ירח מוזר

נעמי הביטה אל השמיים, הם היו שחורים באמת. כל כך שחורים שאפילו הכוכב הכי רחוק נצץ באור יקרות.
נעמי ישבה על ספסל עץ רטוב והביטה בהם בשקט. באמצע השמיים, הירח המלא בלט כמו יהלום גדול בכתרה של מלכת אנגליה.
משהו זז בשמיים, צללית חמקמקה החלה לרוץ בין הכוכבים. למרות היותה צללית, הייתה בהירה יותר מהשמיים השחורים, ובאור הכוכבים הבהבה כמו נר ברוח. הצללית לא רצה לשווא, היה לה כיוון. היא רצה אל הירח.
כשהגיעה אל הירח, אורו חשף את צורתה, הייתה זו צללית של חתול.
ככל שהצללית קרבה לירח, היא גדלה וגדלה עד שהירח נראה כמו כדור טניס לידה.
בפעולה זריזה להפליא, פתחה הצללית את פיה ובלעה את הירח. איפה שהיה הירח נשאר חלל חשוך, חשוך יותר מהשמיים עצמם. נעמי הביטה בשמיים בהשתאות, ואז היא התעוררה.
היא הרימה את ראשה מן הכר והביטה בשעון הדיגיטלי, השעה הייתה שבע ושלוש דקות. זמן לקום. נעמי יצאה מהמיטה והלכה אל הכיור שבשירותים. נעמי הניחה מעט משחה על מברשת השיניים וצחצחה את שיניה בדייקנות אל מול המראה. כשהביטה במראה היא הרגישה משהו שונה, זיכרון החלום נשאר טרי ובהיר במוחה. נדמה לה שלא חלמה כלל.
לא היה בכך שום הגיון. עד היום היא הייתה רגילה לחלומות שבאים והולכים כלעומת שבאו. נעמי ידעה שלעיתים חלומות מתעקשים להישאר עוד קצת.
גם אם התחושה הטרידה אותה מעט, היא הייתה צריכה להגיע לעבודה בזמן. והעבודה, בוודאי, מציאותית יותר מכל חלום.
אחרי שרחצה את פניה פשטה את בגדי הלילה שלה והחליפה לבגדים רשמיים יותר. חליפת ארמאני כחולה, חצאית אפורה בעלת מראה רשמי, ולסיום נעלי עקב כחולות. פשוט ומכובד, ככה היא אהבה להתלבש. בלי תכשיטים או איפור.
אחרי כמה דקות של התארגנות מול המראה, השעון הדיגיטלי על השידה הראה את הספרות שבע ושלושים. נעמי נתנה מבט שני וזריז במראה, היא נראתה מסודרת ומוכנה לעוד יום עבודה שגרתי במשרד.
נעמי יצאה בשקט מהבית. אחרי שנעלה את הדלת שמטה את המפתח לתוך תיק היד הכחול והקטן שלה מתוצרת פראדה.
נקישת נעלי העקב שלה הדהדה על שביל האבן כשהלכה מביתה אל הסוזוקי האדומה שלה. היא אהבה את הצבע הכחול ובכל זאת הסוזוקי שלה הייתה אדומה. הדבר הפליא אנשים רבים וכולם הסבירה נעמי שהיא קיבלה את הרכב מסבתה האהובה, ולא רצתה לשנות בו דבר. בעודה מריצה בראשה את כל הדברים שיש להספיק היום, תשומת ליבה נפנתה אל עבר קול שכמוהו לא שמעה לפני כן מעולם.
"היי מנוולת. תני קצת טונה לחתול רעב." נעמי סובבה את ראשה באינסטינקט חד לכיוון שממנו בא הקול. לא היה שם איש, רק שיח הדסים דומם, מתחת לשיח רבץ חתול שהכירה היטב, ארבעת רגליו מתחת לבטנו. הוא היה מילל לעברה כל אימת שראה אותה יוצאת מהבית או נכנסת אליו. פניו היו מרובעים והיה נראה שהוא תמיד חושב על משהו מסובך מדי. פרוותו של החתול הייתה ערבוביה של שחור ולבן, כתמיו השחורים והלבנים לא היו סימטריים, ושערות לבנות ארוכות הזדקרו משפמו וגביניו. בנוסף לכל, עינו הימנית הייתה חסרה ובמקומה נפער חור שחור מכוסה בריר דוחה. אם הייתה נערכת תחרות יופי בין חתולי השכונה, כנראה שהחתול הזה היה אחראי על חלוקת בקבוקי המים למשתתפים.
החתול קפא והביט בנעמי בלי להזיז שריר בגופו. אחרי שהביטו זה בזה למשך כמה שניות נעמי סובבה את מבטה מהחתול. כנראה התרחש כאן צירוף מקרים כלשהו, חשבה לעצמה. יכול להיות שמישהו צעק ברחוב המקביל והיא חשבה שהקול מגיע מאחוריה. או שאולי הווליום בטלוויזיה של השכנים גבוה מדי.
נעמי התכוונה להמשיך לצעוד אל החנייה, כשלפתע שמעה את אותו הקול.
קול רוטן וכבד שאומר "לרגע חשבתי שפישלתי בגדול."
זה כבר היה יותר מדי בשביל נעמי, היא הסתובבה אל החתול ואמרה, "פישלת?"
היא לא ידעה למה היא מדברת אל החתול, אבל היא הניחה שאם הקול מגיע מהכיוון הזה כנראה מי שמדבר אליה מסתתר בקרבת מקום.
אבל לא, רק החתול היה שם. באותה התנוחה. למעשה, דבר אחד היה שונה,
הבעתו של החתול השתנתה. גביניו הצטמצמו והוא הביט בה בריכוז.
"את יכולה להבין אותי?" יצאו המילים מתוך פיו.
נעמי איבדה את היכולת שלה להשתמש במילים. היא הצמידה את התיק שלה לחזה ורצה במהירות אל דלת הבית. היא שלפה את המפתח מהתיק ופתחה את הדלת בזריזות. החתול נשאר באותו מקום ועקב אחריה במבטו.
