מעשה בבן אנוש

בבוקר קריר ציפורי דרור קטנות ניקרו באדמה הרטובה, תולעים ורודות נשלפו מכור מחצבתם בלי התראה מוקדמת ונשלחו היישר אל תוך קיבתן של ציפורים זרות.
מלבד ציפורי הדרור והתולעים, החצר הייתה שקטה. הדיירים האמיתיים של החצר עדיין נמו את שנתם. השמש שלחה קרניים ביישניות אל עלי הדשא הירוקים וכיסתה אותם באור חם.
סינקה – תרנגולת ההודו המבוגרת ביותר בלול – פתחה עיניים עצלות ונשמה את אוויר הבוקר במקור פעור.
היא הייתה הראשונה לקום בכל בוקר והאחרונה להירדם בכל לילה.
בגילה, היא אומרת, שינה יתרה היא בזבוז של משאב יקר ערך שלא נשאר הרבה ממנו. על כן מה רבה הייתה הפתעתה של ציפור מבויתת זו כשראתה
כי מקום אחת מתרנגולות ההודו נפקד. היה זה מקומו של ארקטוס, תרנגול הודו צעיר ודעתני. למרות מנהגיו המוזרים של ארקטוס, סינקה לא חשבה לעצמה שהוא ירחיק לכת עד כדי לקום מוקדם בבוקר קריר שכזה.
סינקה מתחה את צווארה וקמה על שתי רגליה הדקות, היא הביטה סביב פעם נוספת, כן, רק מקום אחד ריק, אפשר אפילו לראות את טביעת ישבנו השמן של התרנגול הצעיר. הולכת בשקט, נזהרת שלא להעיר תרנגולים אחרים, יצאה סינקה מהלול אל החצר. אור השמש סנוור את עיניה הבלות והיא נעצרה מהליכתה ומצמצה לאיטה, מנסה להבין מה מתרחש בחצר לפני שעיניה מסוגלות לכך. לאחר כמה מצמוצים והטיות ראש, החצר נפרשה לפני עיניה.
אותו מחזה שתיארנו בהתחלה נגלה בפניה כעת. ציפורי הדרור וקרני השמש, התולעים והאדמה הלחה. סינקה התפרצה קדימה בזעם וקראה: "ציפורים חמסניות, זאת לא החצר שלכן. ואלו לא התולעים שלכן לנשנש!"
ציפורי הדרור נסו לכל עבר בציוצים מבוהלים. סינקה הרגישה די בטוחה בעצמה.
עדיין יש לי את זה אה? חשבה לעצמה וניפחה את נוצות החזה שלה בגאווה.
בצעדים כבדים, סינקה המשיכה להדס ברחבי החצר כשלפתע, תפס את עינה מראה לא רגיל. תרנגול הודו צעיר בעל נוצות שחורות משחור וצוואר אדום כעגבנייה ישב על גבשושית קטנה בחצר וקרא עיתון. כלומר, הוא לקח את אחד העיתונים שהאיכר ריפד השתמש בהם כדי לרפד את תאי ההטלה, אחז בו בשני כנפיו והביט בו בריכוז.
"ארקטוס! מה נראה לך שאתה עושה?" צווחה התרנגולת הקשישה.
ארקטוס הפנה את מבטו לאט מהעיתון אל סינקה. אם היית חירש היית יכול להסיק מתגובתו של ארקטוס שסינקה כלל לא צווחה את דבריה אלא לחשה אותם בשקט.
"אני קורא עיתון."
"קורא עיתון? ממתי תרנגול הודו יכול לקרוא משהו בכלל?"
"אני לא תרנגול הודו."
שקט גמור השתרר בחצר. אפילו ציפורי הדרור חדלו לצייץ מעבר לגדר.
סינקה הביטה בתרנגול הצעיר במבט חצי מרחם וחצי המום.
"נו נו מה זה באמת? אם אתה לא תרנגול הודו, אז מה אתה בכלל?"
ארקטוס מתח את צווארו בשקט והתענג על טעם התשובה.
"אני בן אנוש."

