בת האוויר

הלילה הראשון
אני היא בת החיים,
ואני גם משרתת החיים.
אך בניגוד לאחרים, אני יודעת סבל,
כי פעם, גם לי היו הורים.
יש לי 2 שמות, משני זמנים.
יש לי חברים, ויש גם אויבים.
אבל בסופו של דבר, עלי תמיד לברוח,
להתחמק מהמוות.
אני היא הנשמה, אני היא בת הרוח,
אני היורשת של פלג מת.
הגנו עלי, קברוני לנצח, בקבר אור ירח נוצץ.
אך אני עדיין הדרור, עדיין החופש,
גם אם חיי אינם חיים.
אני היא רק צל, שמוטל על הזמן,
כך גם תהיה הבאה.
ובכל זאת אין אני נכנעת,
כי אז יעצור הוא, הזמן.
ינצח המוות, תשקע החמה,
ייפול הירח, ויכבו כוכבים.
ומה נשאר, מה נשאר,
מכל החיים?
מכל החיים, כן, מכולם,
נשארתי,
אני.
השמים היו סגולים כהים והירח היה לבן. היצורים החיים היחידים בקרחת היער הזו היו זאב לבן וקן של תנשמות שהתעוררו זה עתה מהתנומה שלהן. הירח החל לזרוח באור כסוף מוזר, הזאב, ובעקבותיו כל הלהקה החלה ביללה נוגה ושוברת לב ובו בזמן מחזקת ומעודדת. לפתע, כמו שוקעת במים, הופיעה ילדה כבת עשר, לבושה שמלה מאור ירח כסוף ועטופה בגלימה עשויה חשכה, לראשה נזר מקרני הירח הכסוף המוזר הזה שבמרכזו כוכב זוהר וסביב עיניה קעקועים מסולסלים מוזרים בסגול כמו הלילה, שערה האדום העשיר מתנופף סביבה ועורה לבן כפנינה. עיניה העצומות, כמו גם עורה החיוור, יצרו את הרושם כי היא מתה או עשויה שיש צחור. הכל נדם ולפתע, היא פתחה את עיניה. עיניה היו באותו צבע של הקעקועים סביבן עם זהרורים כסופים ומהפנטים, ששבו כל יצור בקסמה. היא פקחה את עיניה רק לרגע והתמוטטה על אדמת היער. הזאבים התקרבו אליה, תחילה בחשש ואחר כך בסקרנות. הם גידלו אותה כאחת מהם וקראו לה "מייאקו" שפירושו "ילדת הלילה היפה" כיוון שהיא נולדה מהלילה היפה ביותר בעולם. זה מה שסיפרו לי על הגעתי. התעוררתי וראיתי מעלי שמיים בצבע כחול בהיר עם עננים חלביים ומסגרת של עצי אורן ואלון. שמעתי נחל מפכפך וניאדות צוחקות והרחתי חבצלות מים ומחטי אורן מעוכות. קמתי לאטי וראיתי על כר העשב שטוף השמש להקת זאבי חורף, כאילו לא שייכים ליום השמש החמים הזה. לא חששתי מהם כי זכרתי במעומעם את להקת הזאבים הזאת, רצה איתי ביער עבות ובעמקים כסופים סלעיים ושוממים, ומאוחר יותר, זיכרון חטוף של אור כסוף, יללות זאבים וקרחת היער הזאת ממש, רק בלילה המוזר ביותר שראיתי אי פעם. התקרבתי לזאבים לאט לאט ואז, הזאבה הקטנה ביותר, יוקיקו(הילדה של השלג), אמרה באושר:" היא ערה! היא ערה!" ומיד כל הלהקה התעוררה ובירכה אותי לשלום. לאט לאט נזכרתי בכל עשר שנות חיי עם הלהקה, חזיונות מאבותיי צפו ועלו בזיכרוני ולפתע, ידעתי. ידעתי מי אני באמת. הכרתי את כולם וידעתי שעכשיו אני צריכה לעבור את המבחן שיקבע את גורלי. המבחן שיקבע האם אחייה את שארית חיי עם הלהקה או אלמד באקדמיה. המבחן שיחליט האם אשאר בביטחון של הלהקה או אתחיל דרך חדשה ומרגשת. הלכתי להתייעץ עם הנביא לגבי עתידי. הוא ישב על שפת הבריכה הקדושה והתייעץ במים המכושפים. ברכתי אותו ואת הדריאדות שבאו להתייעץ עמו והתיישבתי לצדו. הוא אמר לי להיכנס למים בעיניים עצומות. כשהמים הגיעו לסנטרי נעצרתי. הוא שאל אותי:” מה קרה? למה את לא ממשיכה?" עניתי לו שאם אמשיך ולו צעד אחד קדימה איחנק ואמות. הוא האיץ בי להמשיך ועל אף פחדיי, המשכתי ללכת. עצרתי את נשימתי והלכתי עד שראשי כוסה במים. לפתע חשתי תחושת ריחוף מוזרה אך לא העזתי לפקוח עיניים. כשנעצרתי, פקחתי את עיני בציפייה לראות את השמים הכחולים דרך סבך מחטי האורן אך מה רבה היתה הפתעתי כשראיתי את גופי אני! הגוף היה רפוי ונראה כמת. לפתע חשתי באנרגיה של ישות רבת עוצמה. הסתובבתי וראיתי אישה תמירה, שחומת עור ושחורת שיער, לבושה בשמלה שחורה מתנחשלת שבתוכה כוכבים נוגהים. לפתע חלף בי הבזק של זיהוי. באותו רגע הבנתי שאני רואה את ניקס – הלילה. הבנתי שאני רואה את אמי.