אחרי שנעמי נכנסה לבית סגרה את הדלת ונשענה עליה.
נשימה פנימה, נשיפה החוצה. לא יכול להיות שזה קורה לי, חשבה לעצמה. היא אגרפה את כף ידה והכתה בקיר כדי לוודא שהיא אכן ערה ושזה לא חלום מציאותי להחריד. ידה כאבה מהמכה, זה לא היה חלום. זה כן היה מציאותי להחריד.
נעמי המשיכה לשאוף ולנשוף בקצב איטי כדי להרגיע את עצמה. אם משהו יכול לקרות, בוודאי יש הסבר הגיוני מאחוריו, חשבה לעצמה.
נעמי פתחה את הדלת לאט לאט והביטה בחצר. החתול נשאר באותו המקום ובאותה התנוחה בדיוק. רגליו מקופלות מתחת לבטנו. נעמי יצאה מהבית, נעמדה במרחק בטוח, והביטה בו. החתול סקר אותה במבטו.
אחרי שסיים להביט בה פיו נפתח ושוב יצאו ממנו מילים.
"אני בטוח שאני לא חולם, כל החלומות שלי הם על טונה. אני לא רואה שום טונה באזור".
נעמי לא הבינה איך נראים חלומות על טונה, אך זה לא היה הדבר היחיד שלא הבינה עכשיו. זה באמת קורה. חתול רחוב מדבר אליה.
אני צריכה לדווח לבוס שאגיע מאוחר היום, אני לא יכולה ללכת לעבודה במצב כזה. היא הכניסה את ידה הרועדת לתיק וגיששה אחרי הסמארטפון שלה.
תוך כדי ששלפה את הסמארטפון מהתיק הכחול, נעמי שאלה את החתול בהיסוס, "האם ראית פעם מצב כזה?"
לא מאמינה שמילים אלו יצאו מפיה וכוונו אל חתול רחוב. החתול הצליף בזנבו ימינה ושמאלה ונראה היה שגם הוא מהרהר בשאלה.
"מעולם לא נתקלתי במצב כזה. בחיים לא דיברתי עם בן אדם. אולי אני לא נראה לך מופתע, אבל האמת היא שאני בהלם מוחלט ממש כמוך."
נעמי הביטה סביב כדי לראות שאיש אינו רואה אותה מדברת אל חתול רחוב, דבר כזה יכול להרוס את המוניטין שלה לחלוטין. "חכה רגע." אמרה לחתול ונכנסה לוואצאפ.
בוקר טוב, הראש שלי קצת כואב ואני מרגישה בחילה. יכול להיות שקיבלתי את המחזור בצורה לא טובה. כנראה שאאחר היום לעבודה. שלח. יופי, עכשיו הגיע הזמן להבין מה לעזאזל קורה לה הבוקר.
"אוקיי, בוא ננסה לחשוב בהיגיון. אני לא מכירה אף בן אדם שיכול לדבר עם חתולים. האם אתה מכיר חתול שמדבר עם בני אדם?"
החתול פיהק והרטיט את שערות השפם הלבנות שלו.
"החתול הזקן מהחנייה אולי יודע משהו על דבר כזה."
"החתול הזקן מהחניה?" שאלה נעמי.
החתול הנהן בראשו.
"הוא החתול הכי זקן בעולם. או שאולי הוא החתול הכי זקן בשכונה הזאת. מבחינתי זה אותו הדבר, אני לא מתרחק הרבה מהטריטוריה שלי."
יופי, צעד אחד קדימה. אולי יש סיכוי להבין מה קורה מהר ולהספיק להגיע לעבודה באיחור סביר. אם היא תעקוב אחרי קצה החוט הזה, יש מצב שתמשוך החוצה את התחושה המוזרה ותחסל אותה.
"תוכל להראות לי איפה החתול הזה נמצא?" שאלה נעמי והעמידה פנים שהיא מקליטה הודעה בוואצאפ, למקרה שמישהו מביט בה מרחוק.
החתול הנהן וחייך חיוך ממזרי.
"אני רואה שהעניין הזה חשוב לך. אבל לי הוא לא כל כך חשוב. הייתי רוצה שיצא לי משהו מכל העניין."
חתולים ארורים. אנוכיים כל כך. אין ברירה אלא לשחק את המשחק. ממילא איש לא יבוא אליה בטענות אם לא תקיים הבטחה שהבטיחה לחתול.
"אביא לך פחית טונה שלמה."
החתול צמצם את עינו היחידה ושאל את נעמי באיטיות,
"טונה במים או טונה בשמן?"
"בשמן." ענתה נעמי בהיסוס קל.
החתול הרחיב את פיו במה שהיה נראה כחיוך מרוצה במיוחד.
"בואי אחריי."

—–

מכוניות הזדחלו בכביש הצר כמו טיפות גשם על החלון. בתוכם ישבו נהגים שעוד ללא התעוררו לגמרי. מחזה טיפוסי ליום שלישי בבוקר. רק נעמי עקבה אחרי חתול בדרך לחניון שבו יפגשו חתול אחר. מה לעזאזל.
החתול התהלך בנינוחות ברחבי השכונה. ונעמי אחריו.
נעמי השתדלה לשוות להליכתה מראה טבעי ככל האפשר. כאילו היא סתם הולכת הליכת בוקר איטית במיוחד. היא הצמידה את הפלאפון שלה קרוב לאוזנה והעמידה פנים שהיא משוחחת עם מישהו בפלאפון.
"אתה לא יכול למהר קצת?" שאלה נעמי את החתול, הפלאפון עדיין צמוד לאוזנה.
"אני חייב לשמור על הסטייל שלי גם כשאני הולך."
"הסטייל שלך?"
"אני אולי נראה כמו חתול רחוב פשוט. אבל האמת היא שאני חלק משושלת מיוחסת מאוד. תביני, בצעירותי הייתי חתול בית אמיד מאוד."
החתול דיבר אל נעמי בלי להפנות את ראשו לכיוונה ובלי להגביר את קצב ההליכה שלו.
"כוונתך שהבעלים שלך היה אמיד מאוד." אמרה נעמי בקול צונן.