—-

אנדרלמוסיה מוחלטת שררה בחצר, רק כשהאיכר הגיע למלא את השוקת בזירעונים פשטה דממה בחצר. מיד כשסיים האיכר את מלאכתו ויצא מן החצר שב שאון הפטפוטים להתגלגל על פני החצר.
"אילו מן הזיות נכנסות לנוער של היום? אם את שואלת אותי הקידמה לוקחת אותנו אחורה."
"נו טוב שיעשה מה שבא לו, כל עוד זה לא פוגע באחרים."
"שמעתי שהוא מתחיל להתנהג ב'נימוס' או מה שזה לא יהיה…
הוא אומר שלא יאה לו להתנהג כמו 'חיה'…"
במרכז כל ההמולה עמד ארקטוס והחל לצייר עם מקורו על החול.
כשסיים הביט ביצירה שלו שהייתה נראית כמו עיגול עם מלא עקבות של תרנגול הודו מסביבו.
"כן… כן… סימטרי בהחלט. בהחלט גיאומטרי להפליא…"
תרנגול הודו צעיר ובעל הבעה מטופשת הציץ ביצירה מאחורי גבו של ארקטוס.
"ארקטוס חביבי, מה זה שם?"
ארקטוס ליטף את הגרוגרות שלו ברוב חשיבות ויישר את צווארו.
"זאת יקירי, אומנות."
"ומה אפשר לעשות איתה?"
ארקטוס חשב היטב לפני שענה.
"אם היה אפשר לעשות איתה משהו היא לא הייתה אומנות, אלא משהו אחר."
התרנגול הצעיר בעל ההבעה המטופשת הביט בארקטוס בעיניים מזוגגות.
"אז אומנות היא משהו שאין מה לעשות איתו?"
"אפשר בהחלט לומר כך. בהחלט."
"אז גם הקקי שלי ההוא אומנות?"
"לך מפה!!! טיפש! אני לא מאמין שאני צריך להיות תקוע בחצר אחת עם כל כך הרבה ראשי כרוב לא מחונכים! זה סקנדל… סקנדל בהחלט…"
תרנגול ההודו בעל ההבעה המטופשת צפה בארקטוס מתרחק ממנו אל עבר הלול. הוא הביט פעם אחת ועוד פעם על העיגול, חשב על משהו לכמה שניות,
ואז התיישב באמצע העיגול והטיל את צרכיו.