מי אני?
אני הוא בנו של המוות,
אני הוא בעליו של המוות,
ואני מושיעו.
אני הוא גם משרתו של המוות,
עבדו, ומקור כוחו.
יש לי 1000 שמות, ויש לי 4 זהויות,
יש לי אינספור בני ברית,
אך אויבים, יש לי יותר.
ויש תמיד גם הסבל,
הסבל העמוק כמו הים,
והאכזרי כמו הלהבה הצורבת,
הנצחי, כמו השמים,
והאיתן כמו סלע.
זה הוא צער, על ידיד, שלקחתי,
וזה הוא סבל, על אחי, שמת מזמן,
ואלה הייסורים, המלווים אותי, לאן אשר אפנה,
באש ובמים, באדמה ובאוויר.
אלה לצידי ימותו כולם, עד אשר אשתחרר,
ואת, בת הרוח, בת החופש, את תשחררי אותי,
תשחררי אותי, במותך.
הישמרי לך, כי כשאני אבוא,
ואל תחשבי שאינני,
לא תהיי עוד בין החיים כאן.
הישמרי לך.
אני זוכר שלא היה לי שם. קראו לי רק מספר ארבע. שי. מוות. שותפי לקרב היה מספר תשע. גו. סבל. בערך כשהיינו בני חמש אבי תנטוס, המוות, החליט שעברנו כבר את הרמה של בני גילנו והציב אותנו לקרב בחרבות ממוגנות נגד הבוגרים בני העשר. נלחמנו במשך שעות, אני חושב. לזמן אין משמעות בקרב. אחרי כמה זמן שמעתי אותו צועק. "שי! הצילו!". שמעתי את מפרקתו נשברת וידעתי שאין טעם. לא אוכל לעזור לו יותר. הוא נלקח על ידי, ובגללי, ובגלל אבי. בשבריר השנייה שהסתכלתי הילד השני דקר אותי. מסתבר שבלהט הקרב הוא הסיר את ההגנות מהחרב. אחרי זה אני לא זוכר הרבה. אני זוכר המולה, צעקות והבזקי אור ואחר כך, חשכה. במשך חמש שנים התרגלתי אליה אל אף שהיא כבלה אותי למקומי. הימים חלפו במעורפל אבל את היום ההוא אני זוכר בבירור. בהתחלה הכל הרגיש לי רגיל. אני והחושך. אבל אז ראיתי מן אור זוהר וכסוף, ששר לי על לילות ירח מלא וכוכבים. הסתכלתי על האור ולפתע ראיתי בו חזיון משונה. השמים היו סגולים כהים והירח היה לבן. היצורים החיים היחידים בקרחת היער הזו היו זאב לבן וקן של תנשמות שהתעוררו זה עתה מהתנומה שלהן. הירח החל לזרוח באור כסוף מוזר, הזאב, ובעקבותיו כל הלהקה החלה ביללה נוגה ושוברת לב ובו בזמן מחזקת ומעודדת. לפתע, כמו שוקעת במים, הופיעה ילדה כבת עשר, לבושה שמלה מאור ירח כסוף ועטופה בגלימה עשויה חשכה, לראשה נזר מקרני הירח הכסוף המוזר הזה שבמרכזו כוכב זוהר וסביב עיניה קעקועים מסולסלים מוזרים בסגול כמו הלילה, שערה האדום העשיר מתנופף סביבה ועורה לבן כפנינה. ואז אני ידעתי, זו היא, האחת, בת החופש, ובת הדרור, זו אשר במותה, תשחרר אותי. שמתי לב שכבלי התרופפו ומיד ניסיתי להגיע אליה. הכל נדם ולפתע, היא פתחה את עיניה. הן היו באותו צבע של הקעקועים סביבן עם זהרורים כסופים ומהפנטים, ששבו כל יצור בקסמה. היא פקחה את עיניה רק לרגע והתמוטטה על אדמת היער ואני שקעתי שוב בחשכה.
***
פקחתי את עיניי בציפייה לחושך הרגיל ולתחושת האין אך הופתעתי לראות את אור השחר האדום על מדבר רובילייט. לידיי היה תרמיל עם אוהל, שק שינה, מעט אמברוסיה, פת מסע, גפרורים, יריעת גרפן, עלים ירוקים רבים וקערה עם ארבע אבנים בינוניות ואבן אחת קטנה יחסית. הבנתי שעלי למהר ולהקים את כל מה שאצטרך למשך היום שכן החום במדבר רובלייט ביום הוא כמעט בלתי נסבל. התארגנתי מהר ככל האפשר בהתחשב בשריריי שלא פעלו במשך חמש שנים. הקמתי את מזקקת המים ואת האוהל ונכנסתי אליו.
ואז, אבי הופיע. אבי, שהחזיק אותי בחשכה חמש שנים. צעקתי עליו: "למה?! למה עשית לי את זה?! למה עשית את זה ל – 9?!". בסוף, קולי נשבר. ואז אבי, אשר שנאתי ותיעבתי כל כך הרבה זמן, אמר לי:
"זו לא הייתה הבחירה שלי, זה היית אתה. זו הקללה שלך. אבל אסור לך לדעת על כך, ולכן, לעת עתה, אני אטיל עליך קללה נוספת, קללה שתמנע ממך לזכור כל מה שעברת, עד שהרגע יגיע, עד שתהרוג אותה, את בת הרוח, שבגללה התעוררת לצייד. עד שתשתחרר. כך אמר, ואז נפלתי, חסר הכרה, וחזרתי אל החשכה.

האם הגדולה
ניקס לא דיברה. היא עמדה שם. היא היתה כל כך שקטה. לפתע היא הפנתה את מבטה אלי. מבטה היה עתיק יומין וחכם, מקפיא ועוצמתי אך עם זאת חם ואימהי. היא דיברה אלי. הרגשתי את נפשי רוקדת מאושר. היא דיברה אלי! אלי, העלובה שבבנותיה. לפתע הרגשתי כל כך נחותה. כל כך פגומה. כל כך חסרת חשיבות. על הדברים שאמרה לי איני יכולה לחזור כי הם היו דברים שמעבר למילים, מעבר לשפה. אך על הסוף אני יכולה לחזור. במבט גאה כל כך היא אמרה לי:" את תגיעי לגדולה. בכל דרך שבה תבחרי מצפה לך עתיד זוהר. הדרך לא תהיה קלה אך בסוף תגיע השלווה. אני אתמוך בך בכל דרך שתבחרי ואעזור לך בדרכך". אני לא יודעת באיזה שלב של השיחה הרמתי את ראשי אבל כשאזרתי אומץ להגיב ראשי היה מורם לגמרי. "תודה" אמרתי "כעת דרכי ברורה לי." "תודה לך בתי. אנחנו נשמור עלייך בדרכך. אבל עכשיו, עלייך לחזור לגופך. מי ייתן ודרכך תצלח." שמעתי את מילותיה נמוגות אל החשכה והתעוררתי אל תוך גופי במים. מיד התחלתי להיאבק במים אך לא הצלחתי. שקעתי לקרקעית האגם. הרגשתי במעורפל ידיים עדינות מושות אותי למעלה אל האור אך כל שהצלחתי לראות היתה חשכה. "היא תהיה בסדר?" שמעתי קול צרוד מרוב בכי. ניסיתי לזהות את הקול אך הרגשתי קור מצמית שלא נתן לי להתרכז. התחלתי לרעוד להשתעל ולירוק. אחרי הקור הגיע הכאב. הוא היה קשה מנשוא. אני די בטוחה שצעקתי שיהרגו אותי, שיפסיקו את הסבל, אך לשווא. לא היתה תשובה. לאחר מכן הגיע החום. הרגשתי כאילו אני נשרפת אך מיד הגיע מגע קריר שהפסיק את החום. שמעתי במעורפל קולות אך לא זיהיתי אותם. וכך עבר שבוע, בדמדומים, לסירוגין בהכרה ולא בהכרה, בחום ובקור, באור ובחשכה. לאחר השבוע הנורא הזה, במהלך אחד מהתקפי החום שלי, הרגשתי את החום נסוג. הצלחתי לשמוע, להריח, לחוש ולהבין דברים. לא הייתי עוד שבויה בכלא של הכאב. "החום שלה נסוג" הם אמרו, קולותיהם מהוסים כמו הייתי על ערש דווי. נלחצתי. האם מצבי באמת היה כה נורא? ניסיתי לפקוח עיניים ולמרבה הפתעתי הצלחתי. השמים כבר היו שחורים והמוני כוכבים זהובים זהרו בהם. מעלי גחנו יוקיקו ושאישונו בדמות האדם שלהם כילדה בלונדינית חיוורת ותכולת עיניים וגבר צעיר ושזוף שעיניו בגוון מעמקי האוקיינוס. הוא הושיט לי יד ועזר לי לקום. ראשי היה סחרחר מעט לרגע אך קמתי. עמדתי לשאול אותו מה קרה אך מבטו הבהיר לי להיות בשקט. "יוקיקו, אולי תלכי לשחק עם איי? אני בטוחה שהיא מחכה לך!" חייכתי אליה. היא חייכה אלי חזרה ורצה. התיישבתי עם שאישונו ושאלתי "עכשיו כשאנחנו לבד, מה קרה לי? כמה זמן זה נמשך? ולמה בשם שמים לא יכולנו לדבר ליד יוקיקו?" "במשך השבוע האחרון נאחזת בקושי בחיים. את נשמת מים. ובאשר ליוקיקו, היא עברה תקופה מאוד לא קלה. היא כל כך דאגה לך שהיא לא זזה מפה כל הזמן הזה. היא בקושי אכלה. קשה לה עם מה שקרה לך." "אני מצטערת שהדאגתי אתכם כל כך" " שטויות" הוא אמר בחיוך "עכשיו תגידי, את יכולה לספר מה קרה שם? זה די ברור שקרה לך שם. זה לא שאני רוצה לחטט או משהו…" "זה בסדר. הייתי אומרת לך אם הייתי יכולה אבל זה היה… זה היה משהו מעבר למילים. אבל אם נקצר, פגשתי את אבותיי הקדמונים, או ליתר דיוק, את אימי הקדמונית, ניקס." שנינו שתקנו. לפתע הוא קם והביט בי. המבט הזה אמר "תודה אבל יש לי דברים חשובים יותר לעשות." גם אני קמתי והלכתי ליער. בדרך פגשתי את יוקיקו ואיי. איי היא ניאדה בת גילי. היא שחורת שיער וצהובת עיניים ויש לה גם זימים וגם כנפיים כך שהיא בנויה ליבשה למים ולאוויר. במבט מקרוב יכולת לראות שאוזניה מחודדות מעט ועורה תכלכל. יש לה קול שקט וגבוה והיא נחשבת למוזרה מאוד אך היא חברה טובה שלי ושל יוקיקו. "ידעתי שתהיי בסדר. אמרתי לה כל הזמן אבל היא לא הקשיבה." היא אמרה לי בשמחה עילאית. אצלה זה לא היה ניחוש מוצלח או ניסיון לעודד. איי רואה עתידות. ליד איי עמדה, כמו תמיד קאסי. קאסי הייתה שדה. היה לה שיער בכל גווני האדום הכתום והזהב שקיימים ועיניים כמו לנמר, עשויות אש מזוקקת, זהב טהור. למרות השוני ביניהן הן היו חברות כל כך טובות. "ברוכה השבה לעולם החיים" אמרה לי קאסי בצחוק. "מקווה להישאר" חייכתי גם אני וביחד הלכנו שלובות ידיים לעבר עתידנו.
***
עמדנו שלושתנו מול המתחם המוקף גדר. במצבנו המפוחד אפילו פיתוחי הברזל העדינים המתארים צמחים מטפסים וציפורים מעופפות בצורה כה חיה נראו מאימים. המבנים עצמם היו מרשימים לא פחות. המבנה הראשי היה עשוי שיש לבן, שנראה כאילו צמח מתוך האדמה. הוא היה גבוה ומלכותי אך לא הטיל שום צל. אזרתי אומץ ודחפתי את שער. הדממה שנשמעה, ללא חריקה אחת של השער, היתה מפחידה. "הבניין הזה חוסם את התחזיות שלי. אני לא רואה כלום" אמרה איי בחשש מה. "אולי נחזור?". " זה טיפשי!" אם כבר הגענו לפה אני לא מסתובבת חזרה!" הכרזתי בקול רועם. "אנחנו סומכות עליך. אבל אם יקרה לנו משהו? מה נעשה?" הכל יהיה בסדר גמור!" אמרתי ונכנסתי.

