בת האוויר

פרק אחד-הלילה הראשון
אני היא בת החיים,
ואני גם משרתת החיים.
אך בניגוד לאחרים, אני יודעת סבל,
כי פעם, גם לי היו הורים.
יש לי 2 שמות, משני זמנים.
יש לי חברים, ויש גם אויבים.
אבל בסופו של דבר, עלי תמיד לברוח,
להתחמק מהמוות.
אני היא הנשמה, אני היא בת הרוח,
אני היורשת של פלג מת.
הגנו עלי, קברוני לנצח, בקבר אור ירח נוצץ.
אך אני עדיין הדרור, עדיין החופש,
גם אם חיי אינם חיים.
אני היא רק צל, שמוטל על הזמן,
כך גם תהיה הבאה.
ובכל זאת אין אני נכנעת,
כי אז יעצור הוא, הזמן.
ינצח המוות, תשקע החמה,
ייפול הירח, ויכבו כוכבים.
ומה נשאר, מה נשאר,
מכל החיים?
מכל החיים, כן, מכולם,
נשארתי,
אני.
השמים היו סגולים כהים והירח היה לבן. היצורים החיים היחידים בקרחת היער הזו היו זאב לבן וקן של תנשמות שהתעוררו זה עתה מהתנומה שלהן. הירח החל לזרוח באור כסוף מוזר, הזאב, ובעקבותיו כל הלהקה החלה ביללה נוגה ושוברת לב ובו בזמן מחזקת ומעודדת. לפתע, כמו שוקעת במים, הופיעה ילדה כבת עשר, לבושה שמלה מאור ירח כסוף ועטופה בגלימה עשויה חשכה, לראשה נזר מקרני הירח הכסוף המוזר הזה שבמרכזו כוכב זוהר וסביב עיניה קעקועים מסולסלים מוזרים בסגול כמו הלילה, שערה האדום העשיר מתנופף סביבה ועורה לבן כפנינה. עיניה העצומות, כמו גם עורה החיוור, יצרו את הרושם כי היא מתה או עשויה שיש צחור. הכל נדם ולפתע, היא פתחה את עיניה. עיניה היו באותו צבע של הקעקועים סביבן עם זהרורים כסופים ומהפנטים, ששבו כל יצור בקסמה. היא פקחה את עיניה רק לרגע והתמוטטה על אדמת היער. הזאבים התקרבו אליה, תחילה בחשש ואחר כך בסקרנות. הם גידלו אותה כאחת מהם וקראו לה "מייאקו" שפירושו "ילדת הלילה היפה" כיוון שהיא נולדה מהלילה היפה ביותר בעולם. זה מה שסיפרו לי על הגעתי. התעוררתי וראיתי מעלי שמיים בצבע כחול בהיר עם עננים חלביים ומסגרת של עצי אורן ואלון. שמעתי נחל מפכפך וניאדות צוחקות והרחתי חבצלות מים ומחטי אורן מעוכות. קמתי לאטי וראיתי על כר העשב שטוף השמש להקת זאבי חורף, כאילו לא שייכים ליום השמש החמים הזה. לא חששתי מהם כי זכרתי במעומעם את להקת הזאבים הזאת, רצה איתי ביער עבות ובעמקים כסופים סלעיים ושוממים, ומאוחר יותר, זיכרון חטוף של אור כסוף, יללות זאבים וקרחת היער הזאת ממש, רק בלילה המוזר ביותר שראיתי אי פעם. התקרבתי לזאבים לאט לאט ואז, הזאבה הקטנה ביותר, יוקיקו(הילדה של השלג), אמרה באושר:" היא ערה! היא ערה!" ומיד כל הלהקה התעוררה ובירכה אותי לשלום. לאט לאט נזכרתי בכל עשר שנות חיי עם הלהקה, חזיונות מאבותיי צפו ועלו בזיכרוני ולפתע, ידעתי. ידעתי מי אני באמת. הכרתי את כולם וידעתי שעכשיו אני צריכה לעבור את המבחן שיקבע את גורלי. המבחן שיקבע האם אחייה את שארית חיי עם הלהקה או אלמד באקדמיה. המבחן שיחליט האם אשאר בביטחון של הלהקה או אתחיל דרך חדשה ומרגשת. הלכתי להתייעץ עם הנביא לגבי עתידי. הוא ישב על שפת הבריכה הקדושה והתייעץ במים המכושפים. ברכתי אותו ואת הדריאדות שבאו להתייעץ עמו והתיישבתי לצדו. הוא אמר לי להיכנס למים בעיניים עצומות. כשהמים הגיעו לסנטרי נעצרתי. הוא שאל אותי:” מה קרה? למה את לא ממשיכה?" עניתי לו שאם אמשיך ולו צעד אחד קדימה איחנק ואמות. הוא האיץ בי להמשיך ועל אף פחדיי, המשכתי ללכת. עצרתי את נשימתי והלכתי עד שראשי כוסה במים. לפתע חשתי תחושת ריחוף מוזרה אך לא העזתי לפקוח עיניים. כשנעצרתי, פקחתי את עיני בציפייה לראות את השמים הכחולים דרך סבך מחטי האורן אך מה רבה היתה הפתעתי כשראיתי את גופי אני! הגוף היה רפוי ונראה כמת. לפתע חשתי באנרגיה של ישות רבת עוצמה. הסתובבתי וראיתי אישה תמירה, שחומת עור ושחורת שיער, לבושה בשמלה שחורה מתנחשלת שבתוכה כוכבים נוגהים. לפתע חלף בי הבזק של זיהוי. באותו רגע הבנתי שאני רואה את ניקס – הלילה. הבנתי שאני רואה את אמי.