בין שמיים וארץ- פרק 4

"היי ג'יין, הרבה זמן לא התראינו." הוא נופף לי בידו מלאת הדם וחיוך ידידותי על פניו השחומות.
תחושת אשמה באה פתאום והציפה אותי, חונקת אותי ומעלה דמעות בעיני. תפסתי בראשי בשתי ידי ומצמצתי בניסיון עלוב למדי למנוע את פרף הבכי שתקף אותי.
"מה קרה?" החיוך על פניו נמחק ואת מקומו תפסה הבעה מודאגת.
"אני מצטערת," מלמלתי בשקט בין שתי ידי. "אני נטשתי אותך, נטשתי אותך ועליתי לבדי. נתתי לך להיתפס על ידי הצבא שלו, אורי!" קולי התגבר עדי כדי צעקה.
עד הרגע ההוא בכלל לא התפניתי לחשוב מה קרה לו אחרי פעולת ההסחה שלנו עוד בג'ונגל ההוא שכבר הספקתי לשכוח איך קוראים לו. אני הובלתי את כל החיילים למעלה ולא חשבתי על מה יקרה לאורי כשיישאר לבדו, חלק מהחיילים של באסיק המכונה בטח תפסו אותו ועינו אותו בזמן שאני השתעשתי עם כל השאר שם למעלה, בין העננים. וכשהתעוררתי בבית החולים ההוא מהאבן, חשבתי רק על מי שנמצא איתי בחדר 'הכס' במאורה של באסיק, בקרב האחרון. לא חשבתי כלל על מצבו והאם הוא בכלל חי, הרי רגלו עוד לא החלימה לגמרי והוא בכל זאת עזר לי- "מה יש לך להצטער?" קולו של אורי קטע את מחשבותיי. "חוץ מזה, על איזה צבא את מדברת? על קבוצת החיילים הקטנה והאומללה שנשארה למטה כדי להמשיך לרדוף אחרי? אלה שבקושי ידעו מה הם עושים? הם בקושי הצליחו לשלח עלי אפילו להבה קטנטנה של אש, זרזיף פצפון של מים. רק הקפתי אותם במעגל קטן של אש והם כבר נכנעו והתחננו לחייהם," קולו היה משועשע אך עם זאת נטף בוז וגועל. "תאמיני לי, יש לי הרגשה שמה שאני עברתי היה הרבה יותר קל ממה שכולכם עברתם."
"הרגת אותם?" שאלתי בשקט.
"מה?" לקח לו רגע להבין, "כן, ברור! כמובן שהרגתי אותם!" קרא בקול וצחק.
"אה. או-קי. שינוחו על משכבם בשלום…"
"מה קרה ג'יין? את נשמעת מרוחקת." אורי הביט בי, וההבעה המודאגת חזרה לפניו.
"כלום, הכל בסדר. אני פשוט שמחה שלא הייתי שם כשרצחת אותם," השבתי בארסיות.
"'רצחת' זו מילה דיי גדולה, את לא חושבת? אני מעדיף 'הרגת'. למה את כל כך ארסית פתאום? עשיתי מ שהיה צריך לעשות. אם הייתי חס עליהם, אז הם היו קוראים לתגבורת ואני הייתי מת במקום." הוא נשמע נעלב, ואני הבנתי שהייתי קצת ארסית מדי.
"אתה צודק, אני מצטערת. לא חשבתי על זה…" מלמלתי כמעט בדממה, קיוויתי שהוא לא שמע אותי.
"ההתנצלות מתקבלת!" קרא וחזר לדבר בנימתו הילדותית, לא יכולתי להסוות חיוך.
"היי שניכם, אני עדיין לא הבנתי מה קורה פה," העיר שון והוציא אותי ממה שלא הייתי שרויה בו. "אורי, איך אתה עומד פה עכשיו? איך הגעת הנה?"
"אההה… איזה חור באוויר פלט אותי הנה כמה מטרים מעל האדמה. נחתתי על יד שמאל והיא ממש כואבת." הוא הרים את ידו השמאלית שהייתה מלאה בדם.
"כמו כולנו…" הרהרתי בקול. "כולנו הגענו הנה דרך חור באוויר, מן שער כזה. מעניין אם גם דן הגיע הנה…"
"או ברנדה…" הצטרף שון להרהורי.