—-

על יד גדר העץ הלחה הצטופפו ארבעה תרנגולי הודו כשהבעה מודאגת על פניהם. המצב היה חריג בלשון המעטה, לא בכל יום תרנגול הודו מתחיל להביט על העננים ולמלמל דברים על מזג האוויר ומצב הבורסה בניו יורק.
כל אחד מארבעת תרנגולי ההודו הללו היה בעל שם ומוניטין בחצר.
סינקה הייתה אחת מהם. היא דיברה במהירות מפתיעה ונפנפה בכנפיה בעצבנות כל משפט שני. שלושת התרנגולים האחרים הביטו בה תוך כדי השפלת מבט אגבית לקרקע, מנסים לראות האם נשארו בה תולעים אחרי ביזת הדרורים.
סינקה סיימה לדבר והביטה בשלושת התרנגולים המכובדים שעמדו לפניה בציפייה. עיניהם של השלושה מצמצו במבוכה ושקט שרר על יד הגדר.
"ידעתי, אין לנו מה לעשות עם זה. הוא הלך אל השיגעון בלי חבל שיראה לו את הדרך חזרה. אני מניחה שעלינו לעזוב אותו לנפשו עד שהאיכר יחשוב שהוא מתנהג מוזר בגלל חולי, וייקח אותו אל החצר השמיימית."
" אני מקווה שהוא יגיע ללולי גן העדן." הוסיף התרנגול הגנרל מארס, שהוביל את המלחמה נגד הדחליל בגינת הירק. הקרב נגמר בשלום קר, הדחליל נשאר במקומו והתרנגולים הכריזו שאם יגיע לחצר שלהם יום אחד הם כבר באמת יראו לו את נחת זרועם.
ארבעת התרנגולים מלמלו "אמן" חלש ואמרו לפזר את האספה.
"יש לי רעיון" צפצף קול חלש מאחוריהם.
הארבעה הסתובבו בנענוע צוואר והביטו בתרנגול ההודו הכחוש בעל הקול החלש. הוא היה בן גילו של ארקטוס, אך בשל חולשתו הטבעית נראה צעיר יותר. סינקה התקדמה קדימה ושרבבה את מקורה קדימה בסקרנות.
"אנו פתוחים להצעות נוספות."
התרנגול, מיזופון שמו, יישר את צווארו והתמתח כמה שיכל על מנת לשוות לעצמו ארשת בוגרת ורצינית.
"ובכן, הדבר היחיד שאני זקוק לו, הוא שתתנו לי לבצע את התכונית ללא הפרעות והערות מצד שאר התרנגולים בחצר."
הגנרל מארס ניפח את נוצות החזה שלו וירק מילים כשעיניו נוצצות כלהבה,
"מה? אנחנו לא מספיק חכמים כדי להבין את התוכנית שלך אפרוח?"
מיזופון התכווץ במקומו וכמעט שהסתובב וברח מהמקום אילולא התערבה סינקה ואמרה, "תן לילד לנסות, כנראה שיש לו סיבה טובה לשמור על התוכנית בסוד. חוץ מזה… זה לא שאנחנו הצלחנו להגיע לאיזה פתרון מבריק בעצמנו.
אם לא יועיל לפחות לא יזיק."
הגנרל נראה שאחד שרוצה למחות, אך ככל שהמשיך שטף דיבורה של סינקה,
כך הצטנן הניצוץ שבעיניו. לבסוף פלט אנחה של אי שביעות רצון ולא הוסיף.
מיזופון, ששמח בכל מאודו על ההזדמנות שנוצרה ללכת משם, קד קידה לכל אחד מארבעת התרנגולים המכובדים ודשדש במהירות לכיוון הלול, שם ישב באותה העת ארקטוס, שניסה ללמוד לבד חיבור וחיסור באמצעות גרגירי חיטה.
ארבעת התרנגולים הביטו אחד בשני בדממה. כשהבינו שאין להם עוד על מה לדבר, פרשו כל אחד לפינתו שלו, כל תרנגול ודעתו שלו.