החתול הביט בזהירות על חתול ג'ינג'י שישב בכניסה לחנות כלבו.
כשעברו את החנות, שב לדבר.
"כמובן שהבעלים שלי היה אמיד. תראי, אני דגלתי בצעירותי באמרה – 'מה ששלך שלי'. למעשה, גם היום אני מאמין בה מאוד. היא סוג של דרך חיים בשבילי. הרי בסוף כולנו אחד, לא? מה ששלך שלי."
נעמי רצתה להסביר לחתול באריכות כמה ההבנה שלו את הפתגם מקוטעת ולוקה בחסר, אבל לא היה לה עניין להרחיב את השיחה לאזורים הללו.
שקט השתרר בניהם. נעמי החזירה את הפלאפון לתיק.
הם הגיעו לצומת מרומזרת, החתול הפנה את זנבו ימינה ופנה באותו הכיוון. נעמי פנתה ביחד איתו תוך כדי אסיפת שיערה לקוקו. תנועות פשוטות כאלו הפכו אותה לחלק מהנוף והפחיתו חשדות שאולי יכלו לעלות אצל עוברי האורח.
החתול כנראה הבין שנעמי לא מתכוונת לדבר בקרוב, אז התחיל הוא לדבר בקול מלא נוסטלגיה.
"חיי הבית היו נוחים ונפלאים. הייתי צעיר ונאה, ובנשמתי נשבה רוח הנדודים.
למרות שהיה לי כל מה שחתול יכול לבקש, לא יכולתי להישאר כלוא בכלוב הזהב. בליל ירח מלא בסתיו נשבו רוחות חזקות וחלון גדול בקומה השנייה נפתח בחבטה. בהחלטה של רגע אחד קפצתי מהחלון, ולא שבתי לשם עוד." נעמי תהתה למה החתול הזה מספר לה את סיפור חייו. גם כעת, בלי הפלאפון על יד אוזנה, חששה לדבר איתו ברחוב ההומה. מצד שני, היא תהתה למה חתול בכלל מספר לה משהו. כנראה שעדיף לזרום עם הזרם בשלב הזה ולשוחח עם חתול כאילו זה נורמלי. הכי הרבה אנשים יחשבו שהיא מדברת לעצמה בקול.
"האם אתה מתחרט על כך שברחת?" שאלה נעמי.
החתול נאנח מעומק הלב ונעצר לרגע כדי לרחרח פח עץ מרובע.
לאחר כמה רחרוחים לחש לעצמו "שאריות של מקדונלדס. אין טונה."
החתול המשיך ללכת, זנבו מתנועע מצד לצד. נעמי חשבה לעצמה שהוא בטח לא רוצה לענות על השאלה. אך אחרי שפנו ימינה לרחוב צדדי התחיל לדבר.
"מתחרט? מה אני אגיד לך, מחוץ לבית עברתי הרפתקאות סוערות. אפילו איבדתי את עיני הימנית הטובה. אבל בסופו של יום, אני לא מתחרט על חיים שחייתי במלואם."
אוטובוס עירוני עבר לידם בשאגת מנוע ונעמי נאלצה לכסות את אפה עם החולצה כדי לא לנשום את אדי המנוע של האוטובוס. החתול לא נראה מוטרד מהריח והמשיך לדבר.
"לא אשקר, אני לא אותו חתול צעיר וזריז שהייתי פעם. נמאס לי לאכול שאריות פיצה עם תירס מהפחים, אני מתגעגע לפחיות הטונה. נמאס לי לישון מתחת לרכבים בחורף ולקפוא מקור. בימי גשם אני תמיד נזכר בספה הנוחה שנהגתי לנמנם עליה."
החתול החל לשקוע בהרהורים. נעמי ניצלה את ההפוגה והביטה סביב, ו\הוקל לה לראות שהרחוב יחסית ריק. דוור אחד נסע על אופניים כחולים בצד השני של הרחוב, מתרחק אל עבר הצומת הבאה. בהמשך הרחוב שתי קשישות נעמדו בכניסה למכולת שכונתית ובידיהן שקיות מלאות במצרכים. מבטה של נעמי המשיך לשוטט עד שנתקל בשלט כחול המסמן על חניון בסוף הרחוב. היה נראה שהחתול הולך לכיוון של השלט. אנחנו קרובים. נעמי ניצלה את המרחק שעוד נשאר להם ללכת כדי לשאול את החתול עוד שאלה.
"למה אתה לא מנסה לחזור הביתה? אתה לא זוכר איפה הוא?"
החתול נפרד מהרהוריו והגניב מבט חטוף לעבר נעמי.
"אני יודע בדיוק איפה הוא. הבית לא רחוק מכאן. לפעמים אני מטפס על גג ברחוב שממולו ומביט בו מרחוק."
החתול רחרח עץ פיקוס קדוש שעמד בצד הרחוב, נעמי חיכתה לו שימשיך.
אחרי כמה רחרוחים טובים הוא נראה מרוצה והמשיך לדבר.
"אני לא חושב שאוכל לחזור. איך אני יכול לחזור למקום שממנו ברחתי בלי להודיע? איך אומר הפתגם? אל תיילל כמו גור על החלטות שקיבלת כמו נמר."
נעמי התחילה להרהר מאיפה בדיוק החתול הזה מביא את הפתגמים שלו. הרי חתולים לא יודעים לקרוא, נכון?
החתול נעצר והביט על הכביש בשקט. החניון היה מולם, בנהים לבינו הפריד כביש ללא מעבר חצייה. כשהחתול ראה שהכביש ריק ממכוניות הוא חצה אותו בריצה קלה. כשהגיע אל הצד השני של הרחוב נעמד מתחת לשלט הכחול של החניון והביט על נעמי בשקט מהצד השני של הרחוב.
