטה את ראשו לצד ונתן בסמסא את אותו מבט בוחן שתמיד היה נותן כשסמסא היה מסתיר את הלך רוחו.
"הדבר יותר מאפשרי, הוא מוכרח. לא משנה כמה זמן הדבר ייקח, אני חייב להביא אותך אל קפקא וטאמורה."
העורב טאו שמט את ראשו ובחן את הקרקע שלרגליו בדממה. סמסא הביט סביב בשנית וכרה את אזנו לכל רעש ביער השקט. אם מיינה אחת תראה אותו כאן עם העורב טאו, הכל יכול ללכת לאבדון.
כעבור זמן מה שבו הדממה תפסה את מקומה הנצחי, היה נדמה שהעורב טאו הבין את הרמז. הוא ניקר בקרקע והביט בסמסא.
"אני לא יודע על מה אתה חושב עכשיו, אבל אני מאמין שהלב שלך מונח במקום הנכון. אבוא לבקר אותך שוב כשתהיה מוכן ללכת."
סמסא הרכין לעברו את ראשו במחווה של כבוד, העורב טאו הרכין את ראשו באותה מידה לעבר סמסא וזינק לאוויר, משק כנפיו העיף מחטי אורן לכל עבר. קצת אחרי שהעורב טאו פרש את כנפיו והמריא אל מעל צמרות העצים, חש סמסא שהבדידות מתחילה למלא את האוויר, השקט הזדחל שוב אל תוך תעלות אוזניו.
סמסא שמע רק את רחש המים שנשפכו בזרם הנחל, קול הפכפוך היה למצעים הפרושים על מיטת השקט שבה היער נם את תנומתו הנצחית.
סמסא רוקן מעט מים מהדלי אל הקרקע וכרך את חבל הדלי על צווארו כשהדלי בצד ימין והוא מחזיק את החבל בצד שמאל. סמסא יישר את גבו וזקף את צווארו. ככה זה יותר נוח, חשב לעצמו, והחל לצעוד באותו כיוון שממנו בא, כפי שייעצה לו המיינה.
ככל שהתקדם, כך הדממה ביער איבדה ממשקלה, יותר ויותר קרני שמש הצליחו להסתנן מבעד לעלוות העצים, עד שקרני האור נראו פחות זוהרות ממה שהיו בעומק היער.
אחרי כמות זמן שסמסא לא הצליח לאמוד, הוא עבר את קו העצים האחרון ויצא מן היער. הוא הביט סביב, השדה היה לימינו, הוא היה במרחק של כמאה מטר מהמקום שבו נכנס ליער.
סמסא הניח את הדלי על הקרקע והתיישב, הוא רצה לתת למחשבות במה לדבר עליה, הן לא יכולות להופיע בבירור כשרועש בחוץ. המחשבות רצו וקיפצו בתוכו, הוא חשב על היער, על העורב טאו, על הזחלים שבקערת הברזל החלודה. אמנם השמש עוד לא שקעה, אך הזמן שהעביר במקום המוזר הזה הרגיש לו כמו נצח.
אתה יכול ללכת מכאן, לחשו המחשבות במוחו, להיעלם וזהו.
אבל היה ברור לסמסא שהוא לא יכול לתת לעניינים כאן להימשך כפי שהם,
הוא לא יכול להיעלם ולברוח.
סמסא שאף הרבה אוויר לריאות ונשף אותו החוצה בהחלטיות. הוא התרומם מן הקרקע ונעמד, סמסא התכופף אל הדלי והעמיסו על כתפיו.
על החיים ועל המוות, חשב לעצמו, והלך את הדרך חזרה אל הצריף שמאחורי הבקתה.

פרק שישי

על השולחן בצריף חיכו לסמסא שלוש קערות חרסינה עמוקות זו לצד זו. בקערה הימנית זחלו זחלים שמנים אחד על השני, הקערה השמאלית הייתה מלאה בזירעונים שחורים, והאמצעית הייתה גדולה מן האחרות ריקה.