אורי רק הביט בנו במבט מבולבל, "על מה אתם מדברים? בטח שהם הגיעו! ראיתי אותם שוכבים כמה מטרים לידי כשנפלתי. הם פה בחוץ, גם קאלה," אמר והצביע על המקום ממנו נכנס. חור ענק נפער בקיר ומבעדו הצלחתי לראות… שום דבר.
"אורי, זו תעלת אבן מתחת לאדמה. איך אפשרי שהם יהיו פה בחוץ?"
"שון, אני מדבר על ה'בחוץ' מעל האדמה. לא על ה'בחוץ' הזה." שון לא ענה, אך נראה מובך מכך שמישהו כמו אורי העיר לו.
"בואו נחזור לנושא הראשון, בערך, שדיברנו עליו, מה זה המקום הזה?" הפניתי את השאלה למר הנגרכט שעמד שותק במשך רוב שיחתנו.
"זה החדר הנוסף של המועצה, מתקיימות כאן פגישות 'סודיות' של חברי העילית. כאלה שהם לא רוצים שהמידע שלהן ידלוף החוצה איכשהו," הסביר ועיניו נדדו לאורך החדר שבניגוד מוחלט למבוך המנהרות שעברנו בו היה בעל תקרה גבוהה וקירות מסותתים וחלקים בגווני חום כהה עד שחור. מולנו ניצב שולחן אבן אפור, מלבני וארוך ואני הבנתי שאני לא שוכבת אלא יושבת על כיסא ליד השולחן והם עומדים לידי.
"ולמה אנחנו כאן?" שאלתי בעודי ממשיכה לסרוק את החדר עצום המימדים. שמחתי לראות צבעים שהם לא רק חום כהה ומשעמם בכל מקום אלא גם אפרפר ובמקומות קטנים אפילו לבן.
"אנחנו מחכים להם."
"מחכים למי?" הפעם סרקתי את התקרה שהייתה דיי גבוהה והקשתה עלי לראות את הגילופים והציורים המעטרים אותה. במרכזה היה גילוף של יין ויאנג גדול ובולט, צבוע בשחור ולבן. את הגילוף הקיפו צורות אחרות, ביניהן גם הצורה הספירלית שהוטבעה בקופסה שקאלה נתנה לי. נראה לי שכל דבר אפשרי היה שם, על התקרה, כל צורה חיה צמח ועוד דברים שלא זיהיתי. אבל היה עוד דבר שמשך את תשומת ליבי, עוד גילוף. היו אלה כנפיים ענקיות, אדומות כדם וביניהן עברה חרב ארוכה, אדומה ונוטפת דם גם כן.
"לחברי המועצה כמובן," אמר כאילו זה מובן מאליו, טוב זה באמת היה די ברור. הייתי שקועה כל כך בגילוף הכנפיים המחריד שעל התקרה ולא הצלחתי להתרכז גם בדבריו.
"כמובן…" עיני היו מרותקות למראה מעורר הבחילה והאמיתי עד כדי גיחוך על תקרת החדר ונימתי הייתה מרוחקת. "תגיד, מה התגליף הזה?"
הבעתו של פרנק הפכה אטומה. "זה סמל המלחמה, ניצחון השמיים. הם ניצחו אותו ניצחון גורף, מאות הרוגים אצלנו ואצלם בקושי חמישה."
"מתי זה קרה?" שאלתי, מפחדת לשמוע את התשובה.
"לפני כמה שנים, בעשרים וארבעה לשמיני. זה תאריך בעייתי?" שאל בניסיון כושל להצחיק.
"שון, אורי, זה קרה… ביום שנולדתי." קולי התמלא פחד.
שניהם הביטו בי במבטים מבוהלים. "ג'יין, מה קרה ביום הזה שהיה כל כך נורא לשני העולמות האלה?" היה זה שון ששאל.
"לא יודעת. נולדתי!" התפרצתי עליו. הוא לא נרתע, אך בחר לשתוק.
אורי היה זה שדיבר במקומו, "טוב, כן. זאת בעיה אחרת… איך הגיוני שזה השפיע גם כאן?"
"אני אמורה לדעת? עד שהגעתי לשם לא היה לא מושג על כל זה! איך אני יכולה להיות אחראית למשהו שלא ידעתי עליו?" סערת רגשות התחוללה בתוכי, ובין כל הרגשות הופיע לו שמץ של אשמה. 'אני לא אשמה בזה!' צעקתי על עצמי, מנסה להשתכנע שזה באמת נכון.
"לא אמרתי את זה," התגונן אורי. "שאלתי איך זה הגיוני שגם כאן זה השפיע?"