נעמי הופתעה לרגע מריצתו של החתול. היא לא ידעה מהיכן האומץ להתפרץ כך לכביש כשיש לך עין אחת ואתה בגובה של מגף אוסטרלי. על כל פנים, נעמי התעשתה מהר והלכה בטבעיות אל עבר מעבר החצייה בהמשך הרחוב. היא חיכתה בסבלנות שהרמזור להולכי רגל יהפוך לירוק. היא הייתה היחידה שעמדה במעבר החצייה. כ'האור הפך סוף סוף לירוק, נעמי חצתה את הכביש בהליכה בוטחת כשגבה ישר וצעדיה מדודים. היא השתדלה לא להביט בחתול ישירות. כשהגיעה אל המקום בו ישב החתול נשענה על השלט הכחול של החניון והוציאה חפיסת ווינסטון בלו ומצת כחול מהתיק הקטן והכחול שלה. נעמי שלפה סיגריה מהקופסה ותחבה אותה בין שפתיה. החתול נשכב כשארבעת רגליו תחובות מתחת לבטנו וחיכה בסבלנות. נעמי הדליקה את הסיגריה והחזירה את החפיסה והמצת לתיק. היא עישנה את הסיגריה לאט, כאילו הסיגריה היא זיכרון ילדות ישן. כשסיימה לעשן זרקה את הבדל לפח קרוב. נעמי דיברה אל החתול בלי להסתכל אליו, "בוא נעשה את זה."
החתול קם וניער את ראשו קלות.
"בואי אחריי."

—-

החניון המרובע היה שטוף שמש. חנו בו מספר מועט של מכוניות, רובן נראו ישנות יחסית משום מה. החתול הוביל את נעמי אל הונדה סיוויק אפורה שחנתה בקצה החניון. נעלי העקב של נעמי נקשו בקול על האספלט הישן. נעמי והחתול נעמדו מול ההונדה.
"משהו מיוחד אמור לקרות?" שאלה נעמי את החתול.
החתול לא ענה לנעמי ישירות, הוא פשוט קרא בקול,
"החתול הזקן של החניה, אנחנו זקוקים לעצתך הנבונה."
נעמי הביטה בהונדה סיוויק בריכוז. אולי החתול יזדחל החוצה ממכסה המנוע? חשבה לעצמה. לפתע הציצה כף רגל חתולית מתחת לרכב, ובעקבותיה הגיעו עוד כף רגל חתולית וראש חתולי. הראש הביט בנעמי ארוכות, ואז הביט בחתול השחור לבן בקצרה. הראש לקח כמה רגעים לחשוב על העניין, וכשהגיע לכלל החלטה יצא שאר הגוף החוצה. מולם נעמד החתול הזקן מהחנייה. החתול הזקן היה דקיק ובעל פרווה אפורה ודלילה, היה נדמה שהוא רזה מרוב זקנה. הוא הביט אנה ואנה ולא עשה רושם נבון במיוחד על נעמי.
"דברו כי עבדכם שומע." אמר החתול הזקן בענווה מעושה.
החתול שליווה את נעמי שתק. החתול הזקן הביט בנעמי בשתיקה. מכיוון שנעמי התחילה להרגיש לא בנוח היא פתחה בשיחה עם החתול הזקן.
"הבעיה אמורה להיות מובנת מאליה לא? אני בת אדם ואני מדברת איתך, חתול. זה די לא שגרתי, נכון?"
"לא שגרתי בהחלט." הכריז החתול הזקן וגירד עם כף רגלו האחורית את אוזנו.
"וזה בעייתי?" שאל החתול הזקן.
"אני מניחה שכן." ענתה נעמי.
אני לא רוצה שבני אדם אחרים יחשבו שהשתגעתי."
החתול הזקן חדל לגרד מאחורי אזנו והביט בנעמי בשלווה. כאילו באמת אין דבר בעולם שיוכל להפתיע אותו בגילו המופלג. גם לא אדם שפונה אל חתול.
"היו לי שלושה שמות ואת כולם שכחתי." אמר החתול הזקן.
נעמי התקשתה להבין איך המשפט הזה מתחבר לשאר השיחה שלהם.
יש סיכוי לא רע שהחתול הזקן הוא גם סנילי.
"אוקיי?" אמרה נעמי בקול עצבני מעט.
"כל חתול משנה את שמו בערך שלוש פעמים במהלך חייו. בהנחה שמכונית לא מסיימת אותם מוקדם מן הצפוי." המשיך החתול הזקן להסביר.
מחשבה צצה במוחה של נעמי. היא פנתה אל החתול השחור לבן, שבזמן ששוחחה עם החתול הזקן הרים את רגלו הימנית מעל אוזנו והחל ללקק את איבריו המוצנעים בהיסח הדעת.
"לא ידעתי שיש לכם שמות, אז לא חשבתי לשאול. מה השם שלך?"
החתול הזקן הביט גם הוא בחתול השחור לבן, שהפסיק ללקק את מבושיו אך נשאר באותה התנוחה, חושף אותם לעיני כל. החתול הרהר כמה רגעים לפני שענה.
"השם שלי עכשיו הוא שמשון. זה השם השלישי שלי עד היום, אז אפשר להבין שאני מבוגר למדי, אבל לא מבוגר כמו הקשיש פה."
שמשון הצליף בזנבו לעבר החתול הזקן של החניה שבהה במבושיו של שמשון. נעמי חשבה שזה אירוני למדי שלחתול בעל עין אחת קוראים שמשון. נעמי תהתה לעצמה האם החתול מודע לאירוניה שבדבר.
"מה היו השמות הקודמים שלך?" שאלה נעמי בסקרנות, שוכחת לגמרי את המטרה שלשמה הגיעה לחניון הזה.
שמשון הבין שלא יוכל להמשיך בליקוקיו בזמן הקרוב וסוף סוף הוריד את רגלו הימנית למטה.
לנעמי רווח מעט. החתול הזקן נראה מאוכזב מעט וכעת הוא בהה בחור שנפער איפה שפעם הייתה עינו הימנית של שמשון.
"את שמי הראשון אינני מעוניין לחשוף. הוא מזכיר לי ימים שלא יחזרו עוד.
לגבי שמי השני, קיבלתי אותו ביום שבו ברחתי מהבית הישן. קראתי לעצמי פסח."
"ברחת בחודש ניסן?" שאלה נעמי.