סמסא שפך מעט מים מהדלי אל תוך הקערה הגדולה והריקה, לאחר שמילא כשליש ממנה שפך בזהירות כמה תולעים מהקערה הימנית אל המכתש, זחל אחד נפל מהמכתש לקרקע, סמסא הרים אותו עם קצות האצבעות, הזחל התפתל בצורה מעוררת בחילה וסמסא החזיר אותו למכתש בעדינות, נאבק בקיא שעלה בגרונו. כשהזחל שם למכתש עם שאר חבריו חפן סמסא כמה זירעונים מהקערה השמאלית והניח אותם בתוך המכתש.
סמסא כתש את הזחלים והזירעונים היטב כשבידו האחת העלי וידו האחרת מייצבת את המכתש על השולחן הרקוב. כשהכל היה מרוסק היטב רוקן סמסא את תכולת המכתש אל הקערה האמצעית, והחל בסבב נוסף של כתישת זחלים וזירעונים. התהליך חזר על עצמו שלוש פעמים, אך לפני שפתח בסבב הרביעי של הכתישה, סמסא הוציא את ראשו מהצריף והביט ימינה ושמאלה, לא נראתה אף ציפור באזור. מעומק השדה נשמעו צווחות חדות של ציפורי המיינה, ולא נשמע כל רחש מן הבקתה הסמוכה. כשראה זאת שב אל הצריף והוציא את העלים שחתך ליד הנחל מכיסו, בתנועה זריזה השליך אותם לתוך המכתש והתחיל לכתוש את העלים עם הזחלים והזירעונים.
סמסא כתש בזריזות תוך שהוא כורה אוזן למתרחש בקרבת הצריף, לשמחתו השקט היה יציב. לאחר שהעיסה רוסקה היטב לא היה ניתן לזהות לפי העין שנוסף מרכיב חדש למתכון. סמסא המהם בשביעות רצון ושפך את תכולת המכתש לקערה האמצעית, היה נראה שכבר יש בה כמות מכובדת של עיסה דוחה. עברנו את נקודת האל חזור, חשב לעצמו תוך כדי שנטל את הדלי, הוסיף עוד מים לקערה ובחש. כשגמר את הסבב השביעי קלט שנגמרו לו הזחלים והזירעונים. כמעט מושלם, חשב לעצמו, הוסיף לקערה עוד קצת מים מן הדלי תוך כדי בחישה אחרונה בהחלט.
הוא שמח על שסיים את המלאכה הדוחה הזאת. זהו זה, חשב לעצמו סמסא, עשיתי מה שיכולתי, מכאן זה כבר לא בידיים שלי יותר. הוא אחז בקערה משני צדדיה ויצא בזהירות מן הבקתה. להפתעתו, בחוץ כבר עמדו בקבוצה חמש מיינות צהובות מקור ושלושת ציפורי הדוכיפת השמנות, כשהדוכיפת בעלת המקור החד והמעוקל עומדת באמצע החבורה.
סמסא קד אליהן תוך כדי הושטת הקערה קדימה, הדוכיפת בעלת המקור המעוקל השמינה מרוב נחת, היא היישירה את מקורה אל עבר סמסא ופרשה את כנפיה לראווה, "הזמן הגיע, והחבר החדש והסעודה הגיעו ביחד איתו!
קראו לכל המיינות, גם לאלו השומרות על נקבות הדרור! הלילה כולם חוגגים!" כל הציפורים בחבורה צווחו יחד: "הלילה כולם חוגגים!"
החבורה הרועשת הזאת המשיכה לצווח בעודה מהלכת אל עבר מעגל אבנים גדול בדשא הסמוך לשדה. קוטר המעגל היה כארבעה מטרים, האבנים שתחמו את המעגל היו בגובה של כעשרים סנטימטר. רק אבן אחת הייתה גדולה משמעותית מן השאר – כחצי מטר בקירוב – על האבן הזאת התיישבו אחר כבוד שלושת ציפורי הדוכיפת.
סמסא דידה בעקבותיהן, משתדל שלא תישפך טיפה מהקערה על הקרקע. כשהגיע למעגל קראו לו ציפורי הדוכיפת להניח את הקערה באמצע מעגל האבנים, סמסא ציית והניח את הקערה במרכז.