—-

שלושה זרעוני חיטה נחו על אדמת הלול היבשה. חלקיקי אבק רקדו בין קרני השמש שהצליחו להסתנן מבעד לרעפי הלול, ארקטוס הביט על הזירעונים ואז על אחד מקירות הלול, ממלמל לעצמו דברים חסרי פשר.
מיזופון הידס לעברו ואז נעמד על ידו, בוחן גם הוא את זרעוני החיטה.
ארקטוס המשיך למלמל לעצמו כאילו מיזופון כלל לא נמצא שם,
מיזופון התעלם מההתעלמות הבוטה, הוא חיכה לרגע הנכון לפתוח בשיחה עם ארקטוס. בקצה הלול, סינקה הביטה בשניים בדממה, משתדלת להסוות את התעניינותה במה שמתרחש בקצה השני של הלול.
למעשה, מיזופון לא חיכה הרבה, ארקטוס הפנה את פניו אל מיזופון ושאל אותו במבט זועף, "מה אתה רוצה ממני תרנגול?"
מיזופון נשען קדימה באומץ והשיב, "אני לא תרנגול."
אישוניו של ארקטוס התרחבו, מיזופון קלט שזאת ההזדמנות לה חיכה.
"אני בן אנוש."
ארקטוס החל לקרקר ולנפנף בכנפיו בהתרגשות.
"בן אנוש. אני לא מאמין… חברה לבן האנוש כמוה כמים לגמל עייף, ואני החלתי לחשוב שבהחלט לא טוב היות בן האנוש לבדו."
מיזופון הנהן בהסכמה, ארקטוס חדל עם הנפנופים והחווה בכנפו הימנית
אל עבר הזירעונים. "האם תוכל לעזור לי לחשב כמה זירעונים יש כאן?"
מיזופון הביט בהם והיטה את ראשו ימינה ואז שמאלה.
"זה בסדר אם אנסה לחשב מקרוב?"
"כמובן" ענה ארקטוס, מתרשם משיטותיו המלומדות של הידיד שזה עתה רכש.
מיזופון חצה כמה אלומות אור וכופף את ראשו אל עבר הזירעונים. הוא בחן אותם בקפידה, ואז, בתנועה מהירה, ניקר באדמה ובלע אחד מהזירעונים.
"מה אתה עושה!" הצטווח ארקטוס, "אתה אוכל את המדע שלי!"
מיזופון שמר על יציבה רגועה על אף הלחץ שהרגיש בחזהו לנוכח הצווחות.
הוא ליטף את גרוגרתו ואמר בקול הכי מלומד שיכל להפיק מגרונו החלש:
"וכי סבור אתה שבני האנוש לא אוכלים חלק מהדברים שהם סופרים?"
ארקטוס השתתק, מיזופון המשיך באותו טון, "אני במו עיניי ראיתי את האיכר סופר בקול עד שלוש לפני שרוקן כוס משקה חריף אל תוך גרונו."
ארקטוס חכך בדבר. הוא עיין בו לכאן ולכאן, אחר הפך אותו מכל צדדיו ואז הרגיש בנוח לתת את חוות דעתו.
"חי נפשי, יש משהו בדבריך."
מיזופון כבש חיוך והחווה בכנפו אל עבר הזירעונים.
"קדימה אדוני הפרופסור."
ארקטוס הידס אל עבר הזירעונים, רגליו מעלות ענני אבק קטנים מהאדמה אל קרני השמש. הוא נעמד אל מול שני הזירעונים שנשארו, ובתנועה מהירה אף יותר משל מיזופון, ניקר באדמה פעמיים והעלים את שני הזירעונים אל בטנו.