"מה זה חודש ניסן?"
נעמי הבינה שלא באמת ברור לה מה החתול הזה יודע או לא יודע.
"שכח מזה. מה שאני מנסה לשאול זה למה קראת לעצמך פסח?"
"כי זה חג החירות, כמובן." אמר שמשון בנימה של חתול שיודע דבר או שניים. "באיזה עניין אתם פונים אליי?" התפרץ החתול הישיש שסבלנותו התחילה להיגמר. נעמי נזכרה לפתע למה היא הגיעה לשם ונזפה בעצמה על קלות הדעת שלה.
"הגברת שכאן קמה הבוקר וגילתה שחתולים יכולים להבין אותה. היא חושבת שזאת בעיה חמורה והיא מבקשת להבין איך זה קרה לה, והאם היא יכולה להיפטר מזה." אמר שמשון ונשכב על הצד בעודו פורש את ארבעת רגליו על האספלט. נעמי חלקה בליבה על איך ששמשון תיאר את הבעיה, אך החליטה להניח לחתול הזקן לדבר. החתול הזקן ליקק מעט את קצה כפו הימנית. כשסיים ללקק, היטה את מבטו המזוגג לעבר נעמי.
"האם קרה לך משהו יוצא דופן בזמן האחרון?"
נעמי הנהנה.
"הלילה חלמתי חלום שהרגיש לי מציאותי למדי. בחלום ראיתי דבר שנראה כמו צללית של חתול אוכל את הירח."
החתול הזקן בחן את האספלט מסביבו בקפידה ונראה כאילו הוא מחפש חתיכת גבינה או מטבע שנפל לו. הוא חשב היטב לפני שענה.
"החלום ופירושו מובנים לי לגמרי!" הכריז ברוב חשיבות.
נעמי חיכתה לתשובה בתחושות מעורבות של אמון וספקנות.
"עלייך להשיב את הירח למקומו. ואז עולמך ישוב למצבו הקודם, שבו לא הבנת חתולים והם לא הבינו אותך."
נעמי הביטה בחתול הזקן במבט מבולבל.
שמשון סינן לעבר נעמי מתחת לשפמו, "חלומות הם עניין לשרלטנים. כבר שמעתי על חלום דומה, שפירושו הסתכם בכך שחתול זללן אכל עוגיית סהרון."
החתול הזקן התעלם מההערה העוקצנית של שמשון בהפגנתיות והושיט את כפו קדימה.
נעמי הביטה בו בשקט, מחכה לראות מה יעשה עם כפו.
"וכעת לתשלום." אמר החתול הזקן כשראה שנעמי לא מבינה את כוונתו.
"אתה דורש תשלום?" שאלה נעמי וגירדה בראשה.
"כמובן" אמר החתול הזקן בזעף.
"לא חשבת שאחלוק מחוכמתי הנשגבת בחינם, נכון?"
"אני מניחה שלא," נאנחה נעמי. "לאיזה סוג של תשלום אתה מצפה? אני מניחה שלא לכסף…"
שמשון התערב לפתע ואמר, "תקני לו מעדן חלב בטעם תות. יש מכולת קרובה שמוכרת כאלו, והוא אוהב אותם במיוחד."
נעמי הסתובבה והביטה אל הרחוב. באמת הייתה מכולת מעבר לכביש. אותה מכולת שהנשים הזקנות עמדו לידה עם שקיות מלאות במצרכים.
נעמי הביטה בחתול הזקן במבט שואל,
החתול הזקן הנהן בשביעות רצון.
"אני אחכה כאן עם החתול הזקן." אמר שמשון ונשכב על גבו והחל להתגרד על האספלט.
נעמי הלכה לבדה אל המכולת, משאירה את שני החתולים בחניון שטוף השמש.

—-

הקופאי במכולת הביט בנעמי במבט עקום. בכל זאת, לא בכל יום מגיעה אישה צעירה ומחויטת למכולת השכונתית בשעת בוקר מאוחרת וקונה מעדן בודד בטעם תות. נעמי חשה מבוכה קלה, היא מיהרה לשלם ולצאת תוך כדי אמירת תודה חרישית לקופאי. כשנעמי הגיעה לשפת מעבר החצייה הרמזור להולכי רגל נהפך היה ירוק. נעמי חצתה את הכביש בגב ישר, מבטה שלוח קדימה ועקביה הולמים באספלט החדש. בתר ליבה קיוותה שהמוכר מהמכולת לא עוקב אחריה במבטו. כשהגיעה לחניון, ראתה את שני החתולים באותה תנוחה שבה השאירה אותם. נעמי פתחה את המעדן והניחה אותו מול החתול הזקן. הוא מצידו לא בזבז זמן ובלי לומר מילה תחב את ראשו לתוך המעדן והתחיל לאכול.
שמשון פנה אל נעמי ושאל אותה בלאות, עיניו חצי סגורות. "לאן נלך עכשיו?"
נעמי הביטה סביב, היא הכירה את השכונה הזאת למרות שלא יצא לה לבקר בה הרבה. היא חייבת למצוא מקום שקט לחשוב בו על דבריו של החתול הזקן. בהנחה שיש בהם היגיון כלשהו בכלל. "עלייך להשיב את הירח למקומו." מה לעזאזל זה אומר? בטח לא הירח האמיתי. זה בלתי אפשרי. אז אולי ירח סמלי כלשהו? טיפות זיעה החלו להיקוות על מצחה והזכירו לה שמוטב למצוא מקום עם צל בהקדם.
"שמשון," היא קראה לחתול שהחל לנמנם ופתח את עיניו לרווחה למשמע שמו.
"אתה מכיר גן שעשועים קרוב? בהעדפה למקום עם צל, ספסלים ושקט?"
שמשון הוריד את ראשו כלפי מטה וחשב היטב.
"אני מכיר גינה אחת לא רחוק מכאן. אמנם בערב מגיעים לשם כלבים עם האנשים שלהם לטיול. אבל בשעה כמו עכשיו אנחנו אמורים להיות בטוחים."
"יופי. אתה תוביל את הדרך לשם."