המבחן
נכנסתי לחדר שכל קירותיו היו מראות בורקות. "מה לעשות, מה לעשות…" מלמלתי לעצמי בעודי פוסעת הלוך ושוב בחדר. הסתכלתי למעלה וראיתי ריבוע מבהיק ומבליח על התקרה. ריחפתי למעלה וניסיתי לתפוס את הניצוץ הזה. כשנגעתי בו, חשתי עקצוץ כמו טבלתי את ידי במי קרח. הסתכלתי על היד טוב יותר וראיתי שהיד שלי נעלמה! פחדתי לרגע, ואז עלה בי רעיון: אם אעביר את היד דרך המראה, היא תוכל לעבור? ניסיתי, וכשהכנסתי את ידי לתוך המבחן נשאבתי לתוך המראה, ויצאתי בחדר שחור, חדר שנפרש ונפרש עד אינסוף. שוטטתי ברחבי החדר האינסופי הזה זמן רב משאני יכולה לזכור, ופתאום פגשתי ילד ישן, שינה ארוכה, נצחית, שאינה נגמרת לעולם. אולי הוא יודע איפה היציאה? ניסיתי להעיר אותו. ברגע שנגעתי בו, הוא התחיל לזהור באור חזק, של שחור שהוא יותר שחור מהאפלה שמסביבי וכסוף בוהק, כמו האניצים בעיני. ופתאום, הוא התעורר.

זיכרון אבוד
"איפה אני?" זה היה הדבר הראשון שהוא שאל, "מה אני עושה פה, ומי את?" "אני היא מייאקו, ומי אתה?" "אני 4, שי, מוות. ומה את רוצה?" הוא אמר זאת בבלבול רב, כאילו הוא לא ממש בטוח שמדובר באמת, ולא שקר. "סליחה, אני במבחן קבלה לאקדמיה." "איזו אקדמיה?"
" האקדמיה, לא ייתכן שאתה לא מכיר אותה?"
" אפילו את עצמי אני לא ממש מכיר, אני לא זוכר כלום"
"אם כך, אינך יודע איפה היציאה?!" שאלתי בתסכול רב.
"לא, לא ממש, אבל אולי תנסי שם", אמר, והצביע לכיוון שממנו באתי.
"אבל אין שם כלום!!!" צעקתי בתסכול.
"פעם, אולי, אבל עכשיו יש." אמר ברוגע, ופתאום, כמו במטה קסם, הופיעו כתמים, שחורים יותר מהאפלה, בדיוק כמו המוות, בדיוק כמו הילד המוזר הזה, 4, רגע לפני שהוא התעורר. ואז, הכתמים התאחדו, ויצרו פתח לחדר שטוף אור ירח, ובמרכזו אגם, שבמרכזו, מונחת קשת ואשפת חיצים יפהפים, כאילו נוצרו מאור ירח. ניגשתי והרמתי אותם.

אם הירח הכסוף
"זה נראה…" 4 פתח ואמר, "מדהים, מוזר, משגע, לא לא, רגע, אולי משכר?" ניסיתי להשלים. "לא, לא, זה נראה… מוכר, משום מה, אבל אני לא זוכר למה" "זה משום שכבר היית פה, בן המוות" אמר פתאום קול מסתורי מאחורינו. "אני היא ארטמיס, אמך, אינך מזהה אותי?" הביטה בי בתקווה, וכשראתה את הבלבול שבפני, אמרה בצער: "לא, אני רואה שלא, יקולל היום בוא נתתי לניקס לפנות למוות לעזרה, הוא כבר הוכיח את עצמו כבוגדני מאוד. מצד שני, את בריאה מאוד, ועדיין חיה, כך שאני מניחה שאני צריכה להודות למוות, אבל, אתה, בן המוות, ישנת כל כך עמוק עד שחשבתי שמתת. למעשה, קיוויתי שמתת, בשבילך, יותר מבשביל כל אחד אחר." היא נתנה לקולה לדעוך, שתקה מעט בשביל להותיר לי זמן למחשבה, והמשיכה; "בכל אופן, את בתי, כמובן, אני יכולה להעביר את מבחן הרגש מיד, אבל לגביך אני לא כל כך בטוחה. כלומר, יש לך אומץ, יש לך תעוזה, יש לך תושייה, אתה חכם, אתה חזק, אבל אתה חסר רחמים במובנים רבים, ויש בך את הריקנות, הריקנות אשר מאפיינת את כל האנשים שראו את המוות פעמים רבות מידי. אני מצטערת, אבל ראית יותר מידי, כל כך הרבה מן הצער, הכאב והאומללות, אבל כמעט ולא נתקלת באהבה ובאחוות אחים. אינך חופשי, אתה כלוא, כלוא במחשבתך. אך ייתכן ואוכל לעזור לך. שתה מן הפלג. האדם שחווה סבל, שגרם מוות, שטעם מר, יוכל להבין את שמחת החיים והאהבה, שכל כך מובנות וברורות מאליהן לרוב האנשים, וכך תתמלא חלק מהריקנות בליבו. אבל לך זה לא יספיק. אתה, בעל אלף השמות, וארבע הזהויות, אתה, עם כל בני בריתך הרבים, ואויביך הרבים יותר, אתה, עם סבלך העמוק כמו הים, והאכזרי כמו הלהבה הצורבת, הנצחי, כמו השמים, והאיתן כמו סלע, לך, זה לא מספיק. אבל זה יעזור מספיק כדי שלא תאבד תקווה. ואת מה שהפלג התחיל אתה תסיים. אבל את המפגש הזה אתה לא תזכור. את המפגש הזה, ואת מתנתי, תזכור כמו שזכרת את 9, כמו שזכרת את המוות, כמו שזכרת כל אחד מחייך הקודמים. את זה, לכל הפחות, אוכל לעשות בשבילך." ואז היא פנתה אלי, ובברכת דרך צלחה, ושלחה אותי לדרכי.