צמחי הבר שכיסו את הגבעות צמחו גם מסביב למעגל, אך בתוך המעגל לא צמח שום עשב.
בקריאות רמות ציפורי המיינה התעופפו אל עבר המעגל מכל רוחות השמיים, כולן שמחות להשתתף בסעודה.
סמסא נעמד מחוץ למעגל והביט סביב בשקט, למרות כל הציפורים שהגיעו, לא היה זכר לעורב טאו בשום מקום.
מיינה אחת שראשה הגיע עד מותניו של סמסא נעמדה לידו והביטה בו מן הצד, סמסא החליט לנצל את חטטנותה של המיינה ולפתוח איתה בדברים.
" כמה רעש יש פה אה? מתי בכלל הסעודה מתחילה?"
"מתי שכל הציפורים יהיו פה, לא חוגגים עד שכולם נמצאים! אנחנו חברה מכובדת. יש שוויון מוחלט לכל הציפורים בקומונה!"
"חוץ מלדרורים, כמובן."
המיינה עיוותה את מקורה במין חיוך מריר, "אתה מחשיב אותם לציפורים?"
"הדרורים הם לא ציפורים?"
המיינה חשבה לרגע וגירדה את מקורה בעזרת רגלה הימנית, היה נראה שהיא חושבת היטב על התשובה. לאחר זמן מה פתחה ואמרה,
"רק מי שחופשי ללכת לאן שהוא רוצה ראוי להיקרא 'ציפור'! הדרורים לא נחשבים לציפורים מכיוון שהם לא יכולים ללכת לאן שירצו! הם כבולים בשלשלאות!"
"ומה עם הנקבות?" שאל סמסא, "לא ראיתי שום שלשלאות על רגליהן."
"הנקבות יודעות שהגוזלים שלהן לא יכולים לעוף ולברוח איתן! אם הן ינסו לברוח לא נהסס להרוג את כל הגוזלים שיישארו בקינים! אתה מבין, הגוזלים שלהם חשובים להם יותר מהחופש! חה חה! החופש שלהן מוגבל על ידי הרגשות שלהם, וחופש מוגבל הוא לא חופש אמיתי!"
עיניה של המיינה נצצו באכזריות, כאילו היא מדמיינת בתוך מוחה הצר איך היא מנקרת גוזלי דרור למוות. סמסא צמצם את עינו והשתדל לרסן את הארסיות שבקולו כששאל, "האם אתן ציפורי המיינה, אינכן כפופות אל ציפורי הדוכיפת? גם אתן לא חופשיות באמת."
לפני שענתה לסמסא, וידאה המיינה שאין שום ציפור דוכיפת בסביבה. כשראתה ששלושת ציפורי הדוכיפת עסוקות בלהביט בכל המיינות שנאספות ממרום מושבן, ושאינן שמות לב לשיחה הקטנה שלה ושל סמסא, השיבה.
"אנחנו המיינות לא כלי, אנחנו היד שמשתמשת בו. הכלי האמיתי הוא המוח והכריזמה של ציפורי הדוכיפת, הן מנהיגות נפלאות!
אך האמן לי, ברגע שנחשוב שיש מנהיגות טובות מהן נסיר מציפורי הדוכיפת את ראשן ואת כל תארי האצילות ביחד איתו!"
המיינה הביטה סביב בשנית רק כדי לוודא שאף מאזין לא רצוי לא שמע את מה שאמרה. סמסא קד אל המיינה בנימוס וצעד כמה צעדים אחורה, מתרחק עוד קצת מן המעגל וממסלול הנחיתה של ציפורי המיינה.
מיינות עדיין נחתו סביב במשק כנפיים, כולן התקבצו בתוך המעגל סביב הקערה הגדולה.
סמסא ניסה לספור את הציפורים, היו שם בערך ארבעים מיינות ושלוש ציפורי דוכיפת, נראה היה שאלו ציפורי הדוכיפת היחידות במושבה. סמסא התחיל להבין את דברי המיינה, אמנם למנהיגים יש כוח, אך הם מיעוט.