—-

רוח מערבית של אחר הצהריים נשבה ברחבי החצר ופרעה את הדשא שצמח פה ושם. כל תרנגולי ההודו ניסו לשוות לעצמם מראה רגיל, אך בשקט בשקט כולם עקבו בעיניהם אחרי זוג תרנגולים אחד שהסתובב בחצר ושוחח בכובד ראש, היו אלה מיזופון וארקטוס.
"חי נפשי, מזג האוויר לא הולך ונהיה חם יותר."
רטן ארקטוס והצמיד את כנפיו אל גופו.
מיזופון הנהן והוסיף,
"אין לדעת איך הקור ישפיע על היבול השנה… אני חושש מאוד מהבאות."
ארקטוס הנהן בשביעות רצון, הוא סבר שפסימיות היא תכונה אנושית בהחלט,
ועל כן נעם לו מאוד לשמוע בשורות איוב מפי חברו לאנושות.
למרות השיחה הנעימה, מיזופון לא יכל שלא לשים לב שחברו מהדס בצורה שונה מהרגיל. בהתחלה הוא החליט להתעלם, אך ככל שעבר הזמן ליבו אותת לו שיש דברים בגו, ולכן בסופו של דבר הוא החליט לשאול את ארקטוס לפשר הדבר. ארקטוס ברבר על סופיות החיים ועל כך שמרגע לידתו של כל יצור חי – הרי הוא כבר נמכר כעבד למוות. מיזופון חיכה שיסיים לדבר.
אכן, כשארקטוס השתתק ניכר שחוסר נוחות גואה בו, זאת הייתה ההזדמנות של מיזופון.
"תגיד לי אישי הטוב," (ארקטוס הנהן בענווה) "שמתי לב שהליכתך אינה כתמול שלשום, מה יושב על ליבך?"
ארקטוס הביט לצדדים ווידא שאף תרנגול אחר לא שומע את מה שהוא רוצה לומר.
"תבין חברי הטוב, לא הטלתי את צרכיי מהבוקר, פרטיות היא מצרך נדיר כאן בחצר, ואני, איני יכול לחלל את צניעותי בפני כל הלול כמו איזו חיה!"
מיזופון הקשיב בכובד ראש ולא התיק את מבטו מארקטוס.
כמו ארקטוס, גם הוא הביט לצדדים לפני שלחש את מה שרצה לומר.
"תראה, בינינו, יצא לי לראות את האיכר משתין אל תוך השוקת. אמנם, כראוי לאדם מן השורה, הוא הביט סביב וראה שאין איש שיכול לחזות בו מתפנה כך בחיק הלול, אך מה למדנו? שכל עוד אין אדם אחר שצופה בו, יכול גם בן האנוש להתנהג כמו חיה!"
ארקטוס הקשיב קשב רב.
"ומה אם אתה ידידי, תראה אותי?"
מיזופון ניער את גופו קלות ואמר בטון הכי כנה שלו:
"אני אסתכל לכיוון השני ולא אסב את מבטי עד שתאמר לי שסיימת."
ארקטוס הביט סביב נבוך, "ומה אם שאר התרנגולים יראו?"
"וכי הם נחשבים בעינך? אם לאיכר אין הדבר מפריע, קל וחומר שגם לי ולך לא יפריע הדבר."
ארקטוס נהנה מחריפותו של חברו, הוא אף עוד יותר נהנה מכך שסוף סוף הוא יכול להטיל את צרכיו בשלווה.
"אם כך תסתובב, אני הולך להטיל פה קקה של יום שלם."
מיזופון לא היה צריך לשמוע יותר מכך, הוא מיד הסב את פניו והתרחק מעט מארקטוס. שאר התרנגולים הביטו על הנעשה בהשתאות מהצד.
סינקה לחשה למארס: "אתה רואה? לפעמים לצעירים יש דבר אחד או שניים שאנחנו המבוגרים כבר הספקנו לאבד."
מארס נשף אוויר מהחורים שבמקורו בהתרסה שמעידה על כך שכנראה הוא באמת לא יודע הכל, אבל בחיים לא תתפסו אותו מודה בזה.

—-

השמיים נצבעו בכתום וסגול, ציפורי הדרור מיהרו לחזור אל קיניהם.
האיכר עשה סיבוב אחרון בלול ווידא שאספקת הזירעונים לא כלתה
ושכל התרנגולים נוכחים. כשסיים פנה לצאת מן החצר ולעשן סיגר בנחת במרפסת ביתו, אלא ששני תרנגולים שעמדו בכניסה לחצר הביטו בו הסיחו את דעתו. הוא הביט בהם, והם הביטו בו. המצב קצת הלחיץ אותו, אז הוא פלט:
"כן? מה הבעיה שלכם?" להפתעתו היה נראה שהתרנגולים מתרגשים, הימני אפילו קרקר אליו דבר מה בחזרה. בחזרה? אני שוב שוגה בזוטות של ילדים קטנים. תכף גם אלביש אותם בשמלות ואארגן איתם מסיבות תה, חשב לעצמו וגיחך. "נו! שו! לכו ללול שלכם ציפורים מחורבנות!" שני התרנגולים נבהלו במקצת ונסו אל הלול, התרנגול הימני אף הפנה את ראשו אל עבר האיכר במבט פגוע. האיכר משך בכתפיו ויצא מחצר הלול, נועל אל השער מאחוריו.

"גסות רוח שכזאת! לא להאמין!" ארקטוס הסתובב נסער ולא ידע מנוח.
מיזופון בהה בו בדממה.
"ולחשוב… ולחשוב שרציתי להיות כמוהו… עכשיו על אפו וחמתו אתנהג כתרנגול! כן… אשן על הצואה שלי ואוכל מהקרקע! איני זקוק לבני האדם האלה יותר!"
מיזופון לא יכל שלא לחשוב לעצמו שזאת ההתנהגות הכי אנושית שראה אצל תרנגול הודו מימיו.