פלג הכאב המתוק
שתיתי מהפלג והרגשתי תחושת…. תחושת שלמות, נראה לי, כאילו לראשונה גופי שלם, וגם נשמתי. כאילו כל חיי חסר לי ליבי, ולא ידעתי את זה. לא ידעתי את זה עד ששב ליבי. לראשונה, חייתי, לראשונה ידעתי את הרגש, את האהבה, את התשוקה, ידיד אמת, חבר אמת, לראשונה הבנתי, את מה שהייתי צריך להבין מזמן. עכשיו אני מבין, על מה ארטמיס דיברה, על הריקנות הזו, השחורה כמו המוות, והרבה יותר מהאפלה, והיא לא נעלמה, ואפילו לא פחתה, היא רק, רק התחממה מעט. והחום הזה, הוא כל מה שמפריד בין הטוב והרע, הרגש והאדישות, החיים והמוות, ה"לפני" שלי, וגם ה"אחרי". עכשיו אני מבין, כמה ארוכה היא הדרך, עכשיו אני מבין, כמה הייתי קר, עכשיו אני מבין, מבין את המוות, מבין באמת את הכאב, הכאב על מה שתם, ולא נשלם. רק עכשיו, אני מבין את גודל הסבל, רק עכשיו, אני מבין כמה דרכי ארוכה. נראה שדרכי היא דרך לא דרך, דרך שחורה משובצת אפר ועפר. נראה, שהמתוק, במצבי, איננו אלא קללה, כי כמו שתמיד ידעתי שמי שאינו אוכל מר, אינו טועם מתוק, עכשיו אני מבין גם שמי שלא אוכל מתוק, לא טועם הוא מר. "עכשיו, אשלח אותך לדרכך, שיקקוקונו" אמרה ארטמיס ברכות והחזירה אותי למציאות, ובמשב רוח קליל שלחה אותי, לא לאפלה, כי אם לבריכת אור כסוף, נוגה, וחמים.

האקדמיה לשומרי הפלגים
התעוררתי בכניסה למבנה מוזר, כמוהו לא ראיתי מעולם, ויכול להיות רק האקדמיה. המבנה הראשי היה עשוי שיש לבן, שנראה כאילו צמח מתוך האדמה בשלמותו. סביבו היה מקבץ המבנים המוזר ביותר שראיתי אי פעם. היו רבבות מהם, וכל אחד שונה מקודמו. אחד שחור עם חלונות צבועים במשהו שנראה באופן חשוד כמו דם, האחר בצבע ענני השחר, כל אחד בצורה שונה, מחומר שונה ובכלל, כל אחד שונה מקודמו בכל דרך אפשרית. לא היו שני בניינים דומים בכל המתחם העצום של האקדמיה. ומול מבנה אחד, שהיה שחור כמו הלילה, אשר חלונותיו היו עשויים עצם, עמד ילד. הוא היה בן חמש בערך, עם שיער ארוך שהגיע עד לאמצע גבו והיה שחור אף יותר מהמבנה. ואז, הוא פתח את עיניו. הן היו כמו בור פעור שלתוכו מכניסים ארון קבורה, מה שבהחלט תאם את הופעתו; הוא היה גבוה, רזה, וחיוור כמו מת, הוא חגר קטאנה שחורה, שלימים גיליתי שעשויה מסגסוגת של ברזל ואבן ירח, ושקודשה על מזבח המוות באמצעות נקרונומיקון חזק, ועליה היו חרוטות רונות עתיקות יותר מהזמן עצמו, ובכולן היה כתוב אותו הדבר: "טאקיה שי נה סבקה נה הינו נה יושין טשינטה"; "היזהרו אויבי המוות, כי יום הדין הגיע".
הוא הביט עלי, ואמר: "אני שונא אותך". "מה?! למה?! אתה אפילו לא מכיר אותי!!!" אמרתי בעלבון. "כן, אני יודע, אבל גם כך את נראית חופשיה מידי ומאושרת, כך שבין כה וכה תהיי האויבת שלי. פשוט אי אפשר אחרת" אמר הילד, משך בכתפיו, והלך לביתן שלו. ואז, פתאום, היישר מן האדמה, צמח ביתן נוסף, אשר נראה, בניגוד לכל האחרים, מושלם בדיוק לי! זה היה הביתן שלי, הבנתי, והבנתי גם שאני שותפה של הילד לקרקע. הוא יצא וצעק: "לא!!!!!!!! רק לא היא! אני מוכן להיות אם כל אחד, רק לא איתה!"הוא צעק ורגז והאדים כמו עגבנייה, אבל זה לא עזר. מעתה ועד שיאמר אחרת, אני שותפה של הילד הזה. ואז, הוא השתתק, וחייך.אבל זה לא היה חיוך של שמחה, אלא של שיגעון, ושל טירוף. חיוך מלא דם. ואז, הוא הוציא את הקאטנה שלו, וזינק עלי.

מלחמה
הוא זינק עלי, והזמן כאילו עצר מלכת. ניתן היה לראות שהילד היה מורגל היטב בלחימה. לא הייתי חמושה אך מיד זימנתי לעצמי קשת עם להבים בקצוות ואשפת חיצים. הוא היה מיומן, כאילו כל ילדותו נלחם, כאילו כל חייו היו קרב אחד גדול, לרגע אחד. ניסיתי לפגוע בו, ניסיתי לצלוף בו, אבל הוא רק התחמק וצחק שוב את אותו צחוק נוראי, מפחיד, קטלני, ומטורף מאוד, מטורף הרבה יותר מידי.
הוא נעץ את החרב שלו בתוך הרגל שלי. אלה היו ייסורי תופת. הרגשתי שהכוח שלי אוזל במהירות, ואיתו גם חיי. ואז הופיע ניקס, ואמרה לילד, שלא יוכל לפגוע בי יותר, ושעל כל פגיעה שיפגע בי, היא תנקום בו שבעתיים. כך אמרה, ריפאה אותי, והעלימה את עצמה.