כשהעם מואס במנהיגיו, שום תואר אצולה לא יעזור. ממש כמו במהפכה הצרפתית, ראשיהם של המנהיגים על צווארם כל עוד העם סר למרותם.
בינתיים, כל המיינות התכנסו במעגל וחיכו לדברי הדוכיפת בעלת המקור המעוקל, שנעמדה מלוא קומתה על האבן הגדולה והתכוננה לשאת את דבריה.

פרק שביעי

סמסא עמד מחוץ למעגל וצפה בשקט, כל הציפורים תפסו מקום בתוך מעגל האבנים והביטו בדוכיפת בעלת המקור המעוקל, השקט הזמני ששרר הופר על ידי קולה הצורם.
"כעת, השמש שוקעת והשמיים מתכוננים לחשכת הלילה. כעת, נאספנו כל חברי הקהילה כדי לחגוג. מקור שמחתנו הערב הוא ביאתו של חבר חדש לקהילה שלנו!"
הדוכיפת לקחה הפסקה קטנה משטף דיבורה. בינתיים, הציפורים הפנו את ראשן לעבר סמסא, שיישר את גבו והרכין את ראשו בהוקרת תודה. חלק מהציפורים הרכינו אליו את ראשן בחזרה, וכולן החזירו את מבטן אל הדוכיפת שהיה ניתן לראות את ההנאה מרוחה על כל פניה.
"הלילה נחגוג כאילו אין מחר!" צווחה הדוכיפת בעלת המקור המעוקל.
הדוכיפת מימינה לחשה לה בקול מספיק חזק כדי ששאר הנוכחים ישמעו,
"בכל זאת, יש עבודה גם מחר." הדוכיפת בעלת המקור המעוקל הנהנה בכובד ראש ומיהרה לתקן את דבריה.
"החגיגה תסתיים בחצות כדי שלא נזניח את עבודתנו מחר, אבל עד אז לא נפסיק לחגוג!"
כל המיינות הריעו לדוכיפת שהסתובבה אל חברותיה והחליפה איתן הנהונים נמרצים.
המיינות סיימו להריע, הדוכיפת הגדולה קפצה מן האבן אל הקרקע ושתי חברותיה עמה. הציפורים במעגל הצטופפו ופילסו לציפורי הדוכיפת דרך אל הקערה. ציפורי הדוכיפת הידסו בנחת אל הקערה כשעיני כל המיינות עוקבות אחריהן בדממה.
עוד צעד אחורה, סמסא נאבק בדחף העיקש ללכת עוד ועוד אחורה עד שיעלם. אך סמסא ידע שהוא לא יכול ליצור סדקים בהצגה שלו, בטח לא כל כך קרוב לסופה. בינתיים ליד הקערה, הדוכיפת בעלת המקור המעוקל הכריזה על פתיחת הסעודה. הסעודה נפתחה בכך ששלושת הדוכיפת אכלו לבדן בזמן שהמיינות מביטות בהן בשקט.
זיעה ניגרה ממצחו של סמסא בעודו צופה בהן מנקרות אוכל מן הקערה. הוא קיווה שלא הגזים בכמות העלים, כמות גדולה מדי יכולה לחשוף את כוונותיו לפני שכולן יאכלו. מצד שני, כמות קטנה מדי יכולה לגרום לבחילה ולא יותר. אין מה לעשות עכשיו, חשב סמסא, רק לחכות ולראות.
היה נדמה שציפורי הדוכיפת שבעו. הן נסוגו לאחור בדרך שפינו להן וקיפצו בחזרה אל הסלע הגדול. מלמעלה צווחה הדוכיפת בעלת המקור המעוקל אל כל הציפורים במעגל "מלאו את מקוריכם באוכל! היום אנו חוגגים את קיומה של הקהילה!"
לא היה צורך ביותר מצווחה זו, המיינות התנפלו על האוכל בנפנוף כנפיים ודקירות מקור, פוצעות אחת את השנייה במאבק על האוכל.
הכמות שסמסא הכין הספיקה לחמישה אנשים (בהנחה שהיו מוכנים לאכול דבר כזה), אבל בשביל ארבעים ושלוש ציפורים מגודלות, הייתה זו כמות מספקת.