"חכו שנייה, אני לא עוקב. אכפת לכם לספר לי רגע את הסיפור בקצרה?" ביקש פרנק, הוא נשמע מוטרד, מאוד.
סיפרנו לו את ההתחלה, ואת החלקים החשובים ביותר של האמצע והסוף. "שון! לא ידעתי ששיכנו אותך בחדר מפואר במאורתה של המכונה!" התפרצתי האמצע החלק של שון.
"זה היה פרט שולי…" הסמיק.
"אז למה אתה מספר את זה עכשיו?" דחקתי בו.
"לא יודע, סתם… נו ג'יין עזבי את זה, זה באמת שום דבר."
"יש המשך או שזהו סופם של הפרטים החשובים ביותר?" שאל פרנק ובכך קטע את מריבתנו הקטנה והחד צדדית של ושל שון.
"זהו, נראה לי. אלה אם יש לכם משהו להוסיף?" שאלתי, שניהם הנידו בראשיהם והשתתקו.
"אז בואו נראה מה הבנתי… בוקר אחד, את קמת וכל היום התנהל כרגיל, כן?" הנהנתי. "ואז בסוף היום נפתח איזה שער ואת נכנסת לתוכו? מהלך דיי טיפשי אם יורשה לי לומר- " "להזכירך, השער דיי משך אותי אליו, לא הכריח אותי להיכנס, אבל זה היה רצון ממש חזק שלי," תיקנתי אותו.
"נכון, מצטער. ואז בעצם הגעת למימד אחר של אש וקרח, שם פגשת את חברייך ויחד יצאתם ל…'מסע' שלכם." הוא הפסיק לרגע כדאי לוודא שצדק. הנהנתי והוא המשיך, "היה מישהו בשם באסיק שבסוף התברר שבכלל היה מן רובוט שתוכנת על ידי מישהו אחר לחסל אותך. במהלך המסע הזה פגשת חבר ילדות שלך בשם דן – ומשום מה השם מוכר לי מאוד -. בהתחלה הוא עבד בשביל באסיק ואז הסביר לך שהעמיד פנים כל הזמן ועבר לצד שלכם. בסופו של דבר הגעתם לחדר המרכזי במאורתו של באסיק ואיכשהו הצלחת לנצח אותו." סיכם את דבריו. הוא לא התייחס ברצינות לכל מה שקרה עם קאלה וזה קצת הרגיז אותי, כי לדעתי היה זה רגע מאוד משמעותי – אם לא היא, כולנו באמת היינו מתים – ולא שמחתי שהוא התעלם וכמעט זלזל בזה.
"בדיוק." אישרתי את דבריו. שון ואורי שלחו לעברי מבטים מרוגזים, אבל שתקו. "פספסתי משהו?" שאלתי אותם.
"כן. את החלק של המרדף ושאני הייתי הפ- " אורי דיבר במהירות, אך למראה המבט שנעצתי בו הוא פלט: "לא משנה" קטן והשתתק.
החלטתי להשמיט את כל החלק של המרדף, ואיך שהגעתי למקדש המוזר ולאנטון, הכל השומר הענקי. פרנק ממילא ידע כבר חלקים מזה, משיחתנו הבלתי מובנת שלי ושל אורי כשקלטתי שהוא חי. עדיין לא בטחתי בו מספיק כדי לספר לו הכל.
"את יכולה בבקשה לתאר לי איך דן נראה?" ביקש פרקנלי באותו מבט אטום עדיין לא ירד מפניו.
"כמובן. הוא דיי גבוה, בעל עור יחסית בהיר – בערך כמו שלי – שיער חום קצר וחלק ועיניים חומות בהירות. אני מכירה אותו כל חיי ופניו לא השתנו מגיל חמש, תמיד יש לו הבעה ילדותית על הפנים ומאוד קשה לו להיות רציני," תיארתי קצת גם את אופיו של חברים הטוב ביותר כדי לתת לו מושג טוב יותר.
"ו…אורי, אמרת שראיתי את ברנדה וקאלה. ראית במקרה גם את דן?"
"אה… אני חושב שכן, אבל די רחוק. וירד לו המון דם, אני חושב שאם לא ימצאו אותו בקרוב הוא ימות ממחסור רציני מאוד בדם."
הבעתו של פרנק סוף סוף השתנתה, אבל לא בצורה טובה. היא הפכה לחמורת סבר, "יש לי הרגשה מוזרה מאוד בקשר לדן הזה, וזו ממש לא הרגשה טובה."