היום הראשון
טוב, אז כנראה שאני אצטרך לסבול אותה עכשיו, זו הייתה המחשבה הראשונה שלי אחרי המפגש המאוד מוזר הזה. אם כך, נאלץ לסבול אחד את השני. לפחות הספקתי להפחיד אותה קצת, ככה היא תשמור מרחק. ניסיתי להעלות על פני חיוך, אבל לא נראה לי שזה הצליח. אם אתם שואלים אותי, מה שהעליתי על פני נראה כנראה יותר כמו הבעה של כאב שיניים. "אני הולך לשיעור הראשון, רק תדאגי להתרחק ממני, ואז לא אמורות להיות יותר מידי בעיות" כמו שניקס תנסה להרוג אותי, או שאני אנסה להרוג אותך, או שניהם, חשבתי לעצמי. "אני לא יודעת איפה הוא", היא אמרה. טוב. נראה שאין לי ממש ברירה. "תעקבי אחרי, לשותפים יש אותה מערכת" אמרתי בתבוסה. "זה בטוח?" היא שאלה, "אני לא רוצה לגמור בתור שיפוד".
בסדר, היא כנראה דפוקה בשכל. "מה במושג שבעתיים לא הבנת? אם אני אעשה ממך שיפוד, ניקס תעשה ממני שיפוד ששופד שבע פעמים." אמרתי במרירות. "אה, זה בגלל זה. למה אתה מפחד מניקס בכלל?". טוב על זה אני כבר לא הייתי מוכן לענות גם אם הייתי זוכר אז. זה אישי מידי. אף אחד לא צריך לדעת מה קרה לפני 5 שנים…
***
הילד דקר אותי, ואני צעקתי בכאב, צעקתי, אבל לא סיפרתי לכם, שיכולתי להמשיך. שלפתי את המיגון מהחרב שלי והסתערתי. שחררתי כל מעצור, הרפיתי מכל רגש אנושי, והסתערתי. לילד המסכן לא היה שום סיכוי. הוא נהדף לאחור שוב ושוב בזמן שאני מפשיט אותו בעורו ומבשרו כאחד באמצעות חרבי, הילד השני ניסה לעזור, אני מניח, אבל כבר לא היה אכפת לי. הוא צעק לי לעצור, וכגמול, הוצאתי את ליבו וכרתתי את ראשו. בזמן הזה ניסה הילד לעצור אותי. זימנתי את כוחי והשחתתי את נשמתו כל כך, עד שלא היה מסוגל לעשות דבר, אפילו לא לשמור על ליבו שימשיך לפעום. הוא מת מדום לב, ואני לקחתי את נשמותיהן, ואכלתי אותם. ואז ניקס נגלתה בפני, ואמרה לי כך: "יצאת מדעתך, ואיבדת כל מעצור. אינני יכולה להרשות לך להסתובב בעולם במצב הזה. התייעצתי עם המוות, והוא הסכים איתי, שיש להקפיא אותך במצבך זה ולהשיב אותך לדעת. עד אז, תילכד ותוקפא בחשכה שלי. כך אמרה, ואז אחרי זה אני לא זוכר הרבה. אני זוכר המולה, צעקות והבזקי אור ואחר כך, חשכה. החשכה של ניקס, ידעתי. במשך חמש שנים התרגלתי אליה על אף שהיא כבלה אותי למקומי.
***
לאחר זמן מה, היא ניסתה לחדש את השיחה: "סתם שאלה, ממה עשויה הקטאנה שלך?"
"היא עשויה מאבן ירח וברזל שקודשו על מזבח המוות באמצעות נקרונומיקון חזק" עניתי. ראיתי שהיא הזדעזעה קלות. "זאת אומרת שאתה סוגד למוות?!" שאלה בתדהמה. "לא," עניתי, "זאת אומרת שאני בנו של המוות." עניתי. כשהיא שאלה את השאלה הבאה, די התחרטתי על כך.
"אז זו הסיבה שכתוב על החרב שלך 'היזהרו אויבי המוות, כי יום הדין הגיע'?", שאלה, ואני החלטתי להיכנע.
"כן, זה הפסוק הראשון בכתבי המוות. הוא מדבר על ראיית האנרגיה ושימושיה. אחד מהכוחות הנפוצים ביותר בין משתמשי המוות, ותמיד השימושי ביותר. הוא זה שקנה ללוחמי המוות את שמם." עניתי במונוטוניות. "רגע, אז בעצם אתה אומר ש – " היא התחילה לשאול "הגענו" עניתי לפני שהיא הספיקה להשלים משפט, ונכנסתי לכתה.
***
"שלום תלמידים, שמי שירו, ואני אהיה המורה שלכם" הציגה את עצמה המורה. "אני מפלג הדם, ואני בטוחה שכולנו נהיה חברים טובים מאוד עד סוף השנה" לא אנחנו, חשבתי לעצמי, ואז פתאום הרגשתי לחץ חזק. אטמתי את מוחי מיד. "הו? כמה מעניין, נראה שמישהו פה למד בעבר בפנימיית מוות, אז הוא כבר יודע איך בדיוק ניתן לזהות חדירה, לעצור אותה, ולהדוף אותה. ואיך קוראים לך?" שאלה.
"קוראים לי 4, ואני לא ממש זוכר שום דבר, אז כן, בהחלט יכול להיות שאכן למדתי בפנימיה" אמרתי. טוב, אי אפשר לומר שצפיתי את התגובה של שירו. היא קפצה במקומה ושאלה מיד: "4? מה אתה עושה פה? אני מאוד בטוחה שאתה יכול ללמד אותי יותר ממה שאני יכולה ללמד אותך!" היא אמרה, ואני עניתי: "אני פה כי בני המדבר שלחו אותי לפה". אה, נכון, שכחתי לספר לכם איך הגעתי לפנימייה…
***
התעוררתי במדבר. הייתי במאהל באמצע מדבר רובילייט. התברר לי שהתעלפתי, ומצאו אותי באמצע המדבר. לוחמי הלהבה טיפלו בי עד ששבה הכרתי, וכך חיי ניצלו. לאחר שהתעוררתי, הם ביקשו לערוך לי מבחני כוח, על מנת לבדוק מה כדאי לעשות הלאה. עברתי בהצלחה יתרה כל מבחן שהציבו בפני במשך שבוע, ואז הם שלחו אותי לדבר עם ראש הלוחמים, אפולו. אפולו פנה אלי, והציע לי ללכת לאקדמיה. הסכמתי, והלכתי עם שני לוחמי להבות שהתנדבו למשימה לאקדמיה.
***
"טוב, אז שבו במקומותיכם, ובואו נתחיל בשיעור" אמרה שירו בקול רועד מעט, התיישבנו, והתחלנו בשיעור.
בשיעור אנו למדנו על פלג האדמה, ונאמר לנו שעד סוף השנה נצטרך לדעת את מאפייני כל הפלגים, חוץ מפלג המוות, אשר שומר על סודותיו בקנאיות רבה.
***
"אלוהים אדירים, זה היה ארוך מאוד" הילדה, שלמדתי ששמה מייאקו, אמרה. "את אפילו לא יודעת מה זה באמת יום ארוך." אמרתי, והמשכנו ללכת בשקט, עד שנכנסנו למעונות.
***
כשנכנסתי למעונות, סגרתי מיד את הדלת, ואטמתי אותה מכל חדירה. מדוע שירו ניסתה לפרוץ את מוחי? שאלתי את עצמי, האם זה מבחן שצריך לעבור? כי אם כן, אני לא ראיתי אף אחד אחר שעבר אותו. ייתכן שהיא מחפשת את ההיסטוריה של הפלגים, ואולי את הכוחות המיוחדים שלנו… כך המשכתי, בלי לשים לב שבשלב מסוים המציאות והמחשבה הפכו לחלום…..
***
בחלומי, אני פגשתי ילד. הוא היה בצבע שחור עמוק עם שיער לבן, ועטה עליו מחרוזות עם גולגלות עליהן. הוא רץ אלי וקרא בשמי: "4!" ונפל. מיד ראיתי באימה איך צווארו מתעקם, ומפרקתו נשברת. ופתאום, הופיעו מולי אנשים רבים, וכולם אמרו לי כך: "לך, 4, מצא את מקומך, שאב מבת הרוח את כוחותיה ואת חומה. סיים מה שהתחילה ארטמיס, וזכור: ניקס אומנם לרעתך, אך כל עוד כתב המוות אצלך, אתה חזק בדיוק כמותה, ואף יותר, כי כשם שהיא מחזיקה רק בכתב האפלה, כך גם אתה…" הכל דעך אט אט, ומולי התגשם ספר שחור, שחור יותר מטירופי העמוק ביותר. נגעתי בו, והוא זינק הישר לתוך גופי, ושם, ליד ליבי, הוא נדם. ואז, באותו רגע, התעוררתי.