שמשון קם והתמתח בעוצמה, אפילו טפריו הציצו מחוריהם.
החתול הזקן – ראשו רכון בתוך מעדן התות כל הזמן הזה – הוציא את ראשו שהיה מרוח כולו במעדן הוורוד ואיחל להם בהצלחה. נעמי הודתה בנימוס לחתול הזקן שמיד חזר לעסוק במעדן. שמשון החל לחצות את החניון אל עבר הרחוב כשנעמי בעקבותיו. כשהגיעו למדרכת הרחוב שמשון הסב את פניו לעבר נעמי ורק אמר, "בואי אחריי."

—-

נעמי התיישבה על ספסל עץ נוח שחסה בצילו של עץ גדול. היא הטתה את ראשה לאחור, ונאנחה. שמשון ישב לא רחוק ממנה על יד גזע העץ.
השקט ששרר בגינה היה מבורך. עלים יבשים עפו ברוח הקלה בין המתקנים הישנים שצבעם התקלף. הגינה הייתה ריקה מאדם, כמו ששמשון אמר.
"עלייך להשיב את הירח למקומו." נעמי חזרה על המשפט בראשה שוב ושוב.
היא הוציאה חפיסת סיגריות של ווינסטון בלו מהתיק הכחול. בתנועה מיומנת שלפה מתוך החפיסה סיגריה בודדה ותחבה אותה בין שפתיה. אחרי שהשיבה את חפיסת הסיגריות לתיק שלפה ממנו מצת כחול. בעודה מסוככת על הלהבה בידה מפני הרוח, שמשון שבר את השקט ששרר בגינה ופנה אל נעמי.
"מה אני אומר לך גברתי. נראה שאחרי ששמעת את הפירוש של החתול הזקן לחלום שלך את אפילו עוד יותר מבולבלת."
נעמי שאפה שאיפה ארוכה מהסיגריה והנהנה.
"זה ממש מה שנקרא – אירוניה." אמר שמשון ותוך כדי ניסה להכות בזבוב טורדני.
נעמי נשפה את העשן לאט החוצה.
"אתה בכלל יודע מה משמעות המילה 'אירוניה'?"
"נדמה לי שאני יודע, בכל מקרה תנסי להגיד את זה את ונראה אם את יודעת."
"לדוגמא, זה שקוראים לחתול בעל עין אחת שמשון, זה אירוני."
"מה אירוני בשם שלי?" שאל שמשון ופיהק פיהוק גדול מהנדרש.
"אתה לא מכיר את הסיפור על שמשון מהתנ"ך?"
היה נדמה לנעמי ששמשון הניד בראשו. אבל אולי זה סתם היה נראה לה.
"אני מכיר רק את החתולים שחיים בבלוק הזה. אה, נכון, וגם את גארפילד החתול המפורסם. אבל לא שמעתי על שמשון ממקום שקוראים לו 'התנ"ך'."
שקט השתרר ביניהם לכמה שניות. נעמי הבינה שאין לה הרבה סיכויים לנחש מה בדיוק עובר לחתול הזה בראש.
"רגע, אז למה בעצם קוראים לך שמשון?" שאלה נעמי, מנסה להשיב את ההיגיון לשיחה.
"זה ברור כשמש." ענה שמשון בחיוך ממזרי.
נעמי לא הבינה לא את התשובה ולא את החיוך הממזרי, והביטה בו בעין עקומה. שמשון הבחין בכך ומחה את החיוך הממזרי מעל פניו. במקומו עטה על עצמו הבעה מלומדת.
"הפירוש של המילה שמשון הוא – שמש קטנה. כמו שהמשמעות של המילה ראשון משמעותה – ראש קטן."
לא היה לנעמי את הלב להסביר לשמשון שההבנה שלו בשפה העברית שואפת לאפס. אחרי הכל, הוא חתול. אי אפשר לצפות ממנו ליותר מדי בנושא הזה.
נעמי שאפה מהסיגריה החצי גמורה. בעוד נעמי עוצרת את העשן בריאותיה, דברים החלו לזוז במוחה. כשנשפה החוצה את העשן, היא כבר ידעה מה היא רוצה לומר.
"נראה לי שהבנתי!"
"הבנת מה?" שאל שמשון וליקק את כפתו הימנית.
"אם מה שעלה בדעתי עכשיו נכון, הפתרון יותר קרוב אלינו ממה שחשבנו."
שמשון הביט בה בפליאה, מאוכזב מעצמו שלא הבין את מה שהיא הבינה לפניה.
"מה בדיוק מצאת?" שאל והביט סביב בתקווה למצוא את אותו הדבר שנעמי מצאה.
נעמי הכתה באצבעה המורה על הסיגריה שמגדל של אפר הצטבר על קצה.
האפר התפורר ועף ברוח.
"אם משמעות השם שלך הוא שמש קטנה, אז יכול להיות שאתה הירח שאני צריכה להחזיר למקומו."
שמשון העמיד פני מבין, אבל שתיקתו הארוכה חשפה שלא הבין דבר.
נעמי החליטה שלא להביך את החתול המלומד והמשיכה להסביר.
"הרי הירח הוא שמש קטנה. הנה, אני ארחיב. אתה מכיר את הסיפור על כך שבתחילת היקום היו הירח והשמש שווים, ואז הירח רצה למשול לבדו וביקש מהאל להקטין את השמש?" נעמי שאפה מהסיגריה שכמעט ונגמרה.
שמשון הרכין את ראשו ומלמל, "ייתכן ששמעתי סיפור כזה, אבל הפרטים עליו מעורפלים מעט במוחי. תמשיכי לספר אותו ואולי כך אזכר."
נעמי נשפה את עשן הסיגריה לאוויר והמשיכה את הסיפור.
"האל לא ראה בעין יפה את הבקשה של הירח להקטין את השותפה שלו בממלכת השמיים, וכעונש הקטין את הירח עצמו. לא רק זה, האל הכריז שמעתה כל אורו של הירח יהיה שיקוף של אור השמש עצמה."
שמשון הביט בנעמי בלסת שמוטה ונראה נרעש מהסיפור.