בכל רגע, חשב לעצמו סמסא בעת שהלך כמה צעדים לאחור, בכל רגע עכשיו.
הוא הביט בקרקע היטב, מחפש אחרי משהו.
המיינות שסיימו לנקר את כל תכולת הקערה, רבצו בתוך מעגל האבנים, מזמרות זמר עתיק של מיינות. הכל היה שקט ושליו. על האבן הגדולה, רבצו ציפורי הדוכיפת ועצמו את עיניהן בשלווה.
כמה דקות לאחר מכן, הדוכיפת בעלת המקור המעוקל הייתה הראשונה להרגיש את התסמינים.
היא חשה בחילה עזה ועולמה החל להסתחרר סביבה. עוד לפני שציפורי הדוכיפת האחרות הבינו מה קורה, הן עברו את אותה חוויה בדיוק.
הן החלו להשתנק ולצווח 'בגידה!' בקול חלוש, המיינות התקשו להבין מה קורה להן ולמה בדיוק הן מתכוונות.
הן ניסו לעמוד ולכוון את כנפיהן לכיוון סמסא, אך פעימות ליבן הלכו ונחלשו, עד שנעלמו כליל. כעבור רגע, ציפורי הדוכיפת נפלו מהאבן הגדולה לקרקע בקול חבטה עז.
המיינות החכמות שבחבורה חיברו הכל בראשן והבינו מה קורה.
"האוכל מורעל! נבגדנו!" צווחו כמה מיינות פה ושם. כל הציפורים הביטו אל הכיוון שסמסא עמד בו מקודם, אבל הוא לא היה שם. רעש עז של פיצוח נשמע בכיוון השני של המעגל, כל העיניים הופנו לכיוון הרעש החדש.
הן ראו את סמסא מחזיק במקל עץ עבה ורוקד ריקוד אדום ואלים, הוא היכה במיינות המורעלות בקצה המעגל, מתקדם קדימה במחול של דם ונוצות.
המיינות לא הצליחו לחבר את הפקודות שבמוחן אל האיברים שבגופן, הרעל שיתק אותן כמעט לגמרי.
סמסא הטיח בהן את המקל בעוצמה כזאת, שגופותיהן חסרות החיים עפו הרחק ממעגל האבנים.
ההרגשה הייתה משכרת, גוף מוטח בגוף וגורם לתגובה פיזיקלית נהדרת.
זה היה קל מדי בשביל סמסא, זה תמיד היה בתוכו, האלימות החייתית הייתה צרובה אצלו בגנים. אך מהם גנים ללא ביטוי מוחשי? מהו סוס ללא רוכב?
מה הוא אדם ללא שליטה בחיה שבתוכו? כנראה שחיה הרבה פחות מוצלחת.
בנשימה כבדה סמסא שמט את המקל האדום מידו, לא היה לו עוד צורך בו, כל המיינות מתו. שרירי זרועו כאבו מרוב חבטות.
סמסא הביט בבגדיו הלבנים שהוכתמו בנתזים אדומים של דם כהה ודביק.
הרחק ביער, נקודות קטנות הצטופפו על העצים, מביטות על המתרחש מרחוק. "אתם חופשיים עכשיו." צעק סמסא לכיוון הדרורים. לא היה לו זמן ללכת עד אליהם, גם אם לא שמעו את קולו, הם יגלו מה קרה במוקדם או במאוחר.
אפשר לחזור אל הדרך, חשב לעצמו סמסא. הוא הלך אל השדה, אל אותה הדרך שבה ליוותה המיינה המגודלת אותו ואת העורב טאו לבקתה.
סמסא חזר אל אם הדרך שממנה הוסט על ידי המיינות, רוח קלה נשבה סביב. העורב טאו חיכה לו על אם הדרך, סמסא נעצר מולו וקד לפניו, העורב טאו קד אליו בחזרה ופתח בשיחה.
"סיימת עם העסק שעיכב אותנו. אך אבוי, לכלכת את בגדייך הלבנים ואת מצפונך הנקי."
סמסא היישיר מבט אל העורב טאו.
"בגדים אמורים להתלכלך, והידיים מטבען פועלות. הניקיון הוא ההוכחה שלא עשית כלום עדיין. אני לא אחד שלא עושה כלום רק כדי שיוכל להתרברב בניקיון כפיו."
העורב טאו הרים את ראשו ומקורו נפתח קלות בחיוך.
"אפילו מצפונך אינו מעכב אותך, אתה ראוי להיקרא ציפור.
במעופך אינך מביט מטה, ראוי אתה להיקרא עורב."
העורב טאו המשיך להביט בסמסא שנשאר לעמוד במקום שעצר בו.
הרוח סביבם החלה להתגבר, שולחת גלים בשדה החיטה ופורעת את שערו של סמסא.
"קפקא וטאמורה ראו מספיק. הדרך שלך נגמרת ממש כאן, במקום בו בחרת לנטוש אותה. לעיתים נקודת הסיום מופיעה באמצע. כל הדברים מנסים להקדים את זמנם. אך הזמן הוא אדון עקשן, הוא אינו מכיר קיצורי דרך."
סמסא הביט אל השמיים שהתחילו להתקדר בעננים כהים. העורב טאו פרש את כנפיו לצדדים, "העת לחיים חדשים הגיעה, העת לעולם שמעבר. האם סמסא, מקבל עליו את החופש? האם סמסא, עורב?" סמסא הוריד את מבטו מהשמיים אל העורב טאו, "כן. סמסא עורב."
העורב טאו קפץ לאוויר בצווחה, פרש את כנפיו ודאה במעגלים מעל סמסא. סמסא שב להביט מעלה. לפתע, מבין העננים הכהים החלו להציץ שני אורות. בהחלה נדמו כנקודות זעירות, אך אט אט גדלו ולהטילו את אורם על חשרת העננים. חצי מהשמיים נצבעו בוורוד, בעוד החצי השני נצבע בירוק בהיר.
הצבעים פשטו על כל השמיים בקצב איטי אך קבוע כמו זרימת מים בנהר.
כעבור זמם מה כיסו אותם עד לאופק – חצי חצי. סמסא לא יכל להתיק אתעינו מהמראה. הוא עמד בדיוק באמצע, מעליו נקודת המפגש של שני הצבעים, רוח קלה מאווררת את בגדיו.
אור זהוב הבזיק בנקודה שבה הצבעים נפגשו, בקול נפץ עז יצא ברק מבין העננים ופגע היישר בליבו של סמסא.

פרק שמיני

זה היה עוד בוקר עייף בחייו של דני. ההתמחות בבית המשוגעים שיעממה אותו למוות. הוא זכר איך ישב שם באודיטוריום לצד שאר חבריו לספסל הלימודים, איך הוצגו בפניהם האפשרויות להתמחות מעשית והאופציה של עבודה בבית המשוגעים מיד תפסה את עיניו. זה היה בדיוק התחום שרצה להתעסק בו, לעזור לאנשים בעלי חולי בלתי נראה לנהל חיים נורמליים פחות או יותר.
אך מכיוון שהיה צעיר וגדל בבית אמיד, דני לא היה מוכן לאחת האמיתות הכבדות של החיים – ישנם דברים מעוותים שאי אפשר לתקן.
במילים אחרות, את האנשים שהגיעו למוסד הזה רק המוות יכל לתקן, העבודה של דני הייתה להשגיח עליהם ולדאוג לסדר. בשל כך הרגיש יותר כמו סוהר מאשר אח, והעבודה הייתה למטלה שיש לסמן עליה וי כדי שימשיך הלאה בלימודי התואר.
בכל אופן, הבוקר הזה היה בשבילו כמו עוד פסקה במאמר מייגע. לכן, הוא לא ציפה להיתקל בהתנגדות כשניסה לפתוח את דלת חדרו של מטופל1Q84 .
המפתח הסתובב במנעול כמו שצריך, אך כשדחף את הדלת היא הרגישה כבדה מהרגיל. דני זרק מבט אל עבר אילן, חברו לספסל הלימודים שבחר באותה התמחות. אילן היה שקוע בפלאפון שלו כרגיל, הוא השתדל להתעלם מהעובדה שהוא בבית המשוגעים ולא ישן במיטה.
דני אמר בקול עייף, "הדלת כבדה מהרגיל, כאילו משהו חוסם אותה."
אילן הכניס את הפלאפון לכיס והביט בדני במבט תוהה.
"אני לא צוחק אילן אחי, משהו באמת לא בסדר עם הדלת."
אילן משך בכתפיו והשעין את שתי כפות ידיו על הדלת, נשען עליה עם כל כובד גופו. הדלת נפתחה מעט. אילן הכניס רגל אחת פנימה והביט אל תוך החדר, כשלא ראה בחדר איש אמר, "הגיע הזמן לסיבוב הבוקר, צא מהמחבוא עכשיו, או שלא נוציא אותך לסיבוב."
שום תשובה, אילן התכוון לסגת אחורה ולסגור את הדלת, אבל אז נתקל מבטו בדבר שחסם את הדלת. אילן השתתק.
"מה קרה?" שאל דני.
"הוא מת," ענה אילן בקול קפוא.
"הוא מה?" שאל דני והתקרב אל הדלת, הוא הציץ פנימה וראה את גופתו של המטופל שוכבת על הקרקע פרקדן, עינו פתוחות אך ריקות מכל הבעה, פיו פתוח קלות ולשונו מציצה ממנו כמו סימנייה מספר.
דני נשם עמוק כדי להירגע ופנה אל אילן, "אין סימן לדם או מאבק, הצוואר נקי מסימני חניקה, אולי הוא התאבד על ידי נטילת כדורים?"
אילן משך בכתפיו והסיט את מבטו מהגופה אל דני, "זה עניין לנתיחה שלאחר המוות, אנחנו בכל אופן, צריכים לדווח עכשיו על המקרה לדוקטור יבגני."

קצת לפני הצהריים הגיעו כמה עובדים גברתנים של בית המשוגעים וסחבו את הגופה אל מחוץ לחדר. דני השתדל לברר עוד פרטים על המוות אצל דוקטור יבגני, מנהל בית המשוגעים. מתוצאות הנתיחה שלאחר המוות לא היה נראה שהמטופל מת מנטילת כדורים. למעשה, לא היה ברור לרופא המנתח מה הרג אותו בכלל. שום סימן לפגיעה חיצונית או פנימית לא אותר. בשל החוסר במסקנה ברורה, נקבעה סיבת מותו הרשמית כשבץ. לא היו לנפטר קרובים או חברים, גם חלקה בבית קברות לא הייתה לו. שרפו את גופתו בקרמטוריום. דני ביקש לטפל באפרו. דני לא הכיר את הנפטר ואמונותיו, הוא לא באמת ידע מה לעשות איתו, הוא רק ידע שהוא האדם היחיד שמעוניין לחלוק למטופל כבוד אחרון. לאחר שחשב על הדבר והתייעץ עם כמה מכרים החליט לפזר את אפרו על פני הים כמנהג ההינדואיזם.

בצהריי היום שלמחרת, דני נעמד על צוק גבוה מעל הים. שיערו התבדר ברוח הים והשמש גרמה לו לצמצם את עפעפיו. כשהביט הלאה אל האופק הבלתי נגמר של הים, הכד שבידו הרגיש קל יותר. דני התקרב אל קצה הצוק וכרע על ברכיו כשהכד בידיו. מתחתיו השתוללו הגלים והלמו בבסיס הצוק ללא רחם.
בעודו מביט בגלים פתח את מכסה הכד והיטה אותו כלפי מטה, אל הים. מפל של אפר יצא מהכד הכד ועף עם הרוח הלאה, אל עבר הים. דני נעמד על שתי רגליו והביט באפר שהתעופף הלאה הלאה, אל תוך האופק האינסופי.
איש לא האמין למה שדני סיפר לאחר מכן, אבל דני יכל להישבע שכשהאפר עף הלאה אל תוך הים, התלווה אליו כמו צל לאורך כל הדרך עורב שחור משחור.