חיה?
"הילד המפחיד הזה הוא השותף שלך?!" שאלה אותי אסאמי בפחד כשיצאנו מהשיעור. "אני לא מבינה איך את מסוגלת להסתדר אתו!" "תאמיני לי, אני לא…" אמרתי ונזכרתי בהתקפתו הפראית, ורגלי החלה לכאוב. התחלתי לצלוע. "מה קרה?" שאלה אסאמי בחשש. "כלום… נפצעתי ברגל. תאונת אימונים…" שיקרתי במהירות. "את יכולה לספר לי, אני לא אגיד כלום." היא חייכה חיוך מעודד ואני סיפרתי לה הכל, על התקפתו, על הצחוק המטורף, על הלהב הנורא שלו ועל ניקס. "זה הדבר הכי מפחיד ששמעתי אי פעם… את בסדר?" "זה הדבר הכי גרוע שקרה לי, אבל נראה לי שאני אהיה בסדר, כי ניקס איימה עליו שהיא תפגע בו שבעתיים על כל דבר שיעשה לי." היא הלכה ואני נכנסתי למבנה שלי, שנראה כמו עשוי בדולח סגול ושחור, זוהר באור הירח. הילד נראה לי מוכר. מי הוא? מי הוא?! יש משהו אפל בנפשו, אני בטוחה. אפל עד טירוף. יותר אפל מהטירוף. מי הוא? דמי קפא רק מהמחשבה עליו. מי הוא? בן המוות, מיומן בלחימה, כל אלה מאפיינים אותו אבל מי הוא? שמעתי זיכרון מעומעם אומר: "הוא אדם שסבל, אדם שגרם מוות ומצטער על כך, אדם שחייו נצבעו באדום של דם ועורבו באפר המתים ובדמעות הסובלים. הוא השחור משחור, משרתו, עבדו, ומושיעו של המוות. הוא מקור כוחו של המוות כפי שהמוות הוא מקור כוחו. יש לו אלף שמות וארבע זהויות, הוא שליח המוות ומשרתו עלי אדמות." "מה! מי זה!!!" קפצתי בבעתה, אוחזת בקשת שמאז אותו מפגש נורא עם ארבע לא עזבה את ידי. "אני אמך," לחש הקול ברכות ונדם ואני, צללתי לחשכה.

קור וחום
כשהתעוררתי, הייתי במיטה, ועל חזי היה מונח הספרון שקיבלתי בחלומי. לקחתי אותו, קמתי והתלבשתי. הצצתי בשעון שהיה מונח על השידה: מה, לא ייתכן שעכשיו כבר שמונה! ישנתי כל היום?! חשבתי לעצמי בתדהמה, ואז נזכרתי שהלימודים מתחילים בשמונה וחצי. לקחתי את התיק שלי, ורצתי לשיעור.
***
כשהתעוררתי, הייתי במיטה שלא הכרתי, ושנראתה דומה מאוד לביתן שלי, בצבע שחור – סגול עמוק. קמתי, ועל השידה שלי היה מונח ספרון בצבעי כחול וכסוף, ועליו כתוב: "קאזי נו קאיני", "כתב הרוח". כמה מוזר! הבטתי בשעון וראיתי שעלי להתחיל להתארגן ללימודים, או שאאחר. לקחתי את הספרון וטמנתי אותו בתיק, בהחלטה לחזור אליו אחר כך. התארגנתי והלכתי לשיעור.
***
"תראו אותו, כל כך כחוש, איך הוא הצליח להפחיד את שירו!?"
"הוא נראה כל כך חולה, מה הוא אוכל לעזאזל?"
"מה זאת החרב הזאת?"
"שמעתי שהוא בנו של המוות… זה נכון?"
"הוא גם איבד את הזיכרון."
"האמת שעכשיו הוא מתחיל להיראות די מפחיד…"
"והספרון הזה… לא ייתכן ש – !!!"
הלחשוש האחרון כבר עבר כל גבול. הוצאתי את החרב שלי ושפכתי לו את המעיים. זה כבר ילמד אותם שלא יפה לרכל על אחרים.
הם השתתקו, ואז החלו להתחלק לשני קבוצות: הקבוצה שלקחה את הגופה, והקבוצה שברחה בצרחות. דווקא אהבתי את החלוקה. זכרתי את הפנים של אלה שלקחו את הגופה. הם היו חזקים.הם לא בכו ולא נגעלו. הם בהחלט יהיו מסוגלים לשמש אותי בהמשך. ובנוסף, אחת מהן הייתה הילדה המאושרת עד כד בחילה ההיא. מסתבר שהיא לא כישלון מוחלט, כמו שחשבתי קודם. חייכתי והמשכתי בדרכי.
***
כשעברתי בדרכי, פגשתי קבוצת אנשים מדברים, וביניהם אסאמי.
"היי אסאמי!" קראתי לקראתה, והיא ענתה לי: "היי מייאקו! תכירי, אלה החברים שלי; זה אקי, וזו אסוקה, וזה צ'יקו, וזו דמיה, וזו פוג'יטו. כולם, זאת מייאקו.".
"שלום כולם!" אמרתי, והתחלנו ללכת לכיוון הכיתה, וידעתי, ידעתי שלפחות אני לא לבד.

כתב המוות
סיימתי את יום הלימודים שלי (היום היה השיעור הקרבי הראשון, שעבר עם 7 עצמות מרוסקות, 4 ילדים שהלכו לבית חולים, 29 ילדים עם אגו פגוע קשה, 2 ילדים שהיו צריכים טיפול פסיכיאטרי, 14 חרבות שבורות ופטור נחשק אחד לנצח משיעורי הקרב. חבל, למען האמת. אהבתי את השיעורים האלה) והלכתי לביתן. פתחתי את הספרון והתחלתי לקרוא.
בספרון היו כתובים דברים רבים. היו כתובים שם הרבה מאוד לחשים חזקים שהתחלתי לשנן (אין ספק שהם יעזרו לי), הרבה מאוד פסוקים (מדבר על טוב ורע, המוסריות של המוות. חומר קריאה מעניין להפליא), כל אחד מהסודות של המוות (שלמדתי שצריך לשמור מכל משמר) והכי חשוב, כמה נבואות מעניינות, במיוחד האחת הזאת, שנוגעת אלי:
אני הוא בנו של המוות,
אני הוא בעליו של המוות,
ואני מושיעו.
אני הוא גם משרתו של המוות,
עבדו, ומקור כוחו.
יש לי 1000 שמות, ויש לי 4 זהויות,
יש לי אינספור בני ברית,
אך אויבים, יש לי יותר.
ויש תמיד גם הסבל,
הסבל העמוק כמו הים,
והאכזרי כמו הלהבה הצורבת,
הנצחי, כמו השמים,
והאיתן כמו סלע.
זה הוא צער, על ידיד, שלקחתי,
וזה הוא סבל, על אחי, שמת מזמן,
ואלה הייסורים, המלווים אותי, לאן אשר אפנה,
באש ובמים, באדמה ובאוויר.
אלה לצידי ימותו כולם, עד אשר אשתחרר,
ואת, בת הרוח, בת החופש, את תשחררי אותי,
את השאר לא הצלחתי לקרוא. הבנתי, שמי שמחק את זכרוני הוא המוות. לא נטרתי לו טינה על כך. הוא השיב לי על זכרוני עשרות מונים באמצעות הכרך הזה, שהתגלה כאוצר בלום.

כרך הרוח
חזרנו חזרה לביתנים בשתיקה. הוא הפחיד אותי יותר ויותר ככל שעבר זמן. "מספיק" לחשתי לעצמי. אני לא צריכה לפחד. כשהגענו לאזור הביתנים אמרתי לו "מספיק!" אמרתי והטלתי את הקשת והחצים על הקרקע "מספיק מה?" הוא שאל. "אתה שונא אותי בלי סיבה. עכשיו תישאר כאן ותקשיב. ותראה. ניקס אלת הלילה, אל תינקמי את נקמתי, ארטמיס אלת הירח, אל תרדפי את שונאי על מעשיו עכשיו. אני מסירה כל הגנה שאי פעם הוטלה עלי או הטלתי על עצמי. עכשיו 4, אם אתה באמת כל כך שונא אותי, הרוג אותי עכשיו!" אמרתי לו ועמדתי בשתי ידיים פרוסות לרווחה. "אני פגיעה לחלוטין. בבקשה! הזדמנות פז בשבילך! לא הייתה לך שום בעיה להרוג את הילד ההוא בדרך לשיעור. אתה יודע, אני הייתי אחת מאלה שפינו את הגופה… אתה מעולם לא היית צריך להודיע לאם שלעולם לא תשוב לראות את בנה, לנערה שאהובה לא ישוב. אני מקווה, שמותי ישחרר אותך מן הסבל…" הוא נראה תמה ומבולבל "איך את יודעת על הנבואה? היא כתובה רק ב…" "בכרך המוות שלך? מסתבר שלא…" אמרתי לו. הוא הרצין. שמתי לב שאני עדיין עומדת ללא נשק ואמרתי: "ולעניין אחר, כמה זמן אני עוד אעמוד ככה? אם אתה רוצה להרוג אותי, לפחות תעשה זאת מהר. אני לא מוגנת, לא הייתה לך בעיה להתקיף אותי כך בעבר…" הוא שלף את חרבו, אך נראה כמהסס. עמדתי שם, פשוט עמדתי שם. מחכה לחרבו. לא עצמתי עיניים, לא התכווצתי ולא ברחתי על אף זעקתם הנואשת של חושי. הם אמרו לי "ברחי! הסתתרי! הוא מסוכן!" אבל השתקתי אותם. לא הייתי מוכנה להשתפן ככה, אחרי הצהרתי. הוא שלף את חרבו, הניף אותה, ו… החזיר אותה לנדן. הוא דחף אותי אחורה ואמר "לכי. עכשיו. לפני שאתחרט. מהר!" סירבתי לזוז. " איך שאת רוצה." הוא אמר וזרק את חרבו על הרצפה. "נילחם בלי נשק." קצת נבהלתי אבל לא נתתי לזה להראות על פני. "קודם כל, אם אתה מסכים נקבע הגבלות." "אני לא מכיר הגבלות" הוא אמר. "זה פשוט מאוד. בלי לכוון לצוואר ובלי מכות קטלניות. קודם נפנה שטח, שלא נמעד על אבנים." אמרתי וסילקתי את הסלעים הגדולים. " מי שנופל, מפסיד. לא מתעללים באנשים שנפלו." "בסדר. אין לי כוח לפנות גופות ואני רוצה לנצח בהגינות." ונלחמנו. זה היה משהו כל כך שונה ממה שאני מכירה. את הסגנון הקבוצתי של הלהקה הכרתי, וכך גם של כל חברי אבל הוא היה שונה. מתקפתו הייתה גמישה וחיננית, אך עוצמתית, כמו נחש מסתער מהעשב. זה הרגיש כמו שעות.

גנב
נלחמתי. לא התאמצתי. אפילו לא קצת. אימונים של שנים נתנו אותותיהם, והיה אפשר ממש להרגיש את הטעם שלה; אין ספק, היא האחת. יש ללמד אותה לקח שלא תשכח לעולם. חייכתי, ונעלמתי. טוב, לא ממש נעלמתי, רק זזתי במהירות גבוהה מידי בשבילה, כך שהיא לא יכולה לראות אותי. תקפתי אותה בחזה, ותוך כדי כך גנבתי את כרך הרוח. רצתי אל הביתן שלי, החבאתי את הכרך שם, ואטמתי את הביתן.
חזרתי, ונתתי לה מכה שגרמה לה ליפול על הצוואר, ולאבד את ההכרה. צחקתי, והלכתי.

תבוסה
אני לא מאמינה, אמרתי לעצמי, לא די שהביס אותי, הוא לקח גם את הכרך?! למה בכלל נגררתי לקרב הזה?! נשמתי עמוק. אני פשוט אדרוש אותו ממנו. ובאשר לשאלה למה נגררתי לקרב, אני יזמתי אותו. ניגשתי אל ביתנו מעורר החלחלה ודפקתי על דלתו. "נו, מי זה כבר עכשיו?" הוא אמר באותו קול מריר ולעגני שלמדתי להכיר. "אה, זאת את" הוא אמר. אף על פי שלא ניחנתי בכישרון המיוחד לזהות נקודות כוח ותורפה כמוהו, היו לי כישרונות אחרים, כמו להרגיש את האנרגיה סביב אנשים. הרגשתי אותו נסגר ומתכווץ. זו לא הייתה פריצה, או קריאת תיגר על שליטתו במוחו ובגופו, אלא רק התבוננות ולכן הוא לא הרגיש בה ולא יכל לחסום אותה. "נו מה את רוצה?" "אתה מחזיק במשהו ששייך לי" אמרתי, שולטת אך בקושי בקולי. "מצטער, אני לא יודע על מה את מדברת" הוא אמר בקול לעגני, כמעט משועמם. הקול הזה, שמעתי אותו בעבר. הבזקים של אור וצעקות עלו במוחי, חסרי כל הקשר. הם שברו את הכוח שלי לחסום את רגשותיי. "הכרך שלי" סיננתי מבין שיניי, מנסה ניסיון חסר תוחלת אחרון להשיב לעצמי את שליטתי העצמית. "על מה את מדברת?" הוא אמר, מנסה להישמע בטוח אך נרתע עוד ועוד. הרגשתי סופה בתוך ראשי והופתעתי לגלות שהסופה התממשה במציאות. "תחזיר את זה" סיננתי בקול שקט אך דרך הסופה זה נשמע כמו רעם. "אוקיי, אוקיי" הוא אמר וגלגל עיניים "גם ככה לא מצאתי בזה את מה שחיפשתי" הוא זרק את הספר לידיי. כשתפסתי אותו נרגעתי ופיזרתי את הטורנדו הקטן שלי. "ומה זה היה בדיוק?" שאלתי בקול חד "הנבואה המלאה שלי" "היית יכול לשאול אותי" אמרתי לו "והייתי אומרת לך שאביך היקר צנזר אותה" אמרתי לו בזעם. הוא צחק בקול. "יש לך מזל גדול שלא את האויבת שלי, במיוחד לאור העובדה שאת כל כך תמימה." הוא אמר, ואז הבעתו השתנתה, ובפרצוף מלא שמחה לאד הוא אמר: "הכרך היה אמצעי. קודם בשביל להשיב את זכרוני (שאכן שב במלואו) ולאחר מכן בשביל לפתות אותך לפה. את שלי עכשיו." הוא צחק, ואני הרגשתי שאני מאבדת לחלוטין שליטה בגופי. ואז שליטתי חזרה, והוא הוסיף: "זה לא מה שאת הולכת לזכור, יקירתי. את הולכת לזכור שבאת אלי, יצרת סופה, הפחדת אותי כהוגן, עקצת אותי קצת, לקחת ממני בחזרה את הכרך, והלכת. את הפירוט תמצאי במוחך. שלום." אמר בלעג, ואז נקש באצבעותיו, ואני נפלתי, ובטשטוש שמתי לב שאני הולכת בצעד בוטח, כמנצחת, ולא כמפסידה, לביתן שלי, והולכת לישון. כשהתעוררתי, זכרתי דבר אחר לחלוטין.

מוות וניצחון
"את באמת הלכת אליו?! תאמיני לי, ממש לא נראה לי שיצא משניכם משהו טוב" אמרה אסאמי. חוץ מזה, הוא תפוס. "באמת?! מי?" שאלתי בהפתעה גמורה. "זה לא ברור?" אמר אקי, "שירו לגמרי בקטע שלו".
"אין שום סיכוי. זה מבזה את השושלת המאוד ארוכה שלי" צץ 4 מאחורינו. "אתה!" צעקתי. "נו, נו, הכרך לא הספיק? מה עוד את רוצה שאני אעשה?" שאל בגיחוך קל. "הכרך? איזה כרך?! לא אמרת לי שיש לך כרך!" שאל אקי. "כרך הרוח, אידיוט. בחיי, יחסית לאח שלך, אתה ממש דפוק." אמר 4. "די, מספיק כבר! כל היום 'למה אתה לא יכול להיות יותר דומה לאח שלך? מה הבעיה שלך? איך אתה יכול להיות כל כך לא מוצלח?!', טוב, אז אני לא אח שלי, לא אחותי, לא אמא שלי, סבתא שלי, אבא שלי, או כל אחד אחר! אני אני!" הוא ענה בכעס, וכולם, כולל אותי, לא הצלחנו להתאפק וצחקנו. "אף פעם לא ידעתי שיש בך גם משהו חברותי כל כך. מאיפה זה בא?!" שאלה דמיה בהנאה צרופה. היא הייתה הכי בוטחת מהחבורה, ולא הססה להתחבר גם לאנשים… מפוקפקים קצת. "זה בה מ – 9. בניגוד להרבה דברים שאומרים עליו, סרם אהב לצחוק." "סרם?! מאיפה אתה מכיר אותו, 4? גם אותו הרגת?! מה עשית לתאום שלי?! הוא נעלם כשהייתי בת 3, ואמרו שהוא מת!" אמרה אסאמי בקריאת זעם. כולם הפנו את פניהם בהפתעה לאסאמי, והשיחה המעניינת שהתנהלה כעת בין אסאמי ל – 4 המשיכה. "לא הרגתי את 9," אמר 4 בעצב. "מי זה בכלל 9 הזה?" שאלה אסאמי, שעוד לא נרגעה. "9 הוא השם שניתן לסרם כשהצטרף לפלג המוות. בשפה העתיקה מכל, 9 נהגת כ – 'גו', שזה דומה מאוד למילה 'קו', סבל. אני הצעתי את השם, בגלל שבחייו הקודמים סרם סבל, אבל הסבל בעצם הפך אותו למי שהוא", ענה 4 בשקט, והמשיך: "בעצם, במובן מסוים אכן הרגתי אותו. אני זה שאימן אותו עד שהגיע לדרגה גבוהה ביותר, ואפשר לו לגשת לקרב נגד אותם נערים. אני זה שמשך אותו לשם. ואני," אמר, וקולו נשבר, כשדמעות שחורות ואדומות, כמו תערובת רעל ודם, נקוו בעיניו, "אני זה שלא הצליח להציל אותו." אמר, ונדם. המשכנו ללכת לשיעור בשקט, בלי להוציא אף לא הגה מפינו, ומצב רוחנו המרומם נהרס בעקבות הגילויים החדשים, בעקבות רמת הרגש החדשה ש – 4 הפגין, ושהיממה אותנו עד מאוד. 4, הילד חסר הנשמה, שרק לרגע, ראינו את נשמתו האמתית, המרה, לפני שנבלעה בחשכה שנית.

ביקור לא צפוי
כשחזרנו מהשיעור לביתנים, אחרי שליווינו את אסאמי הבוכה לביתן שלה, הרגשתי מישהו צופה בי. הסתכלתי מאחורי המבנה וראיתי, להפתעתי הרבה, את קאסי. רצתי אליה. ארשת פניה הייתה חמורה ומתוחה שלא כרגיל. "מה קרה?" שאלתי אותה "את נראית מתוחה. בואי תיכנסי." הכנסתי אותה לביתן שלי. "יש לי משהו לספר לך. אבל אל תתחילי לכעוס או להשתולל או…" היא אמרה בלחש. "קרה משהו בבית?" שאלתי, לחוצה. כבר ראיתי את הגרוע מכל בראשי. "לא, כולם בסדר. בעצם, זה קשור אלייך… לא הייתי אמורה לספר לך אז אל תגידי לאף אחד… בבקשה?" היא אמרה, כמעט מתחננת. "אין בעיה" אמרתי, נושמת לרווחה בתוך ליבי. "קודם אני צריכה לספר לך משהו. עד לפני שתים עשרה שנים, היה קיים פלג הרוח. הוא היה פלג משגשג, לא מזיק, מסתגר באי הקטן שלו,שטוף אור הירח ומוגן על ידי ניקס וארטמיס, ועל ידי השליטה, סורה. לסורה הייתה בת אחת, ששמה היה טאמאשי, והיא הייתה ייצוגה של הנשמה עלי אדמות. כאשר טאמאשי הייתה בת שלוש עשרה, פלשו לאי בני המוות דרך האי השכן בלאדסטון. טאמאשי ראתה אותם הורגים את משפחתה ותכננה את נקמתה… משחר ילדותה התמחתה טאמאשי בריפוי, אך גם בהרג ובהתנקשות, כך שידעה כיצד להסוות רעלים ולהחדיר מרגלים ומתנקשים במסווה. וכך היא הצליחה להביא למותו של רוצח הוריה לדור אחד, אך במחיר חייה. וזה לא היה הסוף. ברגע מותה הצפינו ארטמיס וניקס את נשמתה ובנו לה במשך שנתיים גוף תינוקת שהפך לגוף הזה שאני רואה מולי. זוהי את." לפתע, התחברו האורות והתמונות לזכרונות. כל שנותי כטאמאשי הופיעו. "4" אמרתי בכעס. " על מה את מדברת? את בסדר?" קאסי שאלה בחשש מה "האדם שהרג את הורי, ושהצלחתי להביא למותו, הוא השותף שלי, האויב שלי, 4. אבל למה? למה הוא הרג את כולם?" לפתע, הבליח האוויר לידנו וארטמיס הופיעה. "קאסי, תודה שעשית את מה שעשית. אומץ לבך מרשים מאוד, ונחישותך עולה על כל דבר שראיתי מעודי כמעט. ועכשיו מייאקו, אני חושבת שעכשיו את יכולה לראות את הנוסח המלא של הנבואה. פתאום, אותיות כסופות זוהרות התממשו באוויר לידה, וזה מה שנכתב בהן:

אני הוא בנו של המוות,
אני הוא בעליו של המוות,
ואני מושיעו.
אני הוא גם משרתו של המוות,
עבדו, ומקור כוחו.
יש לי 1000 שמות, ויש לי 4 זהויות,
יש לי אינספור בני ברית,
אך אויבים, יש לי יותר.
ויש תמיד גם הסבל,
הסבל העמוק כמו הים,
והאכזרי כמו הלהבה הצורבת,
הנצחי, כמו השמים,
והאיתן כמו סלע.
זה הוא צער, על ידיד, שלקחתי,
וזה הוא סבל, על אחי, שמת מזמן,
ואלה הייסורים, המלווים אותי, לאן אשר אפנה,
באש ובמים, באדמה ובאוויר.
אלה לצידי ימותו כולם, עד אשר אשתחרר,
ואת, בת הרוח, בת החופש, את תשחררי אותי,
תשחררי אותי, במותך.
הישמרי לך, כי כשאני אבוא,
ואל תחשבי שאינני,
לא תהיי עוד בין החיים כאן.
הישמרי לך.

"ויש לי עוד נבואה בשבילך, גם היא נובאה על ידי בן המוות, שמכונה לעיתים קרובות גם 'מובאוס אנדרומדה', 'חסר השם'" היא אמרה ברכות והאותיות הסתדרו בצורה חדשה:
אני היא בת החיים,
ואני גם משרתת החיים.
אך בניגוד לאחרים, אני יודעת סבל,
כי פעם, גם לי היו הורים.
יש לי 2 שמות, משני זמנים.
יש לי חברים, ויש גם אויבים.
אבל בסופו של דבר, עלי תמיד לברוח,
להתחמק מהמוות.
אני היא הנשמה, אני היא בת הרוח,
אני היורשת של פלג מת.
הגנו עלי, קברוני לנצח, בקבר אור ירח נוצץ.
אך אני עדיין הדרור, עדיין החופש,
גם אם חיי אינם חיים.
אני היא רק צל, שמוטל על הזמן,
כך גם תהיה הבאה.
ובכל זאת אין אני נכנעת,
כי אז יעצור הוא, הזמן.
ינצח המוות, תשקע החמה,
ייפול הירח, ויכבו כוכבים.
ומה נשאר, מה נשאר,
מכל החיים?
מכל החיים, כן, מכולם,
נשארתי,
אני.
"אז גורלי, מוות הוא?" שאלתי בכעס. "מה פתאום, מייאקו! לא הקשבת לנבואה השנייה?! את לא תמותי, אך הוא ישתחרר. 4 חושב שהוא שואב ממך כוח כדי להחזיר את סרם, והוא באמת משתמש בכוחך לשם כך, אבל בעצם, הכוח שלך מזכיר לו את המעיין. אל תספרי לו שאת יודעת, אך לעת מותך (הלא נצחי) ספרי לו שאם ייקח את כל נשמתך ימות העולם ותני