"האם כל האלים קיצוניים ככה? למה להעניש מישהו רק כי הוא ביקש משהו לא ראוי? נזיפה יכלה להספיק, לא?"
"אני לא יודעת, מניחה שהעניין הזה למעלה מהבנתנו." השיבה נעמי.
"אבל יותר חשוב. האם הבנת את המשמעות של מה שאני אומרת?"
שמשון לא היה בטוח שהוא הבין, אז הוא הניח את סנטרו על הקרקע במחווה שהייתה נראית אנושית למדי לנעמי ושתק.
"שמשון, אתה הירח. ואני צריכה להחזיר אותך הביתה. לבית שברחת ממנו." שמשון לקח כמה שניות עם עצמו בניסיון לעכל את הדברים שנעמי אמרה.
כשהבין, זנבו החל לנוע אנה ואנה בעצבנות, מעיף עלים יבשים לצדדים.
"איך אוכל לחזור לבית שברחתי ממנו? האם בכלל ירצו לקבל אותי בחזרה?".
הסיגריה נגמרה, נעמי התכופפה מעט ומעכה את הבדל על החול. היא קמה והשליכה את הבדל אל תוך הפח שעמד ליד הספסל.
"איך שאני רואה את זה, אין לך סיבה טובה להישאר עם שאלות כשהתשובות מחכות ממש מעבר לפינה." אמרה נעמי כשגבה מופנה אל שמשון.
שמשון לא ידע אם מה שנעמי אמרה הוא פתגם. על כל פנים הוא אהב את המסר.
"אני מניח שאת צודקת. אולי זה עלול להיות לא נעים, לחזור למקום שברחתי ממנו ולבקש שיקבלו אותי בחזרה. אבל אם לא אתגבר על אי הנעימות אשאר באותו המצב עד שאתפגר."
נעמי סובבה את ראשה והביטה בשמשון מהצד בזמן שקם והתמתח.
"בנוסף, התגעגעתי לחימום תת ריצפתי ולטונה ישר מהפחית."
נעמי חייכה, "קח אותי אל הבוס שלך."
שמשון פיהק והשמיע קול גרגור נעים, "בואי אחריי."

—-

השמש כבר עמדה באמצע השמיים והקרינה את אורה החמים על הרחוב.
נעמי ושמשון התהלכו בעצלתיים ברחבי השכונה השקטה.
הם פנו לתוך סמטה צרה שהכביש והמדרכה היו בה לאחד.
"זה הרחוב." אמר שמשון לנעמי.
נעמי הביטה ברחוב. בתים פרטיים עמדו בשוליו ושיוו לו מראה פרברי. בין הבתים האנונימיים למראה האלה ניצב ביתו הישן של שמשון, חשבה לעצמה.
היא הניחה לשמשון להוביל את הדרך בקצב שלו. הוא הלך בהססנות ומלמל לעצמו כל מיני דברים. לבסוף נעצר מול גדר פלסטיק לבנה בעלת גימורים מחודדים. הבית שמעבר לגדר נראה ישן למראה, אך היה ניכר שבעלי הבית השתדלו לשמר אותו היטב. בין גדר הפלסטיק הלבנה לבית השתרעה גינה קטנה ומטופחת ששביל אבנים נאה הזדחל בתוכה. בתוך אדניות פלסטיק חומות פרחו פרחים בשלל צבעים, האדניות עיטרו את השביל משני צדדיו. עץ זית זקן עמד בודד במרחק מה מהשביל, כאילו הוא לוקח לעצמו זמן לחשוב על דברים.
"מה עושים עכשיו?" שאל שמשון וקולו רעד מעט.
נעמי ביקשה את רשותו להרים אותו והוא נענה בחוסר רצון מופגן.
היא אחזה בשמשון היטב ושאפה אוויר עמוק לתוך הריאות. נעמי שמרה את האוויר בתוך ריאותיה לשלוש שניות ואז נשפה אותו החוצה באיטיות. היא הושיטה את אצבעה אל כפתור האינטרקום ולחצה עליו.
כעבור שלוש שניות נשמע רעש עמום מהרמקול בעקבותיו גם הגיע קולה של בעלת הבית.
"אני לא מעוניינת לקנות כלום, להתראות."
האישה נשמעה זקנה למדי וטובת לב באופן כללי, כנראה היא הייתה רגילה לאנשי מכירות מעיקים ולכן ענתה בצורה אוטומטית ולא מנומסת.
"לא באתי לכאן כדי למכור לך משהו גברתי." אמרה נעמי בקול חגיגי.
"סליחה, אבל אני לא מזהה את הקול שלך. אנחנו מכירות מאיפשהו?"
"לא, אנחנו לא מכירות. אבל מצאתי משהו שאני מאמינה שהוא שייך לך והייתי רוצה להחזיר לך אותו."
שמשון גרגר במחאה, כנראה על כך שנעמי החפיצה אותו. אבל הדבר היחיד שעמד לנגד עיניה של נעמי היה להעלות כמה שפחות חשדות לגבי אופן מציאת האבידה. היא לא ידעה אם היא תוכל להמציא תשובות מספקות במקרה ושאלות יצוצו.
הרמקול השתתק לכמה שניות. בדיוק כשנעמי חשבה לעצמה שהיה מטופש לדבר בצורה מעורפלת, ושהגברת בטח החליטה להתעלם מהאורחת הבלתי צפויה, נשמע קול זמזום מהשער. נעמי פלטה אנחת רווחה. היא פתחה את השער ונכנסה לגינה. לאחר שסגרה את השער בזהירות, נעמי הילכה על שביל האבנים בצעדים מדודים עד לדלת. בזרועותיה, שמשון הביט סביב בתזזיתיות ונראה חסר מנוחה ככל שחתול עצל יכול להיות. כשנעמי הגיעה לכניסה היא נעמדה אל מול הדלת ודפקה עליה שלוש פעמים.
נשמע רעש של מפתח מסתובב במנעול, והדלת נפתחה לאט לאט.
בפתח עמדה גברת מבוגרת בעלת שיער אפור וקצר. היא בנעמי במבט תוהה, כאילו היא מנסה להבין האם זאת נכדה שהיא לא ראתה הרבה זמן.
נעמי קיבלה ממראה את אותו הרושם שקיבלה מקולה, היא נראתה כמו סבתא נחמדה וחמימה. מראה הזכיר לנעמי במעט את סבתה שלה.
נעמי הושיטה לה את שמשון כאילו היה ציור שהביאה מהגן להראות להורים.
"האם את מזהה את החתול הזה?" שאלה נעמי.
הגברת הזקנה הביטה לכמה שניות בחתול, גלגלי השיניים שבמוחה חורקים בניסיון להעלות זיכרון ישן אל פני השטח. קליק, הכל התחבר במוחה. הבעה מופתעת התפשטה על פניה הקמוטים.
"אני לא מאמינה!" קראה בקול ולקחה את שמשון מידיה המושטות של נעמי.
"פוצק'לה שלי! כמה שנים לא ראיתי אותך! לאן ברחת?"
שמשון נראה נבוך ביותר.
"כאילו לחזור לכאן עם הזנב בין הרגליים לא היה מביש מספיק. עכשיו אני גם צריך להיזכר בשם הארור הזה." לחשש לעבר נעמי. בשביל הזקנה היה זה כמובן, עוד 'מיאו' שגרתי של חתול עצל ונרגן.
נעמי כבשה חיוך קטנטן. בגלל זה הוא לא רצה לדבר על השם הראשון שלו.
'פוצק'לה', הוא בוודאי חושב שהשם הזה לא מתאים לחתול מלומד כמוהו.
חיוך קטן מצא בכל זאת את דרכו לזווית פיה. הזקנה שליטפה את החתול כלל לא הבחינה בו, היא הייתה עסוקה בחתול האובד שלה ששב הביתה.
היא סרקה את כל גופו בקפדנות והבעה של פחד התפשטה על פניה כשהביטה היטב בפרצופו.
"אוי! מה קרה לך? איבדת את עין ימין? פוצק'לה מסכן שלי! בוודאי חווית זוועות איומות שם בחוץ."
נעמי חששה שהזקנה תתחיל לבכות.
"בוודאי היית כל כך מבולבל שם בחוץ. כמה טוב שהגברת הנפלאה הזאת החזירה אותך הביתה!"
הגברת הזקנה הביטה אל נעמי בעיניים לחות וחייכה בחום. נעמי חייכה אליה בחזרה וקיוותה בכל ליבה שהזקנה לא תשאל את עצמה איך נעמי ידעה שדווא החתול הזה הוא החתול האובד שלה. זאת תהיה שאלה שקשה לענות עליה בלי להסתכן בשהות ארוכה במוסד ציבורי כלשהו.
היא הבינה באותו הרגע שככל שתלך משם מהר יותר, כך יקטנו הסיכויים שישאלו שאלות שיהיה מסובך לענות עליהן.
"העונג כולו שלי. עכשיו, אם תסלחי לי, אני ממש מאחרת לעבודה."
אמרה נעמי וחייכה חיוך מתנצל ומתוק. הזקנה הביטה בה והנהנה במרץ.
"כן כמובן. אתם הצעירים, עסוקים כל היום בעבודה שלכם. תמיד חייבים לזוז. אף פעם אין זמן לבקר את סבתא."
נעמי הביטה בזקנה בבלבול קל. הזקנה הביטה בה בחמלה.
"על כל פנים," השיבה נעמי את השיחה למסלול המתוכנן שלה, "שמחתי להשיב את האבדה למקומה. אני מקווה שיהיה לכם המשך חיים נהדרים ביחד, ושתשלימו את הפערים מהר."
"לי ולפוצק'לה שלי יש כל כך הרבה דברים לדבר עליהם, תודה רבה לך. את פשוט מלאך, הייתי בטוחה שהוא הלך קפוט."
נעמי קדה בנימוס והביטה בשמשון שהיה כרוך בחוזקה בתוך חיקה של הזקנה. שמשון אמר לה משהו, אבל כל מה שנעמי שמעה היה 'מיאו'.
אכזבה פשטה על פניו של שמשון, נראה שגם הוא הבין שנעמי לא מבינה אותו יותר. נעמי קדה פעם אחת אחרונה לשמשון ולזקנה לשלום. היא הסתובבה וחצתה את שביל האבנים לכיוון השער.
הזקנה בירכה אותה באלף ברכות בעודה מתרחקת. נעמי סגרה את השער אחריה בזהירות והזקנה מיהרה להיכנס לתוך הבית ולהשלים פערים עם שמשון. מאוחר יותר, היא גם פינקה אותו במקלחת ופחית טונה. שמשון היה מעדיף לדלג על המקלחת, אבל בשלב הזה החליט שלא להתלונן יותר.
נעמי הלכה עד קצה הרחוב ונעמדה ליד ברז כיבוי אש אדום. אחרי שנשמה שלוש נשימות עמוקות במיוחד ונשפה שלוש שאיפות ארוכות, הוציאה את הפלאפון שלה מהתיק הכחול וחייגה אל הבוס שלה.
"הלו? … כן… אני מרגישה קצת יותר טוב עכשיו … כן, אגיע בקרוב."
נעמי הביטה סביב, לקח לה רגע לקלוט איפה היא נמצאת בדיוק. היא הכירה את הדרך הביתה מכאן. למעשה, הבית שלה לא היה רחוק כלל מביתה של הזקנה. הליכה קצרה, כמה פניות, והיא כבר הגיעה אל הרחוב שלה.
בלי לבקר בביתה כלל נעמי נכנסה לסוזוקי האדמה שלה ונסעה לעבודה.
כשהחנתה את הרכב ליד הבית בסוף היום, נשענה על הרכב והדליקה סיגריית וינסטון בלו אחרונה להיום. היא חשבה על כל מה שקרה לה לפני שנסעה לעבודה. נעמי החליטה בליבה שלא לדבר על המקרה עם איש,
וכך קיוותה להימנע מעוד חלומות מוזרים כאלו בהמשך